מלחמה, גם על הזכות לקורת גג

המדינה מתקרבת לגירעון הגבוה בתולדותיה, הרבה מעבר לתחזיות, וכתוצאה מכך יעלו גם המע"מ ומיסי הנדל"ן. אומדן עלות המלחמה כבר חוצה את ה־50 מיליארד שקלים ולא רואים את הסוף, ולמרבה הצער נדמה שכל זה לא משפר את מדד הרגישות החברתית בישראל.

המלחמה יצרה אצל האזרחים הרבה פחד וחוסר ודאות, שנובעים מאובדן אמון במערכות המדינה שאמורות להגן על כולנו. בעיקר שומעים את הייאוש והפחד בקרב משפחות עם ילדים, שרבות מהן מתחילות לחשוב על עתיד מחוץ למדינה וחלקן אף בוחרות לעזוב בימים אלו. אותן משפחות חוששות מאירועים ביטחוניים דומים לאלו שפקדו אותנו לפני יותר מחצי שנה ואלו שבאו בעקבותיהם, ובעיקר מכך שילדיהם - וכנראה גם הנכדים שלהם - יאלצו לחיות באותו חוסר ביטחון ולשרת בצבא שמדי כמה שנים יוצא למבצע או למלחמה.

אבל המלחמה פתחה פצע גדול נוסף שאליו, למרבה הצער, לא מתייחסים כמעט בשיח הציבורי או בשיח הפוליטי, והוא אי היכולת להתפרנס בכבוד. אל חוסר הביטחון הפיזי נוסף חוסר בביטחון כלכלי-סוציאלי, הנובע מכמה סיבות: ראשית - המדינה, לפחות נכון לרגע זה, נכשלת בהתמודדות עם הבעיות הסוציאליות שהמלחמה יצרה, זאת לצד האיום הכלכלי שמייצר המצב הנוכחי.

וחשוב מכל - במשך יותר משני עשורים מייבשות הממשלות את שירותי הרווחה. על פי כל המדדים הגענו אל 7 באוקטובר בנקודת שפל שבה אנחנו מפגרים בצורה משמעותית בכל תחומי הרווחה בהשוואה למדינות ה־OECD, ולכולם ברור שהעתיד לא צפוי להיראות ורוד יותר. סביבת הריבית הגבוהה והאינפלציה שמרימה ראש אינן מנבאות שום דבר טוב, ונראה שהציבור הישראלי העייף ימשיך לשלם את מחיר אוזלת היד של הממשלה.

בלי אחריות או מעורבות

יותר מכל, בולט במסגרת כישלון מדיניות הרווחה בישראל תחום הדיור, ואם להיות יותר ספציפי - תחום הסיוע בדיור למשפחות חסרות דירה. אחרי הכל, ארבע קירות וקורת גג הם בסיס הקיום של המשפחה, ואם אין יכולת להשיג את הבסיס הזה התא המשפחתי נמצא בסכנת קריסה. הדיור גם מהווה את ההוצאה הגדולה ביותר של משפחה ממוצעת ומדובר בהוצאה קשיחה מאוד שלא ניתן לוותר עליה וקשה מאוד גם להתפשר עליה. מעבר לכך שמגורים קשורים גם ליכולת למצוא עבודה, דיור הוא הבסיס הסוציאלי של משפחות רווחה ושל משפחות בכלל.

הוועדה למלחמה בעוני הראתה שמשפחות עניות בישראל מוציאות יותר מ־70 אחוז מהשכר הפנוי שלהם על דיור, כך שלא נשארת להם כמעט שום הכנסה לחיים סבירים. מעבר לכך, גם אנשים שאינם במעגל העוני מוציאים סכום גבוה מאוד - בין 35 ל־60 אחוזים מהשכר שלהם - על דיור, כאשר המדד העולמי קובע שהוצאה של מעל 35 אחוז מההכנסה מכניסה את המשפחה לקטגוריית דיור שאינו בר השגה. ההוצאה הגבוהה והלא סבירה הזו פוגעת קשה ברווחה של כל המשפחות בישראל, בין אם מדובר באנשים מהמעמד הבינוני שקנו דירה ומשלמים משכנתה מופרזת ויקרה, ובין אם מדובר במי שמשלמים שכירות חודשית שגם היא לא פרופורציונאלית לשכר שהם מרוויחים. ועוד לא הזכרנו את מאות אלפי המשפחות שלא מצליחות לרכוש דירה וגם לא עומדות בתשלומי השכירות.

האשמה, כאמור, מונחת לפתחה של ממשלת ישראל המובילה מדיניות שגם במקרה הזה, כמו לפני מתקפת חמאס, מבוססת במקרה הטוב על קונספציות שגויות, דעות קדומות וחוסר הבנה של שוק הדיור ובמקרה היותר רע על אינטרסים צרים של בעלי עניין. "המדיניות" הזאת מבוססת על אין-מדיניות ובעצם הממשלה הסירה את האחריות ואת המעורבות שלה באופן מוחלט מתחום הדיור. השרים לא מרגישים שהם צריכים לדאוג לכך שלאנשים תהיה קורת גג, ולכן המדינה מספסרת בקרקעות ששייכות לאזרחים ומוכרת אותם לכל המרבה במחיר בלי בכלל לחשוב מה ההשלכות של המהלכים האלה.

אל מי באמת מגיע הסיוע?

חיסול הדיור הציבורי הוא אחד מהמהלכים הגרועים של ממשלת ישראל, שבעצם מחזקת את התפיסה שהמדינה לא לוקחת אחריות על תחום הדיור. בעוד שבישראל יש מעל שלושים אלף משפחות שממתינות לדיור ציבורי, במשרד השיכון והאוצר אין שום תוכנית להגדלת מלאי הדירות וכיום רק שני אחוזים מהדירות הן ציבוריות בעוד הממוצע באירופה עומד על 12 אחוזים. בצרפת, לדוגמה, חצו כבר את רף ה־25 אחוז דירות ציבוריות מהכמות הכללית במדינה, בהולנד 31 אחוז מהדירות הן ציבוריות, באוסטריה 21 אחוז ובבריטניה 17 אחוז (עם תוכנית לגדול ל־20 אחוז בטווח הקרוב).

דני גיגי, מנכ"ל הפורום לדיור ציבורי, מסביר על סמך מחקר הנחשף כאן לראשונה: "מה הפלא שמשפחות בורחות מפה ומחפשות עתיד טוב יותר כאשר לדוגמה בשוודיה כבר בגיל 18 אזרחים רשאים להירשם לתור לדיור ציבורי ובגיל 23, אחרי 'המתנה' של חמש שנים, כבר מחכה להם דירה? בבריטניה נבנות מאות אלפי דירות עבור חסרי דיור ובעולם המערבי כולו, למעט ישראל, הממשלות מתערבות באופן אגרסיבי בשוק כדי להבטיח שלכולם תהיה קורת גג יציבה. האזרחים בורחים מההשתעבדות לבנקים ולבעלי הדירות ואי אפשר להאשים אותם בכך".

בישראל יש כמאתיים אלף משפחות שמקבלות סיוע בשכר דירה מהמדינה וגם כאן יש כשל משמעותי וגדול, כי רוב המשפחות האלה אמורות להיות זכאיות לדיור ציבורי אבל בגלל קריטריונים נוקשים לא מקבלות זאת. אותן משפחות מקבלות 1300-700 שקלים סיוע בשכר דירה שלא התעדכן משנת 2002, למרות שעלויות השכירות עלו בעשרות אחוזים מאז. 2.2 מיליארד שקלים מבזבזת המדינה על הסיוע הזה שלא מסייע באמת, ועל פי דוחות של בנק ישראל הפך לצינור העברת כספים לבעלי הדירות שרק העלו את שכר הדירה בהתאם.

דו"ח של מרכז אדוה חושף כיצד תשלומי שכר הדירה הפכו להיות גורם מרכזי בהרחבת הפערים בחברה הישראלית כאשר מתוך 15.7 מיליארד שקלים הכנסות משכר דירה בשנת 2017, רוב הכסף עבר מששת העשירונים התחתונים לשלושת העשירונים החזקים שהם בעלי הדירות.

"בנק ישראל הראה בדו"ח שלו שכספי הסיוע בשכר דירה עוברים ברובם לבעלי הדירות ולא באמת מסייעים לחסרי הדירה", מוסיף גיגי, "אבל באוצר בוחרים להתעלם מהעובדה הזאת וממשיכים להזרים מיליארדים לבועת השכירות, שהם האחראים ליצירתה במדיניות הכושלת שלהם".

מדיניות הממשלה מבוססת על כך שבעלי ההון, הבנקים, היזמים, והמדינה בעצמה ממשיכים כל הזמן להרוויח מיליארדים משוק הדיור והאזרחים חיים בחובות ונאלצים לוותר על צרכים בסיסיים, על תרבות, על חינוך, ועל רווחה כדי לממן את הרווחים האלה. לא מפתיע לכן שבמדינות כמו אוסטריה, 60 אחוז מהדיור נבנה ומנוהל ללא מטרות רווח בעוד שבישראל אנשים מרגישים ש"הלך להם הבית" וכל מה שנשאר כאן זה פחות אזרחים, עוד ועוד עסקאות נדל"ן והרבה דירות רפאים.