בכל הנוגע לאיזון בין חייה המקצועיים ואלה האישיים – אפשר לומר שרויטל ארבל היא מקרה נדיר של ד"ר ג'קיל ומיס הייד. במשך היום היא רופאה מנתחת ופלסטיקאית מוערכת, שבמסגרת עבודתה היא מבצעת ניתוחים לשינוי מין, וכן משקמת איברי מין נשיים לאחר חבלות ולידה. במקרים מסוימים היא גם מתקנת בתולין, ועקב כך מוצאת עצמה לא אחת במצבים אבסורדיים - לפחות עבור מי שלא חי את עולמה.
• "אני עצוב": אייל גולן עוקץ את אופירה
• שיתוף הפעולה הבא של סטטיק ובן-אל
"היה לי מקרה בו הגיעה אלי בחורה שבן הזוג שלה הביא אותה ישר ממסיבת האירוסין שלהם, כי אבא שלו ביקש שנבדוק אם היא בתולה או לא", היא מספרת. "היא סיפרה לבן הזוג שלה שמישהו רדף אחריה ברחוב אבל לא עשה כלום, ובכל זאת אביו דרש בדיקת בתולין, אחרת אירוסיה יבוטלו. הייתה דילמה - מה עושים במקרה כזה? את שואלת את עצמך: אני אמורה לבדוק או לא? היא עצמה הייתה מאוד רגועה וביקשה שאבדוק אותה ואתן לה אישור בכתב".
"העולם היצירתי שלי דווקא מטושטש, כי אני עוסקת בסוג של יצירתיות גם בעבודה וגם באמנות". ד"ר רויטל ארבל
מה באמת עושים במצב כזה?
"בדקתי אותה ונתתי לה אישור, אבל ביד שלה ולא של אף אחד אחר. אמרתי לבן הזוג שלה 'אני מצפה ממך, בתור בעלה לעתיד, שתכבד אותה', ומבחינתי זה אומר שהוא לא ייקח את המכתב. דיברתי איתה במשך שעה בזמן שכל המשפחה מחכה בבית. הכל צריך להיות בלי שיפוטיות ובלי הנחה שהשקפת העולם שלך טובה יותר משל מישהו אחר. אתה יכול להשפיע בדיבור, בחקיקה, בהליכה להרצאות".
בנקודה זו נכנסת לתמונה הזווית הנוספת בחייה של ארבל, בה היא גם מתהדרת בתואר "אמנית", וזהו למעשה התחום בו היא מרשה לעצמה להביע עמדה אודות העיסוק היומיומי שלה, ששם אותה פעמים רבות מול קונפליקטים מוסריים, שכן עצם העובדה שהיא עוסקת בשיקום איברי מין הוא, יגידו רבים, שיתוף פעולה עם ערכים חברתיים שנויים במחלוקת, עם תפיסות חברתיות שמרניות, שמקדשות את הבתולין ומנוגדות לכל עיקרון של פרוגרסיביות מגדרית.
בימים אלה מוצגת בגלריה בן עמי בתל אביב עבודתה "מקור חיים" במסגרת תערוכת "מחאה בלי צנזורה", שכשמה – מציגה מחאה בנושאים קונטרוברסליים כמו נישואי קטינות, כיבוש ועוד.
"יש לי צורך ביצירה, אבל העולם היצירתי שלי דווקא מטושטש, כי אני עוסקת בסוג של יצירתיות גם בעבודה וגם באמנות", היא מסבירה. "בעבודה אני 'מתקנת' דברים ואולי גם מתקנת עוולות, ואני עושה אמנות במובן של תיקון, כפרה".
מתוך התערוכה "מחאה בלי צנזורה": "אלמנות המלחמה" 150*195 ס"מ, שמן על בד, עבודתו של דויד לוייתן
יש שיטענו שחרף הכוונות הטובות והסיוע הנקודתי, את עוזרת להנכיח את התופעות הללו ומכשירה אותן.
"ברור לך שבתור אישה ורופאת נשים שעוסקת בהרבה נושאים של זכויות אדם בתוך הרפואה, זה לא פשוט להגיש סיוע או לראות את כל הדברים האלה עוברים לידי. ברור שהמטופלות שלי עומדות במרכז ואני עושה מה שצריך כדי לקדם את הבריאות הנפשית והגופנית שלהן, אבל אין ספק שאלה נושאים מאוד טעונים פילוסופית ומוסרית. בתוך העבודה שלי אני משתדלת לא לשאול, אלא עושה מה שצריך. יש לי את המיומנות והיכולת לשנות חיים, ואני לא עוסקת בפן הפילוסופי בכלל. המקום שבו אני יכולה לעסוק במחשבות וברגשות שלי, ולהביע את חוסר ההסכמה והמחאה, הוא באמנות.
"כשאתה עוזר לאנשים אתה צריך להבין שאתה לא במרכז", היא מוסיפה. "אתה יכול לעשות שינויים ברמה הכללית. זה נכון גם בנושא של מילת נשים. כשבאה אישה לטיפול ורוצה לתקן נזק שנעשה לה בעקבות מילה אני לא עושה את תיקון העולם על גבה של המטופלת. אפשר לקדם את הנושאים האלה בוועדות בכנסת, להשתתף בדיונים".
• וואו: המראה החדש והדקיק של אדל
• לא מלכותי: השערורייה של מרקל
במסגרת עבודתה, נדמה שארבל נוגעת בעיקר בנושאים הקשורים לטאבו. אחד מהם הוא זה שעוסק בשיקום שלאחר לידה – נושא שבמידה רבה מודחק הצידה בכל שיח ההיריון. "המרפאה שלי שעוסקת בקרעים לאחר לידה היא די מיוחדת", היא אומרת. " קרעים זה נושא מוזנח, כי בעצם אף אחד לא מכין את היולדת לכך שזה יכאב כל כך, ובהחלט זה אזור שיכול לא להחלים כמו שצריך. הרבה פעמים חווית הלידה של נשים היא קשה גם בלי קשר לקרע".
למה לדעתך יש על הנושא הזה טאבו?
"יש הרבה פחות התייחסות ליולדת. באופן חברתי וטבעי הרבה מאוד תשומת לב ניתנת לתינוק. בעבר נשים היו זוכות למשכב לידה הרבה יותר ממושך, היו הרבה יותר עזרה וסיוע. היום מצפים מהן שתחזורנה לפעילות רגילה, ועיקר הבעיות שמטרידות עוסקות בשאלה אם התינוק אוכל ועולה במשקל. אלה גם נושאים שנורא מביך לדבר עליהם. יש גם נשים שבשביל ללכת לרופאה להיבדק שם הן צריכות שמישהו יבוא איתן, או שנשים אחרות בסביבה שלהן יגידו 'גם אני סבלתי מזה'. אין ספק שהרבה מהמחסומים האלה הוסרו, אבל כשמספרים לאמא, לסבתא או לחמות, התשובה היא 'כן, זה יעבור'".
ספרי קצת על "מקור חיים".
"'מקור חיים' היא חלק מסדרה של עבודות, שבהן אני בעצם שואלת שאלות שקשורות לטאבו שיש בנושא הוואגינה והתפקיד החברתי שלה. השאלות האלה הן באמת עקרוניות, כי בהרבה מקומות האיבר הזה בעצם שייך לחברה, למשפחה, לבעל, לתינוק. אבל היכולת של נשים שהוואגינה שלהן תהיה באחריותן וברשותן היא מופחתת. זה באמת נושא שקשה מאוד לדבר עליו, למרות שכל העולם עוסק בו, אפילו בצורה אובססיבית".
התפיסה הרווחת היא שהעיסוק בבתולין הוא מנת חלקן של אוכלוסיות מאוד מסוימות.
"גם בחברות לא שמרניות מאוד יש עיסוק באובדן הבתולין. גם 'מקור חיים' בא מהעובדה שהמקום הזה הוא באמת מקור לחיים: משם בעצם יוצא התינוק ונולדים חיים חדשים. והרבה פעמים, בתיקון של קרעים אחרי לידה ואבדן בתולין, יש סוג של מתן חיים. נשים שסובלות מכאבים בקיום יחסים אחרי לידה, באיזשהו מקום הטיפול מחזיר להן את השליטה. לא רק באוכלוסיות שבהן זו סכנת חיים".
"פיצול האישיות", או לפחות אלמנט הדואליות, ממשיך ללוות את ד"ר ארבל גם בתחומים אחרים בחייה המקצועיים. אחד מהם נוגע בכל הקשור לנושא ההתאמה המגדרית, שהיא נמנית עם מוביליו בארץ. לצד עבודתה המעשית כמייצרת נרתיקים כחלק מניתוחים לשינוי מין, מ-2014 היא גם חלק מהוועדה הארצית של משרד הבריאות שעוסקת בנושא, ואשר הוקמה באותה שנה. ואולי יש בכך משהו אופטימי, בעובדה שלצד הבורות בנושא (שנוטה לעשות לא מעט רעש, כדרכה של בורות) השיח המקצועי סביב שינויי מין התפתח רבות בארץ בחצי העשור האחרון, כשהניתוחים עצמם הוכנסו לסל הבריאות והם מבוצעים היום בצורה סדירה מאי פעם.
"זה נושא שקשה מאוד לדבר עליו, למרות שכל העולם עוסק בו, אפילו בצורה אובססיבית". ד"ר רויטל ארבל
"ניתוחי התאמה מינית אמנם נערכים פה משנות השמונים, אבל זה נעשה במספרים קטנים וברווחים גדולים. כל הנוהל החדש הזה הסדיר את הניתוחים. זה לא נקרא שינוי מין, אלא התאמה או אשרור מגדרי", היא אומרת. "האוכלוסיות בהן אני מטפלת הן יחסית לא מטופלות או פחות במודעות. בדרך כלל אלה אנשים שהמשמעות של מה שאני עושה בשבילם עצומה. ניתוחי תיקון בתולין הם מצילי חיים, למשל, כי הם נעשים במצבים שבהם אסור שהמשפחה תדע שהיה קיום יחסים טרם הנישואים. אני לא יכולה להגיד שזה במאה אחוז פותר את כל הבעיות, אבל ברור שלאנשים האלה קל יותר להתמודד".
נתקלת במקרים שבהם הניתוח רק החמיר את המצב? יש שיציגו נתונים שמצביעים על כך שמדובר בבעיה שניתוח לא יכול לפתור, כמו שהיא אינהרנטית.
"הנתונים לגבי ניתוחים של התאמה מגדרית מוכיחים אחרת, באופן חד משמעי. יש מקרים מסוימים אבל אנקדוטיים. נתקלתי במקרה שהיה יותר חברתי, היה שם עניין של חוסר קבלה, חשש מעונש שקשור לדת ולחברה שמרנית, שפולטת את האנשים האלה החוצה והם מאבדים הרבה: משפחה, חברים, ביטחון כלכלי".
את בענף תובעני – בעיקר נפשית. אין ספק שהאמנות עבורך היא תרפויטית, אבל בסופו של דבר גם היא עוסקת באותם נושאים טעונים.
"זה מתיש מאוד, אבל אני לא בחרתי את המקצוע הזה, הוא בחר אותי. משם האמנות היא גם כלי לתקן, למחות ולשחרר סערות נפש".
• סוף סוף: קולדפליי בדרך לאלבום חדש
• לאון: "יהודיות עם פלשתינים? טיפשות"
• מיילי סיירוס: "בנות, אל תהיו לסביות"
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו