עבודה מסודרת והשכלה לא מספיקים: "נאלצים לבחור בין קניית בשר או תשלום החשמל"

לרגע, מזכיר אחד ממתחמי הקניות בראשון לציון את הסרט העתידני והפסימי "מטרופוליס". השוואה בין עיר עליונה, עשירה וקפיטליסטית לעיר התחתית של מעמד הפועלים.

למעלה בתי קפה שוקקים וחנויות מלאות בקונים, שאינם מודעים למתרחש מתחת לרגליהם. בחניון המקורה והמהביל משתרך תור אחר של אנשים. גם הם הגיעו לשופינג, אולם מהסוג שמהווה דיסוננס מוחלט לנעשה למעלה.

"אנחנו שקופים"

שם, בפינה הימנית ביותר, ממוקם מרכז של עמותת "פתחון לב", המסייעת למבוגרים ולנוער לצאת ממעגל העוני. מבט מהיר על עשרות האנשים שהגיעו לקחת חבילות מזון מלמד שהמצוקה בישראל אינה נחלתם של הקשישים, ניצולי השואה או השכבות המוחלשות בלבד. היא חוצה גילים ומגזרים, ומכרסמת עמוק גם בצעירים יחסית, רובם בעלי השכלה ועבודה מסודרת. הם מתקשים לממן שכר דירה לצד חשבונות והוצאות על הילדים.

ניכר באחת הצעירות, תינוק כבן חודשיים בידיה, כי המעמד מביך אותה. היא עומדת בצד ומשקפי שמש על עיניה.

"גם אני התביישתי ככה בהתחלה", אומרת בשקט יוליה (46). היא מטפלת בקשישים ומגיעה לכאן כבר שמונה חודשים. "אני חיה במדינה שבה הכל יקר, ולמרות זאת כל הזמן מעלים מחירים. אנחנו שקופים עבור חברי הכנסת והשרים. אנשים עובדים הופכים לעניים. בלי 'פתחון לב' אני צריכה לבחור בין בשר פעם בשבוע לבין תשלום החשמל. אנחנו לא העניים של פעם, וגם הצעירים היום לא יכולים לשרוד. הדיור עולה, המזון, הדלק והמסים. לאן המדינה רוצה להגיע מכאן?".

יוליה היא אם לארבעה ילדים, שאיבדה את בן זוגה לפני שמונה שