עם פתיחת חודש הגאווה, רן דנקר הקדיש הבוקר (רביעי) פוסט ארוך באינסטגרם לתיאור החוויה האישית שלו כמי שבמשך שנים נאבק באשמה, פגיעות, התחושה שהוא שונה כי ביקש ללכת נגד המקובל והתהליך הפנימי שעבר שהביא אותו לקבל את עצמו.
"מי שמגיע להופעות שלי יודע שלא פעם אני מדבר אל הנוער, שאני מאמין בלב שלם שיכול לשנות את העולם", פתח דנקר את ליבו בפני 186 אלף עוקביו. "היום אני רוצה רגע לחבק אותי. אני בזבזתי שנים יקרות על אשמה שהכאיבה לי בגוף. אשמה על היותי פגיע ועדין, לעיתים אשמה על הרצון שלי לחפש מחוץ ל'שבילים המסומנים'. אשמה על מחשבות 'אסורות', אשמה שאני אוהב גם את הגר וגם את מתן, אשמה שהלימודים הממסדיים לא עניינו אותי, אשמה על הבכי בהפסקה כשאבא לא הגיע. המון אשמה", נזכר בכאב דנקר בשנים הלא פשוטות שעבר במאבק פנימי מול הצורך להתאים את עצמו למה שהחברה בחוץ מכתיבה כ"מקובל" ו"נורמלי".
"ואתם יודעים על מה הרגשתי הכי הרבה אשמה? שהחברה תומכת בך שתמשיך להרגיש אשם כאילו אתה 'פגום' או לא בסדר או שונה, כשאתה יודע בפנים שכל מה שאתה זה ממש בסדר וככה זה צריך להיות כי הגוף מדבר! אבל למדתי להסתיר את הלב כדי לשרוד, כדי לחיות", שיתף. "עד היום יש שאריות של פחד קדום, של אשמה שמתגנבת, של תחושה שאני 'פגום'", חשף דנקר. "אבל מיד אני שם יד על הלב ונזכר דרך הפעימות שלו שרן חליל הקטן מביט ברן חליל הגדול ומיד אני מתאפס ומחזיר חיבוק ענק עם קצת דמעות בעיניים מזיכרון של השנים האבודות.
"יודע שיש לי אותי היום ובחיים לא אוותר על החופש שלי להיות מי שאני -צבעוני, פגיע, רגיש, חזק, סתור, סתום, חלש, חכם להפליא, זה שמפחד לחצות את הצומת אבל גם עוצר תנועה ונותן לכולם לחצות וקצת אשם. אף אדם לא יכול להגדיר אדם אחר כי הגדרה מטבעה סופה להישבר. אין משפחה נכונה, יש משפחה של אהבה. ואם ממש בא לנו להתעכב על הדבר הכי הזוי בעיניי שעוד מתעסקים בו באובססיביות", ביקש דנקר להדגיש בסוף דבריו: "אין מיניות אחת. יש שלל ביטויים שלה בדיוק כמו שיש מיליון סוגי פרחים. אז תנו לעצמכם לפרוח. מדבר גם אל עצמי .חודש גאווה גאה במיוחד!", חתם את הפוסט שצבר אלפי לייקים מרגע עלייתו וזכה לגל של תגובות מחזקות מצד עוקביו של דנקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו