היה לה פתק בכיס, למקרה שתתקשה להגות את השם של המלון. על צידו השני כתבה: מיכאל. כדי שתזכור שיש לה בית. היא חשבה שטוב עשתה שהזמינה לעצמה מלון. מה היא צריכה להרגיש כמו איזה מטרד? היא הלכה לאט כי אחד הגלגלים של המזוודה קרטע וכי נשבה רוח. היה חם, אבל הרוח התחזקה וגשם דק טפטף. היא קיוותה שאולי זה רמז לכך שדברים עומדים להשתנות. עונות השנה המתחלפות הזכירו לה את כוחו של הזמן. בעבר אולי היתה חושבת גם: ואת אדישותו של הטבע. אבל כבר ידעה שהטבע רק נראה אדיש ואחר כך נוקם באסונות.
כשנעמדה ברמזור נראו לה שני העצים, שעלוותם התפרעה ברוח לכל עבר, כמו שני כלבים שיצאו מהים והם מתנערים כדי לגרש מעליהם את המים. היא פחדה שכשתעבור שם יישבר אחד הענפים ויפגע בה, ובכל זאת כשחצתה את הכביש נעצרה ונעמדה בדיוק תחתם כי חשבה: עלייך להיות אמיצה. לא באת עד לכאן בשביל ללכת על בהונות. הגשם התחזק, והיא הצטערה שלא שמעה בעצתה של נעמה ולקחה מונית. המלון היה רחוק מתחנת הרכבת, יותר מכפי שהבטיחו באתר של המלון, או לפחות כך היה נדמה לה.
כשאינך מכירה את המקום שאליו את הולכת, תמיד נדמה שהדרך יותר ארוכה.
מייד כשנחתה התקשרה לנעמה ושאלה איפה לחכות לה, באולם מקבלי הפנים או בחניון.
"אבל היית אמורה לנחות בשש! למה לא אמרת שהקדימו לך את הטיסה?" היא התרגזה.
"הייתי אמורה לנחות בשלוש. לא הקדימו כלום. ככה זה היה אמור להיות מהתחלה", היא השיבה בשקט.
נעמה התנשפה ואמרה שהיא לא יודעת מה לעשות עכשיו, שהיא היתה בטוחה שבשש, וייקח לה זמן להגיע. ואריאלה מייד הרגישה אשמה כאילו היא זו שטעתה ורשמה לא נכון את הפרטים, וכעסה על עצמה שהיא תמיד מנדבת את האשמה כשמדובר בנעמה.
"אני אקח רכבת. אל תדאגי. באתר של המלון כתבו שהכי נוח להגיע ברכבת".
"תיקחי מונית, אמא. שלא תסתבכי".
"אני אסתדר. נאכל יחד צהריים מחר, כמו שקבענו".
כשישבה ברכבת, היא הכניסה יד לכיס וחיפשה את הפתק, והשאירה אותו בתוך האגרוף שלה כל הדרך כאילו הם נוסעים יחד שלובי ידיים. היא דמיינה אותו מניח את הראש על הכתף שלה ומטיף לה שהיא רכה מדי, שאש מכבים באש. "תעני לה פעם באותו מטבע ותראי איך היא נרגעת". ואריאלה היתה משיבה שאימהות לא פותחות באש, והוא היה צוחק: "אז תמשיכי ככה. נראה לאן תגיעו".
המסעדה היתה עמוסה בנשים שגרמו לה להתבייש בבגדים שלה. כשיצאה מהמלון בבוקר דווקא הרגישה נהדר. היא שמחה שהביאה איתה מהארץ את החולצה הלבנה המכופתרת ואת המכנסיים הבהירים. אבל הנשים סביבה היו מטופחות גם בקצוות: בשערן האסוף, בציפורניים, בתיקי הצד שנבחרו בקפידה, בחגורותיהן הדקיקות ובנעלי הסירה המצוחצחות. מה היא חשבה לעצמה כשארזה רק סנדלי נוחות? היא הזמינה דג אפילו שזו היתה המנה היקרה ביותר בתפריט.
היא היתה משוכנעת שנעמה תרים לכל הפחות את העיניים מהתפריט ותחייך על הבחירה הלא אופיינית לאמה, אבל נעמה רק הזיזה את השפתיים מפה לשם בחיוך נדנדה מתלבט ולבסוף אמרה למלצר שתשמח לסודה. אריאלה הרגישה עוד יותר מטופשת. היא רצתה לומר לה: זה לא הוגן. קבענו לאכול צהריים. אני לא באתי עד לכאן כדי שאני אוכל דג יקר ואת תשתי סודה. כדי שאני אדבר ואת תשתקי. היא רצתה לבקש ממנה שתושיט לה יד ותתאמץ, כפי שהיא עצמה מתאמצת כי גם לה זה לא קל, שלא תענה לה בתשובות קצרות ודוקרניות, שאם היא מתכננת להישאר עם ההבעה המשועממת הזאת כל הצהריים ולתת לה לצאת מגדרה, אז היא תקום ותלך, יש מספיק מוזיאונים שהיא יכולה לבקר בהם וליהנות יותר מאשר לשבת מול הזכוכית המחוסמת של גלגלי העיניים שלה. אבל במקום זה אמרה: "את בטוחה שאת לא רוצה לאכול משהו?"
נעמה אמרה שהיא חסרת תיאבון, שהיא תנשנש קצת מהראשונות, ואריאלה נאחזה באצבע הזו שהיא הושיטה ואמרה: "בסדר גמור. אנחנו יכולות גם לחלוק. אני לא אוכל הרי דג שלם". אחר כך הן דיברו על המצב בארץ ועל הבחירות באמריקה, ובכל פעם שאריאלה ניסתה לשאול משהו, למשל איך הן מסתדרות בדירה החדשה שלהן, נעמה העמידה ביניהן בעדינות אבל בנחישות את הגדר.
אריאלה רצתה לטפס על הגדר, או למצוא בה פרצה שדרכה תוכל לשאול אם הן החליפו גינקולוג ואם יש כבר התקדמות בעניין הזה, ולמה אם כל כך קשה לה להיכנס להיריון הן לא מתחלפות, הרי זה בדיוק היתרון בזוגיות עם אישה, אבל היא הרגישה שהיא לא יכולה להגיד כלום, כי כל דבר שתאמר יחזור אליה ריק ויביך אותה.
זה תמיד היה כך. שבילים רבים ופתוחים היו בינה לבין מיכאל, ודרכים מעטות וחצציות הובילו לנעמה. היא היתה ילדה של אבא. מיכאל של אמא. היא שנאה את החלוקה הזאת. הם שניהם הילדים של שניהם. מה פתאום לשייך ילד להורה? אבל זה פשוט היה כך. כשגיורא נפטר, נעמה עזבה את הארץ. כשמיכאל נהרג - היא באה להלוויה וטסה חזרה מייד בתום השבעה.
המלצר הניח ביניהן את הדג, ואריאלה שמחה שנעמה היתה הראשונה להרים את המזלג ולטעום ממנו.
"את יודעת מה קרה לי לפני כמה ימים?" אריאלה העזה פתאום ושאלה.
"מה?"
"זה סיפור די מטופש. אני לא יודעת למה נזכרתי בו".
היא סיפרה שלפני הטיסה היא הלכה לקניון כדי לקנות מזוודה חדשה, כשלפתע נשמעה אזעקה וכולם נבהלו ורצו למרחב המוגן, וילדה אחת שחשבה כנראה שהיא אמא שלה נצמדה אליה וחיבקה אותה ברגל, וכשהיא הרימה את העיניים וראתה שזו לא אמא שלה, היא כל כך נבהלה שהיא ברחה.
כשנזכרה בילדה הזו התחשק לה פתאום לבכות. היא הכניסה את היד לכיס וחיפשה אחר ידו.
"הזהרתי אותך שזה סיפור מטופש".
"זה בכלל לא סיפור מטופש, אמא", היא חייכה לראשונה מאז נפגשו. "זה הסיפור שלנו".
אריאלה לא ידעה אם "שלנו" פירושו של המדינה, או של שתיהן, אבל חייכה חזרה.
"את עוד הולכת עם השם שלו בכיס כל הזמן?" נעמה הוציאה עצם קטנה מהאדרה של הדג והניחה אותה בשולי הצלחת.
אריאלה הביטה בה וחשבה: מזל שהם דומים. שהיא יכולה לראות משהו ממנו בפניה. "לא", השיבה. "הפסקתי עם זה מזמן".
"אני מצטערת שלא הגעתי לאזכרה", נעמה אמרה. אריאלה רצתה להגיד שזה בסדר, שהיא כבר סלחה לה, אבל נעמה המשיכה, "הייתי צריכה לעבור גרידה".
אריאלה פחדה לזוז. היא לא ידעה מה לומר. היא פחדה שאם תאמר משהו לא במקום נעמה תגרש אותה מהחצר שלה, ושוב הן ידברו רק על כלום.
"זה היה שבוע שבע בסך הכל, אבל הכדורים לא עשו את העבודה אז היו חייבים להתערב". החיוך שהיה על פניה קודם התעקם והיא סימנה בידה שאין מה לעשות, כך קרה.
אחד המלצרים ניגש אליהן לשאול אם הכל בסדר, ואריאלה שיקרה שהן בסדר גמור וביקשה עוד בקבוק סודה. היא רצתה להניח את ידה על היד של נעמה, אבל נעמה שילבה את זרועותיה על החזה ואריאלה ידעה שזה לא במקרה, אבל לחשה לתוכה שעליה להיות אמיצה ולא להירתע, כי לעיתים זה תפקידן של אימהות - לא להירתע. לעבור מעל הגדרות. אז היא משכה את הכיסא שלה והצמידה אותו אל זה של נעמה והניחה את ידה על הירך שלה. נעמה זעה בחוסר נוחות והוציאה אוויר מהאף, וחיפשה משהו בתיק, אבל אריאלה הזכירה לעצמה שהיא לא באה עד לפה כדי ללכת על בהונות, ושאימהות לא מכבות אש באש, והשאירה את היד שלה במקומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו