רעייתו של מדען הגרעין

על ״פרויקט מנהטן״, שבמסגרתו פיתחה ארה"ב את פצצות האטום הראשונות שלה, נכתבו עשרות, אם לא מאות רומנים, אבל רוב רובם התמקדו, כצפוי, בדמויותיהם של המדענים, הפוליטיקאים והגנרלים - ויותר מכל ברוברט אופנהיימר, שניהל את המעבדה הראשית של הפרויקט בלוס אלמוס, ניו מקסיקו.

גלינה פרומן, בספר הביכורים שלה, בחרה לחזור אל אותו מקום - אל האתר הסודי, השמור, שכמעט אין יוצא ואין בא ממנו, ואל המתחים, התשוקות, סערות הנפש וההתחבטויות המוסריות שעוררו החיים במקום. אלא שהיא בחרה לספר את הסיפור מנקודת מבט אחרת, נשית, מבעד לעיניהן של מי שמצאו את עצמן מעורבות בהתרחשויות רק משום שהיו אשתו של, בתו של, המאהבת של - והחיים בצל הפרויקט חייבו אותן לחיים של שמירת סודות מורכבים ונתק מוחלט מחייהן הקודמים.

סודי ביותר

פרומן, בת 70, כתבה את ״גבעת הסודות״ באנגלית (הוא רואה כעת אור בעברית בהוצאת פן), אף על פי שהיא מגדירה את עצמה צברית. הוריה ההולנדים עלו ארצה לפני כשמונה עשורים, אבל כשהיתה בת שנתיים עברו להתגורר בארה"ב, שם גדלה. כשהיתה בת 17 חזרה לישראל במסגרת קורס מדריכים מטעם הסוכנות היהודית, התגוררה זמן מה בחבל ימית ובגיל 27 ״עשתה עלייה״ באופן רשמי. בשנים שחלפו מאז היא הספיקה לעבוד כעיתונאית מטעם סוכנויות ידיעות שונות בארץ, באנגליה, בצרפת ובמקסיקו, ובמסגרת עבודתה בקרן גרינספון גם להקים את אחד המפעלים הספרותיים היפים שנולדו כאן - ספריית פיג׳מה.

"לא כתבו במפורש שמישהי עשתה הפלה, או שמישהו היה הומו בארון, אבל דאגו לפזר מספיק רמזים. אופנהיימר פנה לבוסים שלו וביקש שישלחו לו עוד גינקולוג בגלל מספר הלידות הגדול. נאמר לו שירסן את המדענים שלו, ואז כבר מבינים מה הלך שם"

מה שהתחולל במעבדה הלאומית לוס אלמוס, אחד משני המכונים ששימשו את ארה"ב בפיתוח נשק גרעיני, התגלגל אצלה בראש זה זמן מה והתפתח, בסופו של דבר, לספר. ״נושא הנשק הגרעיני מעסיק אותי מאז שאני מכירה את עצמי", היא מספרת. "אני חושבת שאי אפשר להתעניין בארץ ובמזרח התיכון בלי לחשוב על נשק גרעיני ומה שעלול להיות מעורב בו. תמיד קראתי ספרים על הנושא, עקבתי אחר המדיניות של ישראל, ותמיד היה בי כמובן הפחד מפני השימוש האפשרי של מדינה כלשהי בנשק כזה".

הספר עצמו נולד אחרי שיחה לא צפויה עם חבר. "חבר טוב שלי, שהיה מרצה באוניברסיטה, סיפר שהיתה לו סטודנטית שכתבה תזה על הנשים של המדענים ב'פרויקט מנהטן' - האם הן ידעו, מה הן ידעו. המסקנה שלה היתה שהן ידעו ולא ידעו, וחשבתי שזה קורה בכל כך הרבה משפחות. הרי בכל משפחה יש המון דברים שלא מדברים עליהם, דברים שכולם מודעים להם אבל קוברים אותם מתחת לאדמה כאילו הם לא קיימים. ניסיתי לדמיין איך זה עובד במשפחות שנוסף על הסודות המשפחתיים ה'רגילים' - גם נמצאות באחד המקומות הכי סודיים שהיו אי פעם, וממילא אסור להן לדבר על שום דבר.

״באופן הכי מוזר, כשסיפרתי לאבא שלי, שהיה כימאי במקצועו, שאני כותבת על הנושא, הוא סיפר לי שבצעירותו הזמינו אותו לעבוד בכור בדימונה אבל הוא סירב. כששאלתי למה, הוא אמר ׳זה לא התאים לי, לא רציתי לעשות משהו כזה׳. הוא לא דיבר על זה מעולם, אפילו אמא שלי לא ידעה, ואלמלא הייתי מתחילה לכתוב את הספר - גם אני לא הייתי יודעת, וכך יצא שגם סוד משפחתי קטן במשפחה הפרטית שלי נחשף פתאום".

הגיבורות של ״גבעת הסודות״ - רומן היסטורי המתרחש בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ממש על סף פיתוחן של פצצות האטום שהוטלו לבסוף על הירושימה ועל נגסאקי - הן נשים שנעקרו מהעיר הגדולה ומצאו את עצמן לתדהמתן בשטח צבאי סגור. לאיש מהמדענים שגויסו לפרויקט לא נאמר מראש לאן הוא יישלח, והנשים, כך כותבת פרומן, נדרשו ״לעמוד לצידו (של הבעל) ולהסתדר עם מה שיש״.

פרומן מפגישה בספר נשים המחפשות לעצמן זהות חדשה, פליטים יהודים שחרדים לגורל המשפחות שנותרו באירופה, זוגות שלמעט החזות החיצונית לא נותר מן הקשר שלהם דבר, נערה מתבגרת המתקשה להכיל את הסודות של הוריה, וחייל המתחבט באשר לזהותו המינית. המפגשים הללו מייצרים לא מעט דרמה, סקס, שיברונות לב וסערות רגש.

רוב הספרות שעוסקת בנושא מוקדשת לגיבורים הגברים, להתחבטויות המוסריות שלהם, לתגובות שלהם אחרי הטלת הפצצה. בעצם, החיים היומיומיים במתחם שם כמעט לא מוזכרים.

״נכון, ודווקא החיים היומיומיים מאוד סקרנו אותי. התחלתי לקרוא מסמכים וחומרים תיעודיים, וכמה שקראתי יותר - כך זה הזכיר לי את הקיבוצים. המקום היה כמובן סגור יותר, כי האנשים בלוס אלמוס לא יכלו לטייל לשום מקום, אבל הם ניהלו חיים מאוד קהילתיים, שנועדו למטרה מאוד מכוונת, אידיאולוגית. כולם הכירו את כולם וידעו הכל על כולם, ויש דברים שנאמרו מאחורי הגב וגם דברים שאסור היה להגיד. כשהייתי עיתונאית בשנות ה־80 עשיתי כתבה על השינויים שעוברים על הקיבוצים, הסתובבתי בלא מעט קיבוצים ונתקלתי באותן דינמיקות - כל משפט טעון בהיסטוריה שלמה בין האנשים, המון דברים מתרחשים מתחת לפני השטח".

״כשרוצים להכניס בארץ תוכנית שקשורה למורשת, מייד כולם רוצים לדעת אם אני רוצה להכניס דת, ואם כן - אז איך ולמה. היתה המון חשדנות, וגם לספריית פיג'מה לקח זמן לגבש זהות. היה לנו חשוב לשלוח אותם ספרים לילדים דתיים וחילונים"

אבל פרויקט הגרעין היה סודי ביותר – אילו עדויות אישיות נשארו ממנו?

״דווקא נשארו הרבה, כי אנשים רבים כתבו יומנים, כתבים אישיים. יש ארכיון מוקלט של עדויות של ילדים שגדלו שם, של נשות המדענים, של עובדות הבית. כמו בקיבוצים, המון דברים לא נאמרים שם אבל נרמזים. לא כותבים במפורש שמישהי עשתה הפלה, או שמישהו היה הומו בארון, אבל דואגים לפזר מספיק רמזים כדי שתביני. כשאת קוראת שאופנהיימר פנה לבוסים שלו בוושינגטון וביקש שישלחו לו עוד גינקולוג־מיילד בגלל מספר הלידות הגדול במתחם, נאמר לו שירסן את המדענים שלו, שיגיד להם שיולידו פחות ילדים - את מבינה הרבה דברים על האווירה שם: גברים ונשים צעירים, רובם בני 20 עד 30, וקרו ביניהם דברים שקורים בין אנשים בגילים האלה".

ואכן, יש לך לא מעט סקס בספר. איך היה לכתוב את הסצנות האלה?

״זה היה מרתק. זה הדבר הכי אוניברסלי, אבל גם הכי ייחודי ופרטי. זה בפירוש אתגר לכתוב את זה באופן מעניין ולא מביך. בקבוצת הכתיבה שלי בתל אביב - קבוצה של כותבי אנגלית שנפגשת כבר כמה שנים בקביעות - יש מישהי שכותבת מצוין על סקס, אז ניסיתי לחשוב מה היא היתה כותבת. ועדיין, היה לי הרבה יותר קשה לכתוב את ההתחבטויות של גבר הומוסקסואל שלא יודע בעצמו מה הוא, ולא רוצה להודות במה שהוא מרגיש, בתקופה ובמקום שלא היתה בהם שום פתיחות בנושא".

מהספה בשפרעם

ספריית פיג׳מה החלה לפעול בארה"ב לפני כשני עשורים, כדי להעמיק את הקשר לספרות היהודית בקהילות היהודיות שם. פרומן "ייבאה" את התוכנית ארצה לפני כ־16 שנה, במתכונת שונה. בארץ, "פיג'מה" מחלקת עשרות אלפי ספרי ילדים מדי שנה בגני ילדים ובכיתות א׳ וב׳ מכל המגזרים. הילדים - חילונים, דתיים, ילדי החינוך המיוחד, ערבים ויהודים. "גרנו אז בשפרעם, ועבדתי מחדר השינה שלי. לא דמיינתי שאני בונה משהו כל כך גדול", היא מספרת.

מה עשיתם בשפרעם דווקא?

״בעלי, דורון פלאי, הוא אקדמאי שמלמד יישוב סכסוכים והוא מומחה לסולחות. הוא רצה לחקור את הנושא מקרוב, ולכן עברנו לגור ליד ביתו של אחד מעושי הסולחות הגדולים ביותר בעיר. בכל פעם שהוא יצא מהבית כדי לעשות סולחה, בעלי התלווה אליו כדי להשתתף ולעקוב. הוא למד ערבית מצוינת, ואני, שהייתי עסוקה כל הזמן בספריית פיג׳מה, לא שיפרתי את הערבית שלי, וזה אחד הדברים שאני הכי מצטערת עליהם".

מה ידעת על ספרות ילדים כשהקמת את "פיג'מה"?

״כמעט כלום. למדתי ספרות בבר־אילן ומייד אחרי האוניברסיטה עבדתי כעוזרת של אחד העורכים בהוצאת קנופף האמריקנית, אבל עיקר התפקיד שלי היה להביא את הקופסאות עם מאות כתבי היד שהגיעו בכל שבוע ולשלוח מכתבי דחייה מנומסים. גם לא הכרתי ספרי ילדים בעברית בכלל. גדלתי על ספרי ילדים באנגלית וגם קראתי באנגלית לבן שלי. עד היום אני לא רואה בעצמי סמכות, כי כדי להבין ספרות ילדים לעומק צריך ידע מקיף - למשל, בתרבות הילד ובהתפתחות הילד. אבל היתה בי התלהבות.

"למרבה המזל, הסופרים הכי גדולים שכתבו עברית אי פעם דאגו לכתוב גם לילדים - זאת תופעה שלא קיימת במדינות אחרות. שייקספיר לא כתב לילדים, אבל לאה גולדברג וביאליק כן. באירופה ובארה״ב יש סלבס שכותבים לילדים, אבל אלה לא הסופרים הטובים באמת. בזכות הרצון לחדש את העברית ולדאוג שלילדים שגדלים כאן תהיה שפה טובה, גם הדורות הבאים של הסופרים הנחשבים המשיכו לכתוב עבורם. עמוס עוז ניסה, מאיר שלו, דויד גרוסמן, יהודית קציר, אתגר קרת. ואחרי שהוצאנו לאור קלאסיקות, יכולנו גם לחדש ולתת בספרייה מקום גם לכותבים לא מוכרים".

פרומן מספרת שבראשית הדרך קשה היה לה לשכנע את משרד החינוך, את בתי הספר ואת המורים להאמין ב"פיג׳מה". ״כשמישהו אומר שהוא רוצה להכניס בארץ תוכנית שקשורה בצורה כלשהי למורשת, מייד כולם רוצים לדעת באיזו מורשת מדובר, אם אני רוצה להכניס דת, ואם כן - אז איך ולמה, והיתה המון חשדנות. והאמת היא שלנו בעצמנו לקח זמן לגבש זהות. מאחר שהיה לנו חשוב לשלוח אותם ספרים בדיוק לילדים דתיים וחילונים, היה ברור שלא ניגע בריטואל הדתי - לא נדבר על כן או לא מזוזה, כן או לא להדליק נרות, כי מצידי שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. לקח לנו שנים למצוא ספר על שבת, ובסופו של דבר הוצאנו ספר שמגדיר את שבת כיום מיוחד, וכל משפחה קובעת לעצמה בדרכה שלה למה היא קוראת מיוחד, אם היא הולכת לבית הכנסת או לים".

לאחרונה הועלתה ביקורת לא מעטה על כך שהספרייה מעדיפה צניעות ומסורת יהודית.

״התוכנית עוסקת בתרבות ישראלית יהודית, לא במסורת, ויש בה ספרים שמקדמים ערכים שאפשר לקרוא להם גם יהודיים, אבל הם אוניברסליים: קבלת האחר, ביקור חולים, הכנסת אורחים. אני לא חושבת שתמצאי שם אפילו ספר אחד, למשל, שמדבר במפורש על ׳ציונות׳".

ואז החלטת להקים ספרייה דומה גם בערבית.

״הקמנו את ׳מכתבת אלפאנוס׳ שמעודדת קריאה מהגיל הרך גם בגני ילדים בערבית, אבל זה הרבה יותר מורכב. קודם כל היה חרם על התוכנית בעולם הערבי, אז לא יכולנו להשיג ספרות טובה לילדים שנכתבה בארצות ערב, ומאחר שלא נכתבו בארץ כמעט ספרים כאלה, נאלצנו להתבסס על תרגומים מעברית ומשפות אחרות. אבל אז קרה משהו נחמד: בזכות החרם הזה אנשים בארץ התחילו לכתוב בערבית לאוכלוסייה המקומית. יצרנו שוק. קנינו ספרים בכמויות גדולות. אף אחד מהכותבים לא נהיה מזה מיליונר, אבל זה היה תמריץ, נפתחו סדנאות, נהיה רצון לכתוב ספרים נוספים".

פרומן מספרת שהיא כבר תכננה לכתוב ספר נוסף, אבל טבח 7 באוקטובר עצר את התכנון. "זה אמור היה להיות ספר חמוד, מצחיק ונחמד מאוד על החיים בתל אביב, אבל אני לא חושבת שזה יוכל לקרות. מצד אחד לא ברור לי איך אפשר לכתוב על ישראל כפי שהיא במלחמה הנוכחית, מצד שני אני גם יודעת שאי אפשר לכתוב ספר שלא נוגע במצב הנוכחי, שלא מופיעים בו דברים שקרו״.

היו מי שהשוו את האירועים הללו ל־11 בספטמבר, ועל כך דווקא נכתבו הרבה ספרים.

״ההשוואה הזאת לא נכונה. 11 בספטמבר היה אירוע שאמנם היתה עליו תגובה, אבל מבחינת רוב האמריקנים החיים חזרו למסלולם, כמעט כמו שהם היו לפני כן. ולמרות זאת היה קשה מאוד לכתוב על ניו יורק שאחרי האירוע. כאן האירוע לא נגמר, אנחנו בתהליך שאין לאף אחד מושג איך הוא ייגמר ומה יהיה רלוונטי כשהספר ייצא לאור. נכון יותר בעיניי להשוות את 7 באוקטובר לאירועי מלחמת העולם השנייה - זה אירוע שמעמיד אותנו בפני שאלות עמוקות ומהותיות מאוד, שיידרשו לנו שנים להבין איך לגעת בהן".