נדרשו יותר מ־30 שנים למשוררת זלדה (1914-1984) לכנס את שיריה ולפרסם את ספר הביכורים שלה, "פנאי", בשנת 1967. הספר התקבל בהתלהבות מצד המבקרים והקוראים והציב אותה כאחת מהמשוררות הייחודיות של תקופתה. עד לפרסומו, שיריה של זלדה, שהתפרסמו בכתבי עת ובעיתונים שונים, לא זכו לתהודה רבה. כעת, עשרות שנים אחרי, נחשפים 36 משיריה של זלדה שלא כונסו בספריה, נשכחו עם השנים וזוכים לעדנה מחודשת בגיליון האחרון של כתב העת "הו!".
לא פעם שירים שמחבריהם העדיפו שלא לכנס בספריהם מעידים אולי על איכותם, אך במקרה הזה מי שעמלו על איסופם ועל פרסומם של השירים מכריזים כי מדובר בשירים מהטובים ביותר שזלדה כתבה.

"השירים הללו הם זלדה בשיא כוחה, וזו היתה טעות להותיר אותם מחוץ לספריה", קובע עורך "הו!", דורי מנור. לדבריו, פרסומם בכתב העת הוא בגדר תיקון ואף מחדד את התהייה מדוע לא פורסמו השירים גם בספריה.

שורות מסוימות בחלק מהשירים שפורסמו ב"הו!" זכו לפיתוח בשירים אחרים, שכן פורסמו עם השנים, אך מרביתם עומדים כשלעצמם, ביופיים הבוהק, וסימן שאלה מלווה אותם. "בדרך כלל כשמוצאים שירים בגנזך, אלה שירים שהמשורר בחר שלא לפרסם, סיבותיו עימו, ופעמים רבות בצדק", אומר מנור. "משוררים יודעים לרוב מה הנקודות החזקות שלהם ומה להשאיר בצד. זה ממש לא המקרה של זלדה. מה שהדהים אותי כשקראתי את השירים הוא העוצמה שבהם - מדובר בשירים שהם ממש מהטובים שלה. לא שיירים שנשארו על השולחן".

מנור מבהיר כי לא מדובר בשירים גנוזים. "השירים התפרסמו בחייה, וזלדה יזמה את פרסומם, אך הם התפרסמו במקומות נדחים ולפני הרבה מאוד שנים - בירחונים כמו 'דבר הפועלת' או בביטאון 'המזרחי'. איני יודע בוודאות מדוע לא כונסו, אולי רשלנות באיסוף החומרים, אך אלה שירים שהיו צריכים להיות בפנים".

אבדו באוקיינוס העיתונות

מי שכיתת רגליו אל הארכיונים והספריות, נבר בהם ומצא שם אוצר סמוי הוא החוקר פרופ' גדעון טיקוצקי, המשמש בשנים האחרונות עורך ראשי שותף בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית.

טיקוצקי התוודע לקיום השירים בזכות ספרה של חמוטל בר־יוסף, "על שירת זלדה" (הקיבוץ המאוחד, 1988), שבו, בין השאר, היא פורשת את רשימת הפרסומים השונים של המשוררת. טיקוצקי היה הראשון לתור אחר השירים הנשכחים, בעקבות מהדורה חדשה לכל כתבי זלדה שהוא עובד על התקנתה. הוא השווה את הרשימה של בר־יוסף לרשימות ביבליוגרפיות שונות ולכרטיסיות במכון גנזים, לצד עיון בכתבי העת שאליהם מפנות הרשימות.

"זה כמו חפירה ארכיאולוגית", מתאר טיקוצקי את החיפוש אחר השירים הנשכחים. "מתחת לפני השטח של מה שאנו מכנים 'שירי זלדה' יש שכבות נוספות שאנו לא מכירים. מבחינתי, כל איתור של שיר נוסף זה ניסיון לדובב שורות של זלדה שהיו קיימות בתקופה מסוימת, הגיעו לקהל הקוראים, אבל נשכחו. העבודה היתה בבחינת מחזיר אהבות קודמות, להזכיר לנו מה שהיה בשנות ה־30 והלאה".
מדוע לא ביצעו את עבודת הבילוש הזו לפניך? הרי השירים מונחים ללא דורש כבר כמה עשורים.
טיקוצקי: "אני חושב שיש לכך שתי סיבות. יש חוקרים שסוברים שזלדה עיבדה את השירים שלה, ולכן התייחסה לפרסום בעיתונות באופן פחות כבד משקל מאשר לפרסום בספר. מתוך ההנחה הזו, חוקרים הניחו שמה פורסם בעיתונות זכה לברכתה בנקודת זמן מסוימת, אבל כביכול לא הבשיל דיו. כקוראים, אחרי שנים אנחנו יכולים לבחון את השירים ולראות אם החוקרים ההם צדקו, או שהשירים מביאים משהו בפני עצמו.
"הסיבה השנייה היא שבמשך שנים הדגש בחקר הספרות העברית היה על התיאוריה. בשנים האחרונות יש חזרה אל הארכיון, אל כתבי היד. גילוי השירים מופיע על רקע המגמה הזו, חזרה למחקר ביו־ביבליוגרפי". טיקוצקי סבור שתפקידם של גילויים שכאלה חשוב במיוחד בימינו: "בדיוק כמו שלזלדה יש שירים שנשכחו, שאבדו באוקיינוס העיתונות, התפקיד של דורנו הוא להעלות מתהום הנשייה את הטקסטים האבודים האלה".

הסכר הקדוש נפרץ

מדוע אנו עדיין מתרגשים כשאנו פוגשים שירים שלא הכרנו של משוררת מן העבר שכבר אינה בין החיים? והרי חיים בינינו לא מעט שירים בעלי מעוף לירי שתשוקתם לשורות יפות אינה פחותה.
"יש לנו געגוע עמוק לטקסטים מן העידן שלפני התפוצצות המידע והטקסט, ודווקא משום כך אנחנו מעריכים כפליים כל מילה של זלדה, של לאה גולדברג, של דליה רביקוביץ וכן הלאה", מסביר טיקוצקי.

"בכל דיבור שירי של זלדה ניכרת שירת אמת. זה בעיניי מה שמייחד את היצירות האלו - יכולת של משורר, בכל דור, להתגבר על ההר של המוּכּר ולדבר אלינו בשפה שמצד אחד תישמע אולי עתיקה ומצד שני מאוד תדבר אל ליבנו. זלדה היא משוררת אמת".

"הו!" הוא מכתבי העת לשירה הפעילים הוותיקים כיום. הוא הוקם לפני כ־16 שנים על ידי המשורר והעורך דורי מנור, מתוך מטרה להחזיר את השירה העברית לשירה הכתובה בחרוז ובמשקל קבוע, וחזרה אל תבניות קלאסיות ושחרור מהשירה המודרנית החופשית. לאורך השנים הצליח כתב העת לגלות משוררים רבים שתפסו מקום נכבד בשדה השירה העברית, וגיליונות קונספט רבים ראו אור לאורך השנים.

אני שואל את מנור אם הוא סבור שכתב העת השיג את מטרותיו הראשוניות, ואם הוא מרגיש שכתב העת עבר שינויים עם הזמן שחלף. "אני חושב שאת המהלך של חזרה לחרוז ולמשקל קבוע השלמנו. השירה העברית כיום פלורליסטית הרבה יותר. לא שאפנו בשום שלב להשליט איזשהו מודל אחיד על השירה העברית, שכולם יכתבו בחרוז ובמשקל, ממש לא. רצינו להחזיר את המטוטלת למרכז - שיהיו אפשרויות שונות. כיום אנו חוזים בשלב חדש של כתב העת שמשמח אותי במיוחד - זה דור המילניאלס. אנשים שגדלו על 'הו!' כַּשירה הראשונה שהם הכירו. אנשים בני 20-25 שלפני 15 שנים היו בני 5-10 וגדלו על כתב העת".

בין השירה הקלאסית לדור הצעיר, משתלבת זלדה בנוף של כתב העת כמשוררת שכבר נמנית עם הקלאסיקה העברית, אך בעלת גוון שירי ייחודי ועצמאי, תמים ומלא אור. "לקח לי הרבה מאוד שנים להתאהב בזלדה", מודה מנור, "היא תמיד נראתה לי משוררת פשוטה מדי, היה משהו קדוש וטהור בשיריה. אך עם הזמן נפרץ הסכר וראיתי כמה יופי יש בשירים הללו".

בשירים המתפרסמים כעת מחדש וראו אור במקור לפני 67 שנים, מתגלות שורות עדינות אך מלאות עוצמה, בתמהיל שמייחד את שירת זלדה. דימויים שמעתיקים את הקורא מספרה אחת לאחרת, שולחים אותו אל הצלילות והבהירות של השורות, דוגמת "חָזַרְתִּי מִנְּסִיעָה קְצָרָה שֶׁל רֶגַע בְּעֵינֶיךָ, שְׁלֵוָה, כְּאִלּוּ רָחַצְתִּי בַּנְּהָרוֹת הַשְּׁקֵטִים הַלְּבָנִים".

היכולת של זלדה לצרף יחד מילים פשוטות למשפטים החושפים צירופים חדשים, מופלאים, הקסימה את העורכים והקוראים. "אני מתרגש במיוחד כשקורא מספר לי שמצא בשירים שורה אחת מיוחדת שמרחיבה את המילון האישי שלו", מספר טיקוצקי. "לדוגמה, זלדה משתמשת בצירוף חדש - תְּשׂוּמַת נֶפֶשׁ, במקום תשומת לב. בזכות צירופים כאלה שהיו אבודים עד כה, אנשים ימצאו עכשיו משהו חדש בתוכם".

פיתויים / זלדה

לַיְלָה־לַיְלָה מְפַתֶּה אוֹתִי
הָאַיִן.
לַיְלָה־לַיְלָה פּוֹתֵחַ הַמָּוֶת
לְפָנַי אֶת גַּנָּיו.
לַיְלָה־לַיְלָה נָסִים חַיַּי
כַּנָּהָר
מֵעֵדֶן הָאֲבַדּוֹן
אֶל יְשִׁימוֹן הַיֵּשׁ.