עם פרוץ הקורונה, ועימה גם הסגר הראשון במארס 2020, כשבפתח חנויות חומרי היצירה השתרכו תורי ענק, האמנית רעות אסימיני נאלצה להסתפק בערימת הניירות שנותרו בביתה שבתל אביב ובכמה צבעים ועפרונות - השאר נותרו בסטודיו - ולהפיק מהם את מה שאפשר. בתה מִיה, אז בת שנה וחצי, עשתה באותם ימים את צעדיה הראשונים ברישום, והסגר העניק לאסימיני את ההזדמנות להתבונן בהתפתחות הזו מקרוב.
"כמו כל אמא", אומרת אסימיני, "הסתכלתי על הרישומים הראשונים שלה בהתפעלות. ראיתי את האבולוציה של הקו - קווים קצרים שהתחילו להתארך עם הזמן. עין שמחוברת ליד, שמחוברת לדף. היא ציירה המון, והבנתי שהולכות להיות לנו בעיות עם אספקת הדפים. אז הסתכלתי על הרישום שלה, ראיתי שיש מקום בדף, והוספתי מתעמלת.
"לא חשבתי על הטווח הארוך באותם רגעים: הבית היה הפוך, ערימות של כביסה, ואני הסתכלתי על בן הזוג שלי, שיבין שאני צריכה להתעלם מכל מה שקורה סביבי ולהיות בַּרגע. וככה, בכל ערב, אחרי שמיה הלכה לישון, הייתי שעה וחצי בתוך עצמי. לא ציירתי פרפרים ופרחים. יש שם המון חרדה. בהרבה רישומים אני מזהה איך סיפרתי לה בציור את מה שפחדתי ממנו".
הגוף המיוחד
עם הימשכות הסגר הפכו הרישומים המשותפים לעניין קבוע, סוג של יומן או ממואר ויזואלי של האם והבת בזמן מגיפה. חלק מרישומיה של האם הם מעין פרשנות לרישומיה של הבת: מה שנראה כמו קשקוש הופך לסרט של מתעמלת, לסדין, לנוף קרחוני, לבור. אבל בהדרגה מתחילים רישומיה של אסימיני להפוך רפלקסיביים יותר. היא מציירת על הקשקוש סיכות, כאילו הרישום שלה בא להדק את השערות המבולגנות שתחתיו, או שהיא מציירת ליד הקווים המקושקשים מסרק שכאילו "מסרק" אותם.
"בהתחלה שאלתי: מה זה הדבר שאני עושה - אני ממשיכה אותה? אני מפרשת אותה? איפה אני מאפשרת לקו שלה להיות, ואיפה אני תופסת אותה עם סיכות. השאלה הזאת - כמה אני מסרקת לה את הקו וכמה אני משאירה אותו - זאת השאלה שאני שואלת את עצמי כאמא, כמה אני מאפשרת ואיך אני מחנכת".
בהקדמה לספר, שנקרא "מיה ואני", משווה היסטוריונית האמנות מריה ה' לו את העבודה של אסימיני ובתה לעבודות המשותפות של הסוריאליסטים בצרפת בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הם פיתחו משחק שנקרא "הגוף המיוחד" (The Exquisite Corpse), שבו משתתף אחד מצייר גוף על נייר ומקפל אותו כך שיסתיר חלק ממנו, ואחריו ממשיכים את הציור, כך שמה שמתקבל בסופו של דבר יכול להתגלות כדמות בסגנון אישה עם ידי ברווזים ורגליים ממחבטי טניס.
אלא שבניגוד למשחקים הסוריאליסטים, המבוססים על ארוטיקה ורוח שטות, אצל אסימיני היצירה המשותפת הופכת לפרופיל רגשי של יחסי אם ובת. "זה היה כמו לנהל שיחה עם מישהו שאת לא מכירה את השפה שלו, כי הרי את לא מדברת את שפת התינוקות", היא אומרת. "במשך היום, במיוחד בסגרים, עברנו הרבה כהורים, וסוף היום הפך לרגע תרפויטי שבו סיפרתי למִיה מה עובר עלי".
הראית לה את הרישומים שציירת על הציורים שלה?
"רק עכשיו אני מתחילה להראות לה. הראיתי לה אחד, ואז היא רצתה לקשקש עליו".
היא רצתה להמשיך את השיחה.
"נכון, ואפשרתי לה. ואז החלטתי לשמור על הרישומים ככאלה שנכונים לאותו רגע. היום כבר אין לי מקום לרשום בעצמי ברישומים שלה, היא ממלאת את כל הדף. היא כבר בת שלוש וחצי, היא מספרת מה היא רושמת. יום אחד היא אמרה לי על ציור שלה, 'אמא, תראי, חיוך' - ואז נשבר לי הלב, כי הבנתי שנגמרה תקופה. הציור הזה, של החיוך, הוא גם הציור החותם את הספר".
את חושבת שברישומים שלה היא חיקתה אותך רושמת?
"לא ציירתי לְיָדה. פחדתי מחיקוי. לפעמים יש לגננות נטייה ללמד לצייר יותר מדי מוקדם, ואז ילדים חוזרים מהגן עם ידע איך לצייר לב, למשל. לי זה תמיד שובר את הלב. הייתי מציירת רק אחרי שהיא הלכה לישון. זה המשפט שממנו מתחילה התערוכה (נפתחת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה, ומבוססת על הרישומים שבספר ורישומים נוספים; ק"ד): 'אחרי שהלכתְ לישון'. אני רואה בציורי הילדים רגעים של תמימות שנעלמים. תמיד העציב אותי שציורי ילדים הם הציורים שהכי נזרקים בעולם. האימהות החרוצות ביותר שומרות כמה, אבל רוב ההורים זורקים לפח".
חיקוי הפוך
העבודה המשותפת עם בתה הביאה לתפנית גם ביצירה של אסימיני עצמה, שלפני כן פנתה מהציור אל תחומים אחרים. זמן קצר לפני הסגר ירדה תערוכת היחיד שלה בבית האמנים בתל אביב שכללה עבודות קרמיקה ומיצבי וידאו - לא רישומים. "ככל שנעשיתי יותר מלומדת התרחקתי מציור, הציור איבד מהחדווה שלו. בתי ספר לאמנות יכולים להרוג את היצר הראשוני שאת באה איתו. ציור הוא המדיום עם הכי הרבה היסטוריה, אז מצאתי יותר מקום במדיומים אחרים".
שינוי נוסף נעוץ בממד האוניברסלי של הרישומים הללו. בעבודות הקודמות שלה, אסימיני נמשכה לשאלות על זהותה כישראלית וכמזרחית. היא התגוררה שבע שנים בארה"ב, שבמהלכן השלימה תואר שני בהאנטר קולג' שבניו יורק, ובעבודותיה עסקה, בין השאר, בהתעקשות שלה לאלץ אמריקנים לבטא את השם הפרטי שלה, רעות, ולא לשנות אותו לשם קל יותר לביטוי. אבל כעת היא אומרת: "המגיפה גרמה לזהויות לחזור ולהיטשטש. האימהות היא דבר אוניברסלי, וגם המגיפה".
לפני כן היתה לי המון ביקורת עצמית, לא רציתי לצייר דברים שהם בנאליים או קלישאתיים. הציורים שלה עשו לי רפלקסיה - הבנתי שאיבדתי קשר למדיום הראשוני של הרישום, לצורך לשים סימן על משהו, כמו בציורי מערות. התחילה בי תחושה של קנאה".
את חושבת על ההתערבות שלך במונחים של קנאה, של חיקוי הפוך?
"קנאה זה מונח טעון ביחסים בין אימהות ובנות. זה לא שרציתי להיות כמוה, אלא שהיתה אצלי כמיהה למשהו שכבר לא יקרה. אנשים סביבי צחקו שאני מנצלת אותה. יש כאלה שחשבו שאני מפריעה לציור הילדים כשאני פולשת אליו. אבל אני חושבת שבתקופה שחיינו בה, הפלישה היתה חלק מחיינו. כמו שאני חיפשתי ניירות לצייר עליהם, ולא היו לי, כולנו חיינו בתוך בעיה של מקום ומרחב.
"הדף של מיה היה עבורי מפלט בטוח. לא רק כי העבודות שלי גם קודם לכן עסקו בביוגרפיה ובמצעים שונים - צלחות, שמלות וכו' - אלא גם משום שלדף שלה היה ערך בעולם, כציור ילדים, ואמרתי לעצמי, שככה אני אף פעם לא אזרוק את הרישום שלי. אני אהיה מחויבת לה".
את הספר אפשר להזמין באתר: https://www.reutasimini.com/
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו