הקו השני של המלחמה בצפון: "דילגו עלינו, כאילו החיים פה בוואריה והמחזורים שלנו בשיא"

יותר משבעה חודשים חלפו מפרוץ מלחמת חרבות ברזל, שגורמת לפגיעה קשה בכלכלה ובעסקי התיירות בצפון הארץ. בעלי העסקים הנמצאים עד תשעה קילומטרים מהגבול עם לבנון מקבלים פיצויים על ההפסדים, אך ביישובים מרוחקים יותר, שעדיין סופגים ירי יומיומי, אין פיצוי כזה.

לכן, ראשי הרשויות של צפת, חצור הגלילית וראש פינה יצאו בשבוע שעבר בקריאה משותפת למדינה לסייע לעסקים, נוכח המציאות הביטחונית הקשה, שהובילה לקריסה כלכלית מוחלטת, בעיקר בתחום התיירות.

ראש מועצת חצור הגלילית מיכאל קבסה אמר ל"ישראל היום": "התאחדנו בהיותנו קו שני. הממשלה צריכה לכלול אותנו ברשימת מקבלי המענקים ולהציל את העסקים מקריסה. עלינו דילגו, כאילו החיים פה בוואריה והמחזורים שלנו בשיא. הם לא מכירים בירידה במחזורים אבל הההכנסות, שירדו ב-90 אחוזים, לא משקרות. המדינה הפקירה אותנו, בהתחלה עם הכטב"מים ופעם שנייה עם חוסר ההכרה בנו. היא שפכה כסף על מיגוניות בקריית שמונה ואז פינתה אותה והפכה אותה לעיר רפאים, ולי אומרים שנגמר הכסף. פנינו לשר האוצר לפני כחודש וטרם קיבלנו תשובה".

בתחילת השבוע חברת שב"א (שירותי בנק אוטומטיים) פרסמה את נתוני ההוצאות והפעילות העסקית בערי ישראל וביישובים המרכזיים בדרום ובצפון במהלך המלחמה.

מהנתונים עלה כי הערים המרכזיות בצפון ממשיכות לסבול מהשפעת המלחמה, לרבות ערים שלא פונו מתושביהן כמו צפת ונהריה ונפגעו בגלל פינוי היישובים מסביבן ובגלל עצימות המלחמה.

בחודש אפריל, חלה ירידה של חמישה אחוזים בשימוש באשראי ובפעילות עסקית בנהריה, ושל 16 אחוזים בצפת. בקריית שמונה ובשלומי הפגיעה אנושה אף יותר ועומדת על יותר מ-75 אחוזים.

"אף שר לא הגיע"

בעלי עסקי תיירות שאינם ממוקמים במקומות הזכאים לפיצוי, מלינים על ההשלכות החריפות של המלחמה. "אנחנו לא פותחים את העסק ולא מקבלים פיצויים", אומר בר יוחאי, הבעלים של מסעדת "קפה בגדד" ושל צימרים בצפת.

"אנחנו מנסים לחזור ולפתוח, משפצים כדי לנסות למשוך את האנשים. אבל אתמול, חצי שעה לפני שהגענו למקום, החל ירי טילים לעבר מירון, שני קילומטרים מאיתנו, וגרם לבהלה. ילדים ברחו מבית הספר, והורים שחוזרים מהגנים התחילו לרוץ. זה קורה פה על בסיס יומיומי. אנשים לא מגיעים לפה כי הם מפחדים. בתחילת המלחמה הייתי פתוח במשך חודש, אבל ראיתי את הירידה של העסקים ברחוב והבנתי שאין מה לחפש", הוא מספר.

"אין הולכי רגל במדרחוב, כל הגלריות סגורות מאוקטובר. אנשים פתחו עסקים והשקיעו את מיטב כספם, והבתים שלהם מתפרקים אחרי שלא הביאו פרנסה יותר משבעה חודשים. אני 32 שנה בעסק, אז צפת היתה אחת הערים הכי נחשבות בארץ".

יוחאי מביע ביקורת על המדינה. לדבריו, "אנחנו לא מקבלים שום פיצוי ואף שר בממשלה לא בא לראות מה קורה בעיר. מה שעצוב הוא שאם זה היה קורה בתל אביב, זה היה אחרת. מסביבנו כל הזמן יש אזעקות: במירון, בגוש חלב, בדלתון. אנשים חיים פה ומפחדים לצאת מהבית. אנשים פה מתפרקים. הם השקיעו מיליונים בעיר, לקחו הלוואות, אבל כבר לא נותנים להם. לי יש צימרים בעיר, ואני יכול להגיד שהתיירות ירדה דרסטית. אם פעם הייתי עמוס בשבתות, עכשיו אין כמעט פעילות. התיירות ירדה לפחות ב-80 אחוזים".

עדיין משלמים ארנונה

מוטי קושמכר, בעל גלריה לאמנות ויו"ר ועד התיירות בצפת, שמייצג יותר מ-160 עסקים בעיר, מוסיף: "אני נשוי ואב לשני ילדים. אבא שלי פתח את הגלריה ב-1973 ואני ממשיך להפעיל אותה לאחר פטירתו. אצלי בעסק ואצלנו ברחוב יש 100 אחוזים ירידה. אני לא פותח את הגלריה כי אין לי למה, וכך גם עסקים אחרים ברחוב.

אנחנו לא מקבלים מענקים ועדיין משלמים ארנונה, אגרת שילוט ואוכלים אותה. כל האמנים, הגלריות, הצימרים ובתי המלון פה סובלים מנזק בלתי הפיך", הוא אומר.

"נוסף על כך, זה מעגל - כשאין תיירות אין ביקוש למסעדות; כשלא קונים אמנות, אין ביקוש למסגרות. העיר שלנו בנויה על תיירות ואין עם מי לדבר. מתחילת המלחמה העסק שלי סגור, ואיך שזה נראה הוא הולך להישאר כזה עוד שנים. הרגע היו פה כמה נפילות עם יירוטים", הוא מוסיף. "אנחנו סובלים מפגיעה עוד מתקופת הקורונה, ומהתיירות שטרם התאוששה ממנה, ואז חטפנו את המכה של המלחמה, פושטים רגל, לא יודעים איך נביא אוכל הביתה, ואני לא יודע איך נוכל לחזור לעצמנו. נתניהו, סמוטריץ' וכולם הפקירו אותנו".