נדמה שכל מי שהזדמן אי פעם לדוכן עתיקות, או לחנות יד שנייה, העסיק א במחשבה למי היו שייכים החפצים שמוצעים עכשיו למכירה. מי קרא לאור מנורת שולחן מראשית המאה ה־20? מי סעד לשולחן מפואר, מעשה ידי נגר מיומן בן המאה ה־19? לרוב, מחשבות שכאלה נעלמות באותה מהירות שבה צצו. למרבה המזל, יש גם יוצאים מן הכלל, כמו ההיסטוריון הבריטי דניאל לי.
לפני כעשור, לי, אז חוקר צעיר אשר השלים את הדוקטורט שעסק בחיי יהודים בצרפת של וישי, ערך ארוחת ערב לחבריו בפירנצה. בין אורחיו היתה סטודנטית צעירה. איזה צירוף מקרים שפגשתי היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, היא אמרה לו, ומיהרה לחלוק סיפור שקרה לאמה לפני ימים אחדים.
האמא, שהתגוררה באמסטרדם, הביאה לרסטורטור מקומי כורסה ישנה כדי שיתקין לה ריפוד חדש. כאשר חזרה לאסוף את החפץ, במקום לקבל אותו לידיה - קיבלה דווקא "שטיפה" של קללות. "אני לא עושה עבודות לנאצים ולצאצאיהם", זרק לעברה הרפד. התברר שבתוך הריפוד הישן הוא מצא צרור מסמכים ומכתבים ישנים, הקשורים בקצין גרמני ששמו רוברט גרייזינגר, והניח שהלקוחה היא קרובת משפחתו.
אלא שעלילת הכורסה היתה מפותלת בהרבה ממה שהעלה על דעתו הרסטורטור. הסטודנטית ההולנדית, שגוללה את כל הסיפור בפני לי, אמנם זכרה אותה מאז שהיתה קטנה וישבה עליה שנים כשהכינה את שיעורי הבית, אך הכורסה לא היתה ירושה משפחתית, ומקורה כלל לא היה בהולנד. אמה של הסטודנטית, צ'כית במוצאה, קנתה אותה בחנות רהיטים ישנים ליד העיר העתיקה של פראג בעת שהיתה סטודנטית בעצמה, אי שם בשנות ה־60.
"מצמרר אותי לחשוב שהעברתי את חיי הבוגרים במרחק סנטימטרים ממסמכים חתומים בצלבי קרס", היא אמרה להיסטוריון, וביקשה ממנו לפצח את פשרם.
כך נחשף לי לראשונה לרוברט גרייזינגר, עורך דין גרמני אפור למדי, שסיים את המלחמה כשהוא עובד כמומחה משפטי במשרד ממשלתי בפראג הכבושה, והוא החל את המסע הארוך לחקירת סודותיו של אותו בורג "רגיל" ונשכח במכונה הנאצית. המסע הבלשי הזה הסתיים בספר סוחף, "הכורסה של קצין האס.אס - מסע בעקבות חיים חבויים", (מאנגלית: תומר בן אהרון), שראה אור בהוצאת "הכורסא".
ההזדמנות שבמלחמה
"הנטייה המקורית שלי היתה פשוט לגלות למי היו שייכים המסמכים שהוסתרו בתוך הכורסה", מספר דניאל לי. "די מהר התברר שזה לא ארכי־פושע כמו היטלר או הימלר, ולא מוצאים דבר על אודותיו בספרים או באינטרנט. הסקרנות הולידה אתגר: האם בכלל ניתן לחשוף את האדם הזה? בשלב ההוא חשבתי לכתוב את הספר על הכורסה, מכיוון שסברתי שהכורסה מעניינת יותר מהאיש שהחביא בה את סודותיו. אבל המסעות לפראג והנבירה בארכיונים שינו את התפיסה. הבנתי כמה משמעותי להפנות את הזרקור אל הנאצים נמוכי הדרג, הגרמנים הרגילים, אלה שלכאורה שמרו על ידיים נקיות - לא שירתו במחנות ולא ביקרו בהם, לא ירו, אבל היו שותפים מלאים לפשעים מחרידים".
חרף הקושי הראשוני, לי הצליח לשרטט דיוקן מקיף של הפקיד הנאצי, ואפילו מצא את שתי בנותיו, שסייעו לשפוך אור על קורות משפחתן. מייגע להתחקות אחר חייהן של דמויות זוטרות במשטר הרוע הנאצי ולהבין את תחושותיהן, הוא מודה, ובכל זאת - מדובר במשימה חשובה: היא מלמדת אותנו על ההסכמה והקונפורמיות ששלטו ברייך השלישי ואפשרו לו לחולל זוועות איומות. המעקב אחרי מסלול חייו של גרייזינגר מסייע להבין כיצד התקיים השלטון הנאצי. שכן, הרוצחים המפורסמים שעמדו בקצה הקרחון שלו לא יכלו לתפקד בלי אינספור גרייזינגרים שתפעלו את הממשל, טיפלו בניירת ובעצם הטילו אימה על קורבנות המשטר שחיו לצידם.
מה היה המניע של אנשים כמו גרייזינגר - שנאה או שאפתנות?
"שילוב של מניעים. בתחילת שנות ה־30 גרייזינגר היה מרוצה ממצבו, רצה להתמקד במשפטים ולא שאף לעלות במעלה ההיררכיה של האס.אס. אך בהמשך הוא זיהה שהמלחמה מספקת הזדמנויות קידום. לדידו, האופציה הגרועה ביותר עבור אדם חכם כמוהו היתה להיתקע בגרמניה, וההשתלבות במערך הכיבוש הגרמני בארצות הכבושות במזרח אירופה סיפקה שפע של אפשרויות לרכוש השפעה. גרייזינגר ודומיו היו בטוחים שהם מהמרים על סוס מנצח, והאופורטוניזם הניע אותם לנצל אפשרויות.
"בהתחלה הוא עוד היה חייל, אבל כעס על כך מאוד, ראה בזה פספוס ומהר מאוד מצא דרך לעבור להיות פקיד. לצד זאת, גם לאידיאולוגיה הרעילה שבה הוא החזיק היה תפקיד. כמו רוב הנאצים, הוא נולד בעשור הראשון של המאה ה־20 - הדור שלו עוצב על ידי התבוסה המפתיעה במלחמת העולם הראשונה, ותחושת ההשפלה שבאה בעקבותיה. הם ביקשו נקמה, וקיוו להקים גרמניה חדשה, חזקה ומאיימת".
לו גרייזינגר לא היה מת ממחלה לקראת תום המלחמה, כפי שגילית, מה היה עולה בגורלו?
"אין ספק שהוא היה מסתדר מצוין אחרי המלחמה. הוא היה חוזר לחיים נורמליים, מקבל עבודה מצוינת בזכות 'הניסיון' שצבר, וכנראה עוד היה רואה בעצמו קורבן, כי בשובו לגרמניה היה עתיד למצוא בה חורבן ולגלות שהרבה גרמנים נהרגו. מן הסתם, היה מצטרף לדעה שהיהודים ששלטו בארה"ב הם האחראים להפצצות של גרמניה. כשבוחנים את סביבתו, את עמיתיו שעבדו עימו בעבודה הפקידותית בפראג הכבושה, מוצאים שאף אחד מהם לא הוענש. אחד מהם קודם למשרת שגריר בשבדיה אחרי המלחמה".
דור שלישי להכחשה
מקובל לחשוב שגרמניה עברה תהליך של דה־נאציפיקציה אחרי שהובסה.
"לא היתה דה־נאציפיקציה. היא נגעה בשכבה דקה של מנהיגים או באלה שתפקידם היה לרצוח, כמו אנשי האיינזצגרופן, יחידות החיסול הגרמניות. כמה מאות אנשים כאלה הועמדו למשפט בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, וכמה מהם - לא כולם - נידונו לעונש מוות.
"בשנת 1945 היו שמונה מיליון חברים במפלגה הנאצית, ורק אלפים בודדים הוענשו. בגרמניה שררה שתיקה קולקטיבית - הילדים הורגלו לא לשאול מה אבותיהם עשו, וההורים ממילא לא רצו לספר. ילדים שגדלו בגרמניה בשנות ה־50 וה־60 צמחו באווירה של השכחה קולקטיבית, ובניגוד לשאלה של מה זה אומר להיות דור שני או שלישי לקורבנות השואה - הנושא של דור שני ושלישי למבצעי השואה לא נחקר כמעט".
המחקר שלך על "האדם הרגיל" ותפקידו במשטר רצחני רלוונטי למשטרים טוטליטריים עכשוויים?
"אני בהחלט רואה קווים מקבילים בין תפקוד המשטר הנאצי לבין משטרי עריצות היום, לדוגמה - משטר פוטין. מתחת לראשי המשטר, שתמיד מזעזעים אותנו ברטוריקה בוטה וברצחנות בלתי מוסווית, מסתתרת שכבת הגרייזינגרים, שמעודדת אותם. תפקידם של היסטוריונים בעוד כמה עשורים יהיה להבין מי היו האנשים שאפשרו את הפשעים הטוטליטריים של היום".
