מים רבים זרמו בירקון מאז "שירת הסירנה" של עירית לינור ו"שבועת רחל" של מיכל שלו שלטו בספרות הרומנטית הישראלית. הספרים הללו, שהיו אבני יסוד בז'אנר והתרחשו בעיר הגדולה, פינו את מקומם לגל חדש של רומנים רומנטיים, שמתרחשים ברובם בפריפריה, במקומות כמו קריית אתא, טבריה, באר שבע.
ניקח לדוגמה את אבישג צ'רחי, שהפכה בשנה האחרונה לכוח בלתי מעורער ברשימות רבי־המכר עם ספרה "מכאן ועד הנצח" וסדרת "על הכל". סיפורי האהבה שכתבה על משפחת העבריינים מהקריות כבשו את לב הקוראים, אף שהקשר בינה לקריות הוא מקרי בהחלט.
"אני חיה ברמת גן, בערך רמזור מתל אביב, אבל אני לא סובלת את העיר הזאת", היא אומרת, "אני בן אדם פשוט, עממי, ותל אביב היא תמיד כזאת 'פנסית', עם האף למעלה. לספרים שלי אני באה הפוך, כולם עממיים, הדמויות כולן פשוטות־עם, אף אחד לא מתעלה על אף אחד מבחינת מעמדות. הדעה שלי על העיר קצת מתבטאת בכתיבה. יש דמויות בסדרת 'על הכל' שלי שמקללות אותה. הפקקים בה נוראים, את פשוט נוהגת על ברקס".
למה? למה זה מתחבר לך?
"אנשי הייטק כאלה שחיים את הבועה התל־אביבית. אני תמיד קוראת לה 'מדינת תל אביב', למרות שבאמת, אני לא צוחקת, אני גרה שלושה רמזורים משם".
וצ'רחי לא לבד. שרון צוהר, סנדרה הבה, יהודית צפורי - כולן כותבות סיפורי אהבה מרגשים שקורים מחוץ לגבולות איילון. "בספרים שלי הלוקיישן הוא כמו עוד דמות", אומרת קרן גנון־רופין, שכתבה בין השאר את "מי אלמה" ו"ברבור בערבה", ושעלילות ספריה נעות בין לוקיישנים מגוונים, מירושלים ועד רמת הגולן.
"ב'מי אלמה', שחלק ממנו קורה בקיבוץ גינוסר ליד הכנרת, יש סצנה שבה סער, הגיבור, נוסע בירידה של מגדל, ופתאום הכנרת נפרסת בפניו והצבעים מרהיבים. יש בכנרת משהו מאוד רומנטי, בתמימות של האנשים, בנופים הרגועים. הכל נורא תמים, וזה עזר לי לבנות דמויות פחות מחוספסות ויותר רכות ומכילות. ב'ברבור בערבה' מיקמתי את הגיבורה נאיה בערבה, שזה מקום חם נורא ומאופק. הכל שם מונוכרומטי, חום ולבן ומעט מאוד ירוק, והדמות של הגיבור שחי שם באמת קוצנית. בסוף, המיקום מחלחל גם לאופי הדמות".
"קל להשתלט על שטחים"
עלילות רומנטיות שמתרחשות בעיירות קטנות הן לא דבר חדש. כל סרט שני בהולמרק מתרחש בעיירה שכוחת אל אי־שם בפאתי ארה"ב, כמו גם סדרות פופולריות כמו "וירג'ין ריבר", שמבוססת על סדרת ספרים תחת אותו השם. הערכים הפשוטים, הקהילה המחבקת, תחושת השייכות - כולם עובדים על צרכניות הרומנטיקה, בוודאי בעולם הווירטואלי של ימינו. רק שאצלנו, את הגוונים הפסטליים שאנחנו רואים בהולמרק מחליפות עלילות רומנטיות שעוסקות בתלאות היום־יום שהתושבים המקומיים ניצבים בפניהן, וביכולת של אלו לצלוח את מכשולי החיים. כך, החום האנושי, המשפחתיות, האותנטיות והמסורתיות מקבלים זווית ישראלית ברורה.
"הקדושה של המשפחתיות ושמירת היהדות והמסורת הן מוטיבים חוזרים בספרים שלי", מספרת צ'רחי, "אותי לימדו שמשפחה זה קודש קודשים, ושבסופו של דבר היא הגב שלך. וככה גם בספרים שלי, הדמויות תמיד מאוד משפחתיות ותמיד ייפגשו לקידוש, וכל כמה שהם יצחקו אחד על השני, בשעת אמת הם הראשונים שיבואו לעזור. וזה בניגוד למה שקורה בתל אביב, למשל".
מאיזו בחינה?
"המנטליות שונה. בפריפריה עדיין שומרים על המנטליות שבאו איתה לארץ, על איך שחינכו את הדור הקודם. הדמויות אצלי לרוב מזרחיות, והמנטליות שהן הגיעו איתה ממדינות ערב נשמרה עד היום. האשכנזים נמצאים פה יותר דורות. יש לי חברים שהם כבר דור רביעי וחמישי בישראל, לגמרי ישראלים, וזה אחרת אצלם".
אחרת איך?
"אבא שלי עלה לישראל מאיראן בגיל 27 והשורשים שלו חזקים, אמא שלי הגיעה לכאן כתינוקת אבל המשפחה שלה המשיכה להתנהג כאילו הם עדיין באיראן. עד היום לפני פסח מתקלחים אצלנו עם חלקים של מקרר במקלחת, כי שוטפים את הבית ומפרקים את כל המקרר. אלה הדברים שגדלנו עליהם, וזה גם נכנס לספרים".
אז גם מערכות היחסים הרומנטיות ייראו אחרת בפריפריה?
"אנשים חמים יותר בפריפריה, וזה בא לידי ביטוי בכל מיני. החיבוקים, הדיבור, 'חיים שלי', 'כפרה', 'חייאתי', כל ההתנהגות היא אחרת. גם בקשרים הזוגיים רואים את זה, בוא אני אפנק אותך, ואני אקנה לך, ואני אעשה לך, ואת החיים ואת המלכה שלי, כל מיני דברים שפחות אומרים בתל אביב. זה משהו שרגילים אליו מהבית. אני לא גרה בפריפריה, אני מרמת גן, אבל זה מה שנראה שקורה במקומות האלה. אגב, המון קוראות שגרות במקומות שאני כותבת עליהן שמחות שסוף־סוף מדברים על העיר שלהן, שאף פעם לא מדברים עליה בשום מקום אחר. שפתאום שמים את העיר על המפה".
את חושבת שזה מה שמחבר את הקוראות?
"שמעי, אי אפשר רק לחשוב על חו"ל ועל הוליווד, כי זה פנטזיה. אנחנו רוצות גם סיפורים מציאותיים, שזה ירגיש כמו השכן ממול, ואז זה יכול לקרות גם לי. בואי, לא יקרה לי שאני אלך ברחוב ואפול למשרד של כריסטיאן גריי. גם אם תדפקי כניסה במשרד - לא יהיה עכשיו בן אדם עשיר שמתאהב בך בתוך שנייה ובואי נתחתן. הישראלים יותר מאופסים. אז כשלוקחים את זה למקומות האלה, של הפריפריה, איפה שלא מזמינים וולט, בואי נגיד ככה, עם אנשים שהם יותר פשוטי עם, למרות שהם כולם מלומדים ועם משרדים ותארים - זה יותר אמין".
"המקומות האלה יותר מתאימים לווייב הרומנטי", אומרת יהודית צפורי, סופרת רבי־מכר רומנטיים כמו "אבני הדרך" ו"גן השמש", שעלילתם מתרחשת במושבים בארץ. "יש יותר מקומות לטייל, יותר טבע ושטחים פתוחים. זה שאתה גדל עם האנשים, הולך איתם לתנועת נוער, מאוד מתאים לעלילות על רומנים שעוברים מהיכרות בילדות לאהבה בבגרות. בעיר לא תמצאי היום אנשים שיושבים למטה עם כיסאות ופיצוחים, כשהילדים מסתובבים בגינה של הבניין. המושבים מצמצמים לך את גבולות הגזרה, ואז יותר קל להתמקד בסיפור עצמו מאשר בכל רעשי הרקע מסביב".
"זו האותנטיות", קובעת גם לינדה מזרחי, מו"לית הוצאות "אדל" ו"יהלומים", שכתבה את הספר "לחיות את הרגע", שבו רפי ביטון, עבריין באר־שבעי, מתאהב בקארין המתוקה והתמימה, סטודנטית לחינוך לגיל הרך. "הקהל ברובו יותר מתחבר למיינסטרים מאשר למיליונרים שגרים בפנטהאוז. הם אוהבים את המשלנו, את העמך, לדבר בגובה העיניים".
זאת הסיבה לכתוב על רפי ביטון, שהוא מזרחי מבאר שבע?
"כתבתי על מזרחים כי אני מזרחית. אני מרוקאית, אני מכירה את התרבות, המנהגים, המאכלים. מכירה את העדה שלי, אז היה לי יותר נוח לכתוב על זה. ובנוגע למיקום - חיפשתי מקומות בקצות הארץ שיש בהם עבריינים שיכולים להשתלט על שטחים גדולים, או אפילו על עיר שלמה. במרכז זה לא היה קורה. בפריפריה העבריינים יותר מפעילים את הסמכות ואת הכוח שלהם. כשהוצאתי את רפי, כבר היו רומנים רומנטיים ישראליים על עבריינים בנתניה ובחיפה, וחיפשתי עיר שעוד לא כתבו עליה, ולכן באר שבע".
בעיית המשילות
שרון צוהר, מהכוכבות הגדולות של הספרות הרומנטית הישראלית, שכתבה עד היום 17 ספרים, כולם רבי־מכר, אומרת שהכל קשור באופי הייחודי של המדינה הקטנה שלנו. "אצל הסופרות האמריקניות הפנטזיה מאוד חזקה", היא מסבירה, "כל המדפים קאובויז ומיליונרים. אנחנו מתייחסים לאמריקנים כאל עם, אבל הם בעצם הרבה מאוד עמים, ומה שמאחד אותם הוא העובדה שיש להם אותה אזרחות תחת אותו גג. זה לא המצב אצלנו. המדינה שלנו קטנה, הרבה מכירים אחד את השני. אם אני אקרא סיפור על מישהו שגר ביישוב בצפון, אני אצליח להתחבר אליו, גם אם מעולם לא גרתי בצפון, ואולי אפילו תהיה לי משפחה משם. אנשים רוצים להרגיש חלק מהסיפור, וככה הסיפור נהיה פחות בדיוני ויותר קרוב לבית, כאילו זה קורה לחברים".
אם זה המצב, הסיפורים האלה יכלו לקרות למעשה בכל מקום בארץ. אז מה בכל זאת בפריפריה הופך אותה לתפאורה טובה כל כך?
"במקומות הללו עולות בעיות שמעניינות אנשים, בעיות משפחתיות, פרנסה, התנגשויות בין דת ללא דת. דברים שהם יותר ארציים ועממיים. לגיבור בספר שלי, 'האמת שבפנים' שקורה בחווה בנגב, קראתי עדי, שזה קיצור של סעדיה. אני זוכרת שמישהי אמרה לי 'מי תתאהב בסעדיה?' וזה היה האתגר מבחינתי, לגרום לקוראות שלי להתאהב בחקלאי מהדרום, הכי פשוט, לא מיליונר, לא נוסע ברכבי יוקרה ולא לובש חליפות. זה היה להביא סיפור מהחיים שלנו.
אבישג צ'רחי: "אנחנו רוצות גם סיפורים מציאותיים, שזה ירגיש כמו השכן ממול, ואז זה יכול לקרות גם לי. בואי, לא יקרה לי שאני אלך ברחוב ואפול למשרד של כריסטיאן גריי. גם אם תדפקי כניסה במשרד - לא יהיה עכשיו בן אדם עשיר שמתאהב בך בשנייה ובואי נתחתן. הישראלים יותר מאופסים"
"'חולות נודדים', שהפך לאחד הספרים הכי נמכרים שלי, עוסק בבעיית המשילות בנגב ובבעיות של החקלאים שנאבקים בקונגלומרטים, נושאים שהם לא בדיוק הרומן הרומנטי הרגיל, אבל שעניין אותי לעסוק בהם. ב'עד שהאבק ישקע' כתבתי על זוג גרוש בפריפריה, שלבעל יש משפחה מאוד גדולה ולאישה אין, ולכן היא נשארת באזור. בפריפריה זה יותר החיים כמו שהם, פחות הפנטזיה על האנשים העשירים, וזה סוד הקסם. את חייבת לראות השתקפות מסוימת שלך בדמויות. אם לא תרגישי שאת מזהה משהו ממך, מהחיים שלך, בתוך הסיפור, את פחות תתחברי".
כל הרעיון בקריאה בז'אנר הוא לא האסקפיזם?
"יש כאלה שבאמת רוצות לקרוא את הדבר הכי רחוק, שייקחו אותנו לאי בודד או שישפכו עלינו מיליונים ויטיסו אותנו במטוס פרטי ויקנו לנו בגדים. אבל הדבר הבאמת חשוב זה סיפור שמשאיר בך חותם. הקוראות של הז'אנר רוצות להתרגש. סיפורים שמתרחשים באיזה מדינה עם אנשים שלא באמת אכפת לנו מהם, זה לא מה שמזיז לך משהו ברגש".
אבל היו לך ספרים שקרו בתל אביב, לדוגמה.
"תל אביב היא מקום שהכל קורה בו, העיר שלא הולכת לישון לעולם. יש ברים פתוחים, יש דברים לעשות וסופרים שפתוחים גם באמצע הלילה. זה משהו שאין במקומות אחרים וזה וייב אחר, צעיר. אני אבחר לכתוב על תל אביב כשמדובר בחבר'ה צעירים אחרי צבא, בשלב שהם מחפשים את עצמם. זו גם סצנה של רווקות, של מסיבות. בספר שלי 'רבות הדרכים' הדמות שלי היא תסריטאית בתוכנית טלוויזיה יומית, שחיה את הסצנה ויוצאת בערב לבלות עם חברות בבר. בן הזוג שלה עובד בחברת ההפקה שהיא עובדת בה, וזה מאוד הווייב של המרכז. בפריפריה פחות נפוץ הקטע של הבילויים, של לצאת בערב, זו אווירה אחרת. אולי יותר קל להזדהות עם סיפורים שקורים בפריפריה כי זה נוגע יותר לדברים שהקוראות והסופרות חוות בעצמן. לי קל לכתוב על תל אביב כי חייתי אותה בעצמי, קשה מאוד לכתוב עליה מבחוץ ומתוך איזה סטריאוטיפ".
לינדה מזרחי: "חיפשתי מקומות בקצות הארץ שיש בהם עבריינים שיכולים להשתלט על שטחים גדולים, או אפילו על עיר שלמה. במרכז זה לא היה קורה. כשהוצאתי את רפי, היו רומנים רומנטיים ישראליים על עבריינים בנתניה ובחיפה, וחיפשתי עיר שעוד לא כתבו עליה, ולכן באר שבע"
"מאור זגורי הגאון כבר הוכיח ב'זגורי אימפריה׳ שבמשפחות בפריפריה, ספציפית במשפחות מזרחיות, אין יותר חום", אומרת ד"ר סיגל נאור, מומחית לספרות עברית, "אלא אם כן את מחשיבה אוכל חם על השולחן כחום. אולי יש יותר אקשן, יותר ריבים, לפעמים אפילו יש יותר נוקשות. אבל אם בכל זאת רוצים לאפיין, בפריפריה יש יותר מחויבות להיות ביחד בטוב וברע, יותר דבק. לתל אביב מגיעים אנשים צעירים מכל הארץ, שעוזבים את המשפחות שלהם והולכים לפתוח בחיים נפרדים, ובפריפריה אם הצעירים נשארים, הם לרוב יגורו קרוב למשפחות שלהם. כולם דבוקים אחד לשני. בין שאת רבה ובין שאת מחבקת, כל מה שקורה - קורה ליד הבן אדם האחר. ויש גם יותר אותנטיות. אנשים הם יותר הם, הם לא מדברים את השפה שהם למדו באוניברסיטה.
"מה שכן, אם יש קשיים בפריפריה - הדמות שלנו לא תפחד לעבוד בידיים, היא לא תתבייש ללכת לנקות בניין או לעשות דברים שבתל אביב תתביישי לעשות פן תראה אותך איזו חברה. כלומר, האפשרויות שלך בפריפריה, כשאת עומדת בפני קושי, ללכת ולעשות כל מיני דברים שלא ייראו מוזר ואפילו להפך, יתפרשו ככוח וכאומץ - הרבה יותר גדולות".
העיר הקטנה
"הגל הנוכחי של סופרות רומנים רומנטיים ישראליות מצליחות שונה מעירית לינור, ולו רק בגלל המקום שממנו הן באות", אומרת ורד רווה־שמואל, מו"לית שותפה בהוצאה הרומנטית "אהבות". "הן לא מגיעות מתל אביב. באופן מאוד רחב ומכליל, רומנים רומנטיים הם משהו שתל־אביביות קוראות פחות בגלל הסטיגמה עליהם, כאילו הם נחותים וזניחים. לעומת זאת, בהרבה מקומות אחרים הרומנים הרומנטיים נגישים יותר, כי אין את הסטיגמה הזאת. הגל הנוכחי של סופרות הוא נשים שקראו הרבה רומנים רומנטיים ואז רצו גם לכתוב, ובמקום שיש יותר קריאה - תהיה גם יותר כתיבה. מול זה, היכן שיש סטיגמה הגיוני שלא רק לא יקראו, אלא גם לא ירצו לכתוב".
אז איך בחו"ל המינון הפוך, והרבה מהספרים קורים דווקא בערים הגדולות? מה יש שם שמאפשר להפוך אותן לרקע פופולרי לרומן רומנטי?
"גם בחו"ל יש עדיין סטיגמה על הספרות הרומנטית, למרות שהיא הצילה את שוק הספרים העולמי מהידרדרות לתהומות הנשייה. זה פשוט עניין של חוק המספרים הגדולים - יש שם כל כך הרבה ספרות כזו, והיא נמכרת בטירוף, שיש גבול לכמה אנשים יכולים להסתכל על זה עקום. זה גם עניין של אבולוציה. ככל שהספרות הרומנטית נמצאת יותר זמן בשטח, כך היא תהפוך ליותר מיינסטרימית, מה שכבר קורה עם סופרות רומנטיות כמו אמילי הנרי וקת'רין סנטר. אני חושבת שזה יגיע גם לפה - ככל שהספרות הרומנטית הישראלית תהיה יותר על המדפים, כך יגיע הרגע שהרומנטיקה הישראלית תהיה המיינסטרים, ואז גם יקומו סופרות שיגידו - בא לי לכתוב כזה על תל אביב או חיפה. ברגע שתירגע קצת הביקורת, זה יקרה".
והקהל המשמעותי של קוראות הרומן הרומנטי, שחי בפריפריה, יתחבר?
"תראי, אני מתל אביב, אבל כששולמית לפיד כתבה את ליזי בדיחי אהבתי את זה מאוד כי באר שבע מבחינתי זה גם שלי. השפה היתה שלנו, השמות היו בעברית, העיתונים שם היו בעברית, הקונספירציות היו בעברית. יש משהו שמחבר אותך למקום. אני מכירה את באר שבע, אף שאני לא גרה בה. זאת אומרת, הדיכוטומיה פריפריה־מרכז, בארץ המאוד קטנה שלנו - זה לא כמו כשמישהי מניו יורק קוראת רומן שמתרחש בפנסילבניה, ויש סבירות שהיא לא היתה בפנסילבניה מעולם. פה, כשהכל כל כך קטן, כולנו היינו בצבא ובאוניברסיטה, והכל נורא מסתובב סביב רדיוס של סנטימטר וחצי - זה שלי.
"כשעירית לינור כתבה על שירת הסירנה, על תל אביב, היא היתה הצלחה בכל הארץ, לא רק בתל אביב. כולם הרגישו את זה, כולנו חווינו את מלחמת המפרץ, כולנו ישבנו עם המסכות המגוחכות האלה ותהינו למה זה מגיע לנו. היה עוד אקסטרה נופך של תל אביב, אבל במהות של זה אנחנו כולנו מפה, ובטח בטח שאחרי 7 באוקטובר זה נתן לזה עוד אקסטרה פוש. אנחנו בתחושה הזאת של אנחנו נגד העולם, לכן זה עובד לשני הכיוונים".
וזה לא מוזר בעינייך שבמקום שהספרות הרומנטית תהיה מפלט אסקפיסטי, הסופרות הישראליות לוקחות אותנו לעולמות הפשע, האלימות והעוני בפריפריה?
"ספרות רומנטית היא כל מיני דברים, לא רק feelgood שבא לגרום לך להרגיש טוב יותר. היא באה לאתגר את הקוגניציה או את הלב, והיא בעיקר גורמת להרגיש. להרגיש שמעניין, שהספר תופס אותך, שהוא מכניס אותך לעולם אחר, והחיבור הזה לישראליות מייצר קשר רגשי עמוק. להגדיר ספרות רומנטית כ'רק ספרות אסקפיסטית' ואז גם להגדיר מה בדיוק אומר אסקפיזם, זה לא נכון. זה מרדד את האיכויות של הספרות הרומנטית".
סיגל נאור: "ברומן הרומנטי יש נוסחה, אבל לפעמים את רוצה לקרוא משהו אחר, לעניין ולגוון את הפנטזיות. המשחק על הנוסחה הוא גם המשחק הארוטי, ובמשחק הזה נשים מפנטזות על המון דברים, על אלימות, על קנאה. זה מתאפשר במקומות שיש בהם יותר אפשרויות ופחות חוקים"
"לרומן רומנטי יש נוסחה נורא ברורה מצד אחד", אומרת ד"ר נאור, "ומצד שני את רוצה לשחק על הנוסחה הזו, לקרוא משהו קצת אחר, לעניין את עצמך ולגוון את הפנטזיות שלך. המשחק על הנוסחה הוא גם המשחק הארוטי, ובמשחק הארוטי הפנטזיוני נשים מפנטזות על המון דברים, על אלימות, על להרגיש קנאה. מרחב כזה מתאפשר במקומות שיש בהם יותר אפשרויות ופחות חוקים, במקומות שבהם הגבולות התיאורטיים על המחשבה עוד לא עברו גם להתנהגות. אם ניקח את הקריות, לדוגמה - לקריות אין כל כך דימוי. יש שם את מפעלי התעשייה שעכשיו חושבים להעביר אותם, הם אזור מלוכלך מזיהום אוויר. יש שם ברים, מועדונים יותר אפלים, אלימות. תל אביב היא כל כך מעובדת, שאין בה את הדברים הלא יפים האלה".
וזו הסיבה שפחות כותבים עליה?
"תל אביב כבר עברה עיבוד אינסופי. יש בה קודים חברתיים ותרבותיים נוקשים שכולם מצייתים להם, והתרבות הומוגנית ומוכתבת. זו תרבות של ציטוט של ציטוט של ציטוט - כלומר, אין מקוריות או מקור אמיתי, אלא חיקויים של דברים שכבר קיימים. השיח החברתי והאינטלקטואלי בתל אביב מושפע מאוד מתיאוריות מערביות, בעיקר אמריקניות, על מגדר, זהות וכו', שיוצרות מסגרת נוקשה לאיך מותר לדבר ולהתנהג.
"את כבר לא מצליחה לראות מעבר לזה שום דבר אותנטי. מול זה, ברומן הרומנטי הדברים שמתרחשים לא יכולים להיות 'בסדר גמור'. הם לא יכולים להיענות לאיזה תו חברתי שאומר ככה מותר וככה אסור. להפך, הספרות מאז ומעולם תפסה דווקא את המקומות המלוכלכים, דווקא את המקומות שהם לא בסדר, דווקא את כל האזורים המשוגעים בנפש של כולנו, את המחשבות שלך שאת מתביישת להגיד בקול רם בחברה, כי את תיתפסי כמו איזו פסיכית.
"באזורים הפריפריאליים שאליהם לכאורה לא עוד הגיע הדיבור ה'נכון', פנטזיות יכולות להתקיים בחופשיות. אז יכול להיות שתהיה סופרת מתל אביב שתוכל לקחת את העיר הזאת ולהפוך אותה לרקע מתאים לרומן רומנטי, אבל מה יעשו הסופרות שלא מגיעות מתל אביב? הן יכולות רק לכתוב על דימוי של תל אביב, שהוא מאוד ממושטר".
החצר האחורית
אסקפיזם או לא, עם דבר אחד אי אפשר להתווכח: הספרות הרומנטית הזו נמכרת, ובגדול. הקהל מצביע בקופות, בעיקר בחנויות הספרים בפריפריה, ומעדיף את אותם ספרים רומנטיים ישראליים, שעלילתם מתרחשת בחצר האחורית של הקוראות. "יש מכירות גבוהות של ספרות רומנטית בפריפריה ביחס לתל אביב באופן מובהק", אומרת שירלי וייסמן, מנהלת השיווק והדיגיטל בסטימצקי.
ורד רווה־שמואל: "כשעירית לינור כתבה על שירת הסירנה, היא היתה הצלחה בכל הארץ, לא רק בתל אביב. כולם הרגישו את זה, כולנו חווינו את מלחמת המפרץ, כולנו ישבנו עם המסכות המגוחכות האלה ותהינו למה זה מגיע לנו. וההזדהות הזו עובדת לשני הכיוונים"
"סטימצקי מוכרת הרבה מאוד באזור המרכז, והיית מצפה שאם יש שם כל כך הרבה מכירות - יהיו גם הרבה מכירות של רומנים רומנטיים, אבל זה לא קורה. אפשר לראות את המגמה גם בסידור של החנויות - בגן שמואל ובכרמי גת הרומנים הרומנטיים מוצגים בפרונט בשולחנות גדולים ואפילו בחלון התצוגה, בעוד בסניף דיזנגוף או פרישמן תמצאי רומנים רומנטיים, אבל על המדפים, ולא בהכרח על הבמות המרכזיות. בפרונט הם יעדיפו לשים את שטפן צוויג. זה ביצה ותרנגולת, כמובן - אם היה ביקוש גבוה לרומנים רומנטיים, זה היה משתנה. בסוף זו תוצאה של התנהגות הצרכנים".
וייסמן מצביעה גם על מגמה כללית של התחזקות משמעותית במכירת ספרות רומנטיקה ישראלית, ואולי ככל שזו תימשך, כך היא תביא עימה גם סופרות תל־אביביות, כפי שחוזה רווה־שמואל. "אנחנו ממש חיות ברגעים האלה את התופעה של הספרות הרומנטית הישראלית. את רואה ב־2024 מגמה מאוד גדולה של עלייה במכירות, ששנה לפני זה לא היתה. פתאום בטופ 20 יש סופרות רומנטיות ישראליות לצד כריסטין האנה, קריסטין הרמל, אשכול נבו ואתגר קרת. אבישג צ'רחי היא כרגע במקום הראשון בסטימצקי. כל זה מביא לנו קהלים חדשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו