שבעה מיליארד דולר בייבי

אין חכם כבעל ניסיון, כך אומרים, ונדמה כי קשה למצוא בעל ניסיון, לפחות בכל מה שקשור לפיתוח עירוני והזנקת עיירת פיתוח למעמד של מעצמת הייטק ארצית, כמו ראש עיריית יקנעם בשלושת העשורים האחרונים, סימון אלפסי.

בתום 34 שנים כראש עיר, וכשהוא חתום על פרויקטים כמו הבאת כביש 6 לפתחי יקנעם והקמת פארק הייטק מהמובילים בארץ, החליט אלפסי בגיל 77 לפרוש ולא להתמודד בבחירות המוניציפליות הקרובות. "החלטתי לתת הזדמנות לצוערים החדשים", הוא אומר בחיוך. ואף על פי כן, הוא לא מתכוון להעביר את השרביט כבדרך אגב, וללכת לעשות לביתו. לפני שיעזוב את כיסא ראש העיר, הוא מעוניין להעביר מניסיונו ומהלקחים שלמד על בשרו למנהיגות העיר החדשה שתיקח את המושכות. כי איך אומרים? אפשר אולי להוציא את ראש העיר מהעירייה, אבל קשה הרבה יותר להוציא את העירייה - מליבו של ראש העיר.

בינה מלאכותית בחדר של 40 מ"ר

לאחרונה התבשרנו על גיבור-על ישראלי חדש בדמות מחשב. חברת "אנבידיה" הכריזה על בניית מחשב-העל העוצמתי בעולם בתחום הבינה המלאכותית, בעלות של מאות מיליוני דולרים. המחשב, המכונה Israel-1, צפוי להיכנס לשימוש ראשוני עד סוף השנה, וישמש תחילה את אנבידיה לצרכי מחקר ופיתוח. והיכן ימוקם? ביקנעם, שם התחילה אנבידיה את דרכה, בחדרון קטן של 40 מ״ר. נזכיר בהזדמנות זו שעסקת העשור בהייטק הישראלי נחתמה כשמלאנוקס נמכרה לענקית הטכנולוגיה אנבידיה ב-6.9 מיליארד דולר.

נראה כי אותו חדר צנוע של 40 מ"ר, בו נרקמו חלומות גדולים ובעיקר חזון פורץ דרך, אין טוב ממנו בכדי להוות תמונת מראה לסיפורה של יקנעם בכלל, וראש העיר אלפסי בפרט. אולם כדי להבין איך ואיפה הכל התחיל, יש לחזור אחורה לשנות ה-50, ראשית ימיה של יקנעם.

יקנעם החלה כעיירת פיתוח המורכבת מפחונים וצריפים על צלע הר. העיר ופרנסת התושבים התבססו בעיקר על מפעל סולתם, שעיקר הונו נעשה מעסקאות נשק עם איראן. המפעל שילם 85% מהארנונה, ילדים למדו בבית הספר כדי לעבוד בסיום לימודיהם בסולתם והוסללו, איך לא, ללימודי רתכות, כרסמות ומסגרת, ללא כיתה עיונית אחת לרפואה. “הסירים היו רק כיסוי לנשק שנמכר לאיראן״, מספר אלפסי. "כל העיר רצתה לעבוד בסולתם, היה ברור שזה הייעוד של התושבים." 

ואולם, עליית משטר האיייתוללות של חומייני בסוף שנות ה-70 הביאה לעצירת עסקאות הנשק, וכתוצאה מכך המפעל קרס ואלפי עובדיו הלכו הביתה. "סולתם אמנם פרנסה את התושבים במשכורות גבוהות, אבל שיעבדה את העיר למפעל", אומר אלפסי, ומוסיף: "הטיפ הראשון וההכרחי - אל תתנו למפעל אחד לשנות לכם את חיי העיר, מצליח ככל שיהיה".

וכך, נאלצה יקנעם למצוא יעוד חלופי ולהגדיר את עצמה מחדש. לוואקום הזה נכנס סימון אלפסי, צעיר בן 44 שגדל בעיירה והכיר אותה על בוריה. כמו רבים מהמתמודדים כיום מול ראשי ערים ותיקים, גם אלפסי היה צעיר חסר ניסיון אך חדור מטרה. הוא התמודד בבחירות מול ראש עיר שכיהן במשך 25 שנה, ונבחר בהפרש של 37 קולות. "קיבלתי עיירה עם הגירה שלילית של 19%, אבטלה של 35% וגירעון ששווה לחצי מיליארד שקלים במונחים של ימינו. לא היה עם מה לשלם משכורות לעובדים. שנים שלא בנו כאן כלום. היה לי ברור שאני הולך לבנות את העיר מחדש", הוא מספר. 

המשבר היה עצום ולאלפסי הצעיר היה חזון להביא לעירו חברות אלקטרוניקה, כפי שקראו להן אז בשנות ה-80-90. ליקנעם לא היו אז שטחים לתעשייה, כי הכל השתייך לסולתם ולמחנה צבאי ממול, שפינויו לא היה בתכנון. "אמרתי למנכ"ל סולתם: אתה חייב עשרה מיליון שקלים ארנונה לעירייה. נוותר על החוב ונביא תעשיות אלקטרוניקה. הוא ענה לי שאני מדבר איוולת", אלפסי מספר. 

אלפסי לא נכנע, וכיתת רגליו בחיזור אחר אוכלוסיה שתצעיד את העיר קדימה ותפתח עבורה את שער התעשייה. "הלכתי למרכז קליטה באשדוד לחזר אחר עולים מהנדסים. הצעתי להם עבודה ודירות, הבאתי אוטובוס מאשדוד. אחרי תהליך קליטה ארוך נשארו כמה משפחות, שפתחו את השערים לתעשיית האלקטרוניקה". 

קבלנים במקום קרוואנים

משבר הדיור בשנות ה-90 היה אדיר, כזכור, עם מחסור קריטי בדירות אל מול גל העלייה הגדול מבריה"מ לשעבר. למרות פערי האידיאולוגיה וההשקפה מול "הבולדוזר", שר השיכון לשעבר אריאל (אריק) שרון, הצליח אלפסי לגשר על הפערים לטובת עיר מולדתו. "גם אם אתה מזוהה פוליטית עם הצד השני, אין קשר לעבודתך כראש עיר ותמיד המנהיגות תנהג בך ללא מורא כאילו אתה בעצמך שר בממשלה״, מספק לנו אלפסי את הטיפ השני, ולא מאפשר לנו אלא לתהות האם היה יכול להגיד את אותן המילים אם היה מתחיל את דרכו הפוליטית והציבורית בימים אלו.

"ביקשתי מהממשלה לקלוט את כל העלייה מרוסיה ולהתחיל עם 220 דירות עמידר שאשפץ. תכנית המתאר אפשרה גידול של 11 אלף תושבים. שר השיכון דאז, אריק שרון, ביקש להעביר לי מאות קרוואנים, אבל סירבתי. התחייבתי לבנות בעצמי. הבאתי קבלנים, ותוך שבעה חודשים התחילו השטחים להיבנות בדירות חדשות.

כל רוכש דירה - זכה למענק. לא היו תשתיות או כבישים, אבל דירות כן היו. מפעל כבד מדימונה בשם 'מיראז' שעסק ייצור צ'יפים רצה להגיע לעיר. סירבתי, בגלל הטראומה ממפעל אחד שקרס". 

הקירבה לממשלת רבין, שעלתה לשלטון לאחר מכן, בהחלט עזרה. "ב-1992, בחדר קטן בקריה, קרא לי יצחק רבין ז"ל ויחד עם שמעון שבס פעלנו להקמת פארק הייטקיסטי. קיבלתי הטבות: 38% מענק ממשלתי לכל חברה שתבוא ליקנעם, כולל פטור ממס הכנסה ל-10 שנים ו-25% הנחה בארנונה. הקמתי בסיוע הסוכנות היהודית יחידה לפיתוח כלכלי. ליוויתי אישית כל בעל חברה מול הבירוקרטיה הממשלתית", הוא נזכר. 

"כתר פלסטיק התחייבו להקים מפעל על 14 דונם. בעקבותיו הגיעו גם סטארטאפיסטים רבים. ב-94 הייתי הראשון לפנות בסיס צבאי לצורך בניית שכונה חדשה ופארק הייטק. היו פיטורין ברפאל באותה תקופה, עברתי מהנדס מהנדס ושיכנעתי אותם להגיע אלינו, בשיטת חבר מביא חבר. בהמשך, ביקנעם פותחה המצלמה הראשונה של המעי הגס", הוא נזכר בגאווה. 

אלפסי הוא מראשי הערים שמאמינים שבלי חינוך, לעיר אין עתיד. ואולי אין בכך מפתיע, שכן בתור ילד חווה על בשרו את תוצאותיה של מערכת חינוך שהושתתה על הסללה מקצועית ולא הותירה סיכוי לדור הצעיר לרכוש השכלה וידע. "חינוך, חינוך ועוד חינוך לטיפוח הדור הבא", הוא מספק טיפ נוסף, שלישי במספר. "קראו לי משוגע, הקמתי לראשונה בארץ גני ילדים למדעים ולחינוך תעסוקתי לגיל הרך. דאגתי לחינוך חינם, כי הפערים מתחילים מגיל רך כשילדים בני שלוש נשארים בבית. הוקם תיכון אוניברסיטאי, והעיר קיבלה את פרס החינוך היישובי בפעם השלישית. ממוצע הזכאות לבגרות בתיכון אורט אלון עומד על כ־91%, והעיר מתגאה באפס אחוז נשירה. יותר מ־90% מבוגרי התיכון ביקנעם מתגייסים לצה"ל, והעיר מחזיקה בשיא קצונה צה״לי. הדור הצעיר של יקנעם בהחלט נותן תקווה לעתיד, להמשכה של העיר", אומר אלפסי כשהסיפוק ניכר על פניו. 

