יוסף חדאד עובר לשלב הבא בקרב על ההסברה, והפעם מפנה את המבט אלינו

אין אדם בישראל שלא מכיר את יוסף חדאד, במיוחד מאז 7 באוקטובר 2023. הוא אורח קבע באולפני הטלוויזיה, כל אולפני הטלוויזיה. הוא התעמת עם כל מתנגדי ישראל ותומכי פלשתין בכל רחבי העולם, כולל במקומות עוינים וקשים, כמו קמפוסי האוניברסיטאות המובילות בארה"ב ובבריטניה, שנכבשו מאז הטבח בידי שונאי ישראל מובהקים. מכונת הסברה יעילה ומשוכללת במינוי עצמי, שעשה ועושה את כל המסע העצום הזה בהתנדבות מלאה, כשהוא מסרב לקבל כל תמיכה מהמדינה.

זה ראוי לכל שבח. להבדיל מהמערכה הצבאית, במערכה על התודעה אנחנו נוחלים תבוסה אחר תבוסה. חלק נכבד מהמצב ההסברתי העלוב שלנו נובע מאמרות שפר בנוסח "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", או "או"ם שמום" - אמרה ידועה של דוד בן־גוריון שאף מצוטטת בספר. אנחנו חיים בתקופה שבה המידע הוא המשאב הכלכלי החשוב ביותר בעולם. חשיבות המשאב הזה נסקה באופן מסחרר, לטוב ולרע, מאז הופעת הרשתות החברתיות.

מי שאינו מבין שהמערכה הקיומית הקשה ביותר של מדינת ישראל מתחוללת כיום בתחום התודעה ולאו דווקא בתחום הפיזי - לא הצליח עדיין להתחבר להווה, ובוודאי לא לעתיד. מדינת ישראל הרשמית, במובן הזה, מפגרת באופן כואב אחר האירועים.

כששרת ההסברה מתפטרת חודשיים אחרי 7 באוקטובר משום שלא הועמדו לרשותה אמצעים לנהל כהלכה את ההסברה הישראלית בעולם, זה מצביע על חוסר הבנה מוחלט של הממשלה עד כמה העיסוק בנושא הזה קריטי לקיומה של המדינה. עד כמה הקמפיינים המתוזמרים והמשוכללים שמבצעים חמאס, חיזבאללה ואיראן נגדנו מערערים את הלגיטימציה של המדינה וחותרים תחת עצם קיומה.

יוסף חדאד, לעומת זאת, הבין ומבין, והוא מצויד בנשק אולטימטיבי: הוא ערבי ישראלי. כשכל המפגינים נגדו צועקים "מדינת אפרטהייד" - הוא צוחק להם בפנים. תראו אותי, הוא אומר, אני הדלקתי משואה ביום העצמאות האחרון.

ספרו, "תנו לי להסביר" - שכבר הספיק להפוך לרב־מכר ולכבוש את מצעד רבי־המכר במוסף זה - הוא אוסף של אנקדוטות וחוויות אישיות שהוא צבר, בעיקר במהלך המלחמה הזאת בארץ ובעולם, והוא לא מלקק דבש בשום מקום: לא מהקבוצה האתנית אשר אליה הוא שייך, הערבים הישראלים, שלא פעם מכנים אותו בוגד, לא מהקבוצה הלאומית שלו, הישראלים, שלא מוכנה לקבל ערבי, ובמיוחד לא מוכנה לקבל את שפתו, כפי שהוא מציין בצער כמה פעמים בספר, ובוודאי לא מבני הפלוגתא שלו, ששונאים אותו ומפגינים נגדו.

יותר מכל, אגב, נראה שמעצבנים אותו היהודים האנטי־ציוניים, אזרחי המדינה שיוצאים נגדה - ונגדו. אם זה לא הובן עד עכשיו, הוא לוקח באופן אישי כל ניסיון לפגיעה בתדמיתה של המדינה, כאילו הוא מכוון נגדו. יש לו גם בטן מלאה על מנהיגי הציבור הערבי והמפלגות הערביות בכנסת, שאינן מייצגות באמת את הציבור הערבי ישראלי.

וכך הוא כותב: "קחו למשל את איימן עודה, יו"ר מפלגת חד"ש. לפני שנכנס לפוליטיקה הוא עמד בראש ועדת המאבק בכל צורות הגיוס מטעם ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל ונלחם בכל תופעה של התנדבות, בין אם לשירות לאומי ובין אם לצבא. הסיבה להתנגדות היא עמדה בדלנית[...] למנוע כל קרבה למדינה או לזהות ישראלית".

ברקע העקשנות הבלתי מתפשרת של חדאד יש גם פציעה קשה מטיל נ"ט של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, שאת צלקותיה הוא נושא בגאווה וגם בהן הוא משתמש כנשק הסברתי. הוא מתאר היטב את ההחלמה הארוכה והקשה ואת החברות הכל כך ישראלית שנוצרה בינו לבין אחיו לנשק, הגולנצ'יקים.

יוסף חדאד הוא יציר המדיה החדשה, הדינמית, קצרת הסבלנות וחדת המסרים. ממנה הוא ניזון ובתוכה הוא פועל. הוא יכול להעלות, כפי שהוא מעיד בספר, גם עשרות פוסטים ביום. "לא חייבים להשקיע ולערוך בהגזמה[...] לא צריך שהסרטון יעמוד בסטנדרטים של הפקה הוליוודית. לא צריך לשפוך כסף על אפקטים ועל עריכה מקצועית[...] אפשר גם ליצור סרטון באמצעות אפליקציות פשוטות בנייד[...] אבל אי אפשר לחסוך, או לעגל פינות בתוכן. הוא חייב להיות ברמה הכי גבוהה, בלי פשרות". התיאור הזה מעיד כאלף עדים על אוזלת היד שלנו בתחום.

מדרך הטבע, המסרים ההסברתיים של חדאד, כפי שהם מוצגים בספר, הם מסרים של שחור ולבן. אין מקום לגוני ביניים כאן. אולי יהיו כמה אסטניסים שיעקמו את האף בגלל הפשטנות והחד־צדדיות של הצגת הדברים - אבל כדאי להבין שזה טבעה של מפלצת המדיה המודרנית. המחבר מטיף לנו, ובצדק רב, ללמוד ערבית כדי שנבין את הערבים הישראלים, ולדבר בשפת המזרח התיכון - כוח וכבוד.

בדומה לכך, כדי להרתיע את אויבינו, אנחנו צריכים לדעת שהכלים שעומדים לרשותנו הם שפת הטוויטר. בכך, אני חושב, טמונה גם הסיבה העיקרית למה חשוב לקורא הישראלי הספר הזה: את המסרים החוצה אנחנו די מכירים, גם אם אנחנו לא משתמשים בהם כהלכה. אבל את המסרים פנימה, המוכרים פחות - כדאי להפנים.