בפתיחת "כלבים ישנים", ספר הפרוזה הראשון של שחר ג. יפה, מופיע פתח דבר שכתבה חוקרת ספרות בדיונית בשם "פרופ' יפה ג.", מין אלטר־אגו פרודי של המחבר, שתוקפת את הספר עוד לפני שהקוראים זוכים להתחיל לקרוא בו. "בקריאה ראשונה לא התרשמתי כלל", היא מתריעה בפני הקוראים. "ראיתי בסיפור כולו... שכפול בנאלי של ארכיטיפים לעוסים", ולסיום היא מוסיפה: "הסיפור עצמו, ככלות הכל, חסר ערך של ממש".

הפרופסורית הבדיונית לא מסתפקת בפתח הדבר. היא נטפלת לסיפור הקצרצר (הספר כולו בן 72 עמודים) ומטביעה אותו בהגיגיה ובפרשנויותיה, תוך שהיא מוסיפה קטעי הסבר שלה בין דפי הספר, הערות שוליים קנטרניות בתחתית הדפים, וכן אחרית דבר. אף שברור כי היא מסתקרנת מהסיפור - שליבו הוא מעשייה קודרת על שתי אחיות שנמלטות מאמן המתעללת אל הרי סדום, שם הן מקוות למצוא את אביהן הנוטש - התחושה היא כאילו הוא נפל אל ציפורניה של פרשנית שמחמיצה את היסוד הטראומטי שבו, נתפסת לפרטים קטנים ואזוטריים ומחבלת ללא הרף בקריאה.

מה זה, פרודיה על פרשנות אקדמית?
"אני גאה בעצמי על הקונץ הזה. בגרסאות הראשונות של הסיפור הדמות של יפָה היתה ממש דֶמוֹנית, רציתי לעשות אותה חוכא ואיטלולא, אבל אלי הירש (עורך הספר, ק"ד) מיתן את זה מאוד, הוא רצה שהיא תהיה אדם אמיתי.

"המודל שלי לדמות שלה היה אני, כסטודנט בחוג לספרות בתל אביב בתוכנית לכתיבה יוצרת. הייתי קורא מאמר אחד ובטוח שאני יודע הכל. הדמות שלה לגמרי מבוססת על החוויה שלי בתור נודניק, ועל הרבה נודניקים אחרים שפגשתי. רציתי לבנות את דמותה של ראשת החוג כמו תלמידת שנה א' - שילוב בין המרצים שלימדו אותי, הסטודנטים שלמדו איתי ואני".

היא ממש תוקפת את הטקסט.
"כן. היא חושבת שהטקסט הוא קלישאתי, והיא מאוד לא אוהבת את אנה, האחות הגדולה".
והיא נתפסת לקטנות. היא רואה בקטנות את המהות. אני חושב שזה מה שקורה להרבה אנשים שמתמקצעים בפרשנות. מי שצריך לפרסם מאמר בכל חצי שנה, צריך להיתפס לאזוטריה. היא לגמרי מפספסת את הצד האנושי בספר, היא לא מצליחה לקרוא אותו בלי לעשות אנליזה בלתי פוסקת של כל אלמנט בו".

לסגור את הפצע

ועם זה, שחר ג. יפה מבהיר כי התפקיד של חוקרת הספרות בספר אינו רק פרודי: אם שתי גיבורות הסיפור המרכזי, האחיות אנה ומרים, מתמודדות עם הטראומה של דור ההורים, שצולק ללא תקנה בעקבות דברים איומים שקרו בזמן השואה, החוקרת יפה ג. יורשת את הטראומה שלהן דרך הטקסט, אף שלא חוותה אותה באופן ישיר. "הדבר העיקרי שהסיפור עוסק בו, לפחות ברמה המיידית של העלילה, הוא טראומה בין־דורית, ויפה כדמות מבטאת התמודדות עם טראומה שהיא בין־דורית נרכשת", הוא אומר.

טראומה יכולה להיות נרכשת באמצעות סיפור?
"אני לא יודע, זאת הגזמה לצורך הסיפור. זאת לא אלגוריה, אבל יש פה רובד סמלי. מאיזושהי סיבה הטקסט הזה מאוד מהפנט אותה ומוציא אותה מדעתה. יפָה והדמויות האחרות בספר הן גלריה של דוגמאות איך להתמודד עם טראומה: האמא, רחל, הופכת להיות אגרסיבית - היא מייצגת את מי שהטראומה הופכת אותו לתוקף, לפסיכופת. בעלה, משה, הוא מי שנמנע ובורח למדבר. הבת הגדולה, אנה, היא מי שמנסה להבין ולפתור. מרים האחות הקטנה היא הפאסיבית, ויפה היא האנליטיקאית, די כושלת אמנם.

"התקווה של יפָה היא שהפרשנות שלה תסגור את הפצע, שהיא תתפור את הצלקת. אבל היא ממש עיוורת. בכל פעם שהיא מגיעה אל האמת המבט שלה מוסט הצידה, כי אי אפשר להתמודד עם הטראומה באופן ישיר. אנשים שמתמודדים עם טראומה נתפסים לאישי ולשולי, משחזרים את החוויה לפרטי פרטים. וזה מה שהיא עושה".

"קטלוג של רפרנסים"

שחר ג. יפֶה נולד בשנת 1983, בבת ים, לאם יחידנית. "גדלתי בבת ים, בשכונה קונסרבטיבית. אני זוכר שהלכתי מכות עם ילד ליד קיוסק, והמוכר צעק על הילד השני, 'אתה לא יודע שאין לו אבא?', רק אחרי שנים הבנתי שכל הזמן דיברו עלי בשכונה בתור הילד שאמא שלו מגדלת אותו לבד".

כיום הוא מתגורר ביד אליהו ונמצא בעיצומה של הסבה לשיווק דיגיטלי, לאחר שבמשך שנים היה מורה לספרות בתיכון פרטי. טקסט הפרוזה הראשון שפרסם לפני כעשור הוא נובלה גראפית אפלה בשם "אנדרומדה נרדמת", שיצר יחד עם המאיירת הדר ראובן.

הוא כותב שירים, אבל לא מפרסם אותם. "זה נראה לי כמו בזבוז של אנרגיה, שלי ושל אחרים, לפתח קריירה כמשורר. אני כותב שירי אימה בסגנון ה. פ. לאבקראפט, שהם יותר בגדר תרגילים אינטלקטואליים מאשר ניסיון לומר משהו חשוב. אלה לא שירים שבאים לתקשר עם אף אחד.

"בפרוזה, לעומת זאת, אפשר יותר לשלוט על הדברים. הרגשתי שאולי מישהו יכול לקרוא את זה ולחוש דברים שאחרת הוא לא היה פוגש. אבל אני לא מאמין בטקסט בתור תקשורת עם מי שמבטא דרכו איזה אני־פנימי. זה נורא בורגני בעיניי, תקשורת".

את "כלבים ישנים", שראה אור בהוצאת פטל, הוא התחיל לכתוב בשנת 2016, בתקופה שנעשה לאב טרי ובו בזמן אמו חלתה במחלה קשה. "הסיפור היה הדרך שלי להתמודד עם טראומות שקשורות לסיפור המשפחתי שלי. מכיוון שגדלתי במשפחה חד־הורית, לא היה לי שום דגם לאבהות, בטח שלא אבהות תקינה. לא צריך להיות פסיכולוג כדי לראות שההיעדרות של האב משה בסיפור, היא, בצורה פשטנית, ההיעדרות של אבא שלי. זה סיפור על משפחה שעוברת אטומיזציה, וזה המצב הטבעי שלי.

"גם סדום, הסמל של משה בסדום (שם מתבודד האב, ק"ד) - מה יכול להיות יותר התפרקות מזה? איפה לדבר על התפרקות של משפחה, של עם, אם לא בסדום? סדום היא קונספט. המערה ליד סדום היא המערה של לוט ובנותיו, של אפלטון, של אנטיגונה - הכל ארכיטיפי".

יצרת את הסיפור מתוך אוסף של רפרנסים.
"הסיפור הזה נכתב בתור קטלוג של רפרנסים. אין לו עלילה עצמאית".

אז אתה בצד המפרקים, בצד של יפָה ג.?
"כתבתי את הסיפור הזה כי אני בעצמי התפרקתי. התגובה שלי היתה בדיוק מה שיפָה עושה - להפוך את זה הטראומה לטקסט. לכן יפָה היתה חשובה לי - אני יפָה. אני לא עושה פרשנויות מגוחכות, אבל ככה הייתי מעבד את זה. אני חושב שהסיפור הוא על איך מחבלים בסיפור. יפָה מתייחסת לסיפור כאילו הוא כבר מיתוס, ומפרקת אותו. אבל הבנה של טקסט לא נעשית ברמה האינטלקטואלית, אלא ברמה של אמפתיה שאי אפשר לפרוט אותה".

יוצא שלא רק התוספות של פרופ' יפָה, גם הסיפור עצמו, הוא אוסף של הפרעות.
"זאת לא הגדרה ממש טובה לטראומה? זאת בעיניי טראומה, כשמרגישים רק את האפקטים ולא את הדבר עצמו".