"תמצא חזון בעיר מתקדמת ותביא אותו אליך"

לא מעט ראשי ערים קמו ונפלו על קשיי התמודדות עם גלגלי הבירוקרטיה האינסופית בישראל, אולם את אלפסי זה לא הרתיע, וכשהיה צריך אף שש אלי קרב. "אין בירוקרטיה בעיניי. אם אתה יודע שלוקח 18 שנים לבצע משהו, תתחיל 18 שנים קודם לכן לעבוד ואז הכול מתרחש בזמנו", הוא אומר בנחישות של ראש עיר שכבר חווה דבר או שניים בהתמודדות מול מערכות ששוחקות גם את בעלי הרצון הטוב ביותר. "לבנות זה תהליך של עשור ויותר לפעמים, ואני לא יכולתי להרשות זאת לעצמי. 2,200 דירות נבנו במהירות בשכונת שער הגיא, לפי תב"ע שאושרה ב-1998. כל שכונה אצלי קיבלה צבע אחר בגגות הרעפים. לא הסכמתי שייבנו על עמודים. הייתה מלחמת עולם עם רשות מקרקעי ישראל. כל תכנון העיר הוא שלי. 70% שטחים ירוקים, עם פארקים ואיכות חיים".  

ולפעמים, כשגלגל לא עובד, צריך להמציא אותו מחדש. כדי לקדם את תנופת הבנייה בעיר החליטו ביקנעם, בניגוד לשאר המקומות בארץ, לשווק קרקעות במנות קטנות של מכרזי דירות, 300-400 דירות לבנייה, ועד ש-70% מהן לא נמכרו לא הוציאו לקבלנים את המכרז הבא. 

"תמצא חזון בעיר אחרת מתקדמת יותר, ותביא אותה אליך״, מספק אלפסי טיפ נוסף. "אני הייתי נוסע למרכז ורואה כל הזמן את מגדלי המשרדים המודרניים בהרצליה פיתוח, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה בדיוק כזה אצלי'. וכך היה. ב-2010 שאולי לוטן, הבעלים של לוינשטיין, הגיע מתל אביב ולקח מגרש כדי להקים מבנה הייטק ביקנעם. מבחינת אלפסי, זה היה חלום שהתגשם. "פתאום מקימים בעיירת פיתוח בניין הייטק ב-100 מיליון שקלים. אחרי לוינשטיין, באו האחים עופר. אז כבר הבנתי שאנחנו במקום טוב". 

נגישות היא שם המשחק

אין ספק שאחד המהלכים המשמעותיים ביותר שהציבו את יקנעם על המפה היה החיבור  שלה לכביש 6. חיבור העיר לציר עם נגישות גבוהה ויעילה למרכז הארץ הגדיל מחד את אופציות התעסוקה עבור תושבי העיר, ומצד שני איפשר את פיתוח אזורי התעשייה וההייטק של יקנעם עד מיצובם כ"עמק הסיליקון הישראלי". "נגישות, נגישות, נגישות", אומר וחוזר אלפסי, ועל הדרך מספק טיפ נוסף עבור דור ההנהגה העתידי. אבל גם כאן, יש לציין, הדבר לא בא לאלפסי בקלות. "לא רצו שכביש שש יעבור אצלי, נלחמתי כי זה מה שיביא בסוף את השינוי האמיתי. זה מה שהפך את יקנעם לעמק סיליקון ישראלי, עם כ־140 חברות, מחציתן בתחום המדיטק. אוכלוסיית יקנעם מונה רק 0.2% מכלל תושבי מדינת ישראל, אבל היא אחראית לכ־5% מהייצוא הכללי", הוא מוסיף. 

"תתחברו אל השכנים שלכם. פארק מרחבי הוא גולת הכותרת״, מספק אלפסי טיפ נוסף לקראת סיומו של הריאיון. במקרה שלו הוא מדבר על פארק מבוא כרמל המשותף ליקנעם, מגידו, עוספיה ודליית אל כרמל, כבסיס לדו-קיום. הוא עצמו מכהן כיו״ר הדירקטוריון של הפארק. "הרגשת שותפות בלי קנאה", הוא אומר, וזאת למרות חילוקי הדעות עם מגידו בעניין סיפוח שטחים מוניציפליים.

מקץ 34 שנים בכס ראשות העיר, נראה שאפשר כבר להכריז בוודאות: החזון הוגשם. בעשור האחרון מאות משפחות של עוסקים בטכנולוגיה, כולל עובדי אנבידיה, ביוסנס וחברות נוספות, עברו להתגורר ביקנעם. העיר התקרבה לתל אביב הודות למנהרות כביש 6, ו-65% מתקציב העירייה מגיע כיום מהכנסות עצמיות.

וזוהי, כזכור, עיירה שהתחילה את דרכה מתלות מוחלטת במפעל יחיד, מנקודת אפס במלוא מובן המילה. מספר התושבים ביקנעם מתקרב כיום ל-28 אלף, ואם לשפוט על פי תנופת הצמיחה שלה, היד עוד נטויה.

אז איך הופכים עיירת פיתוח למעצמת הייטק מתקדמת? שאלנו כאן בתחילת הכתבה. אם לשפוט מהשיחה עם אלפסי, נראה שאין מתאימה מהשורה האלמותית בכדי לתת מענה לשאלה: "והעיקר לא לפחד כלל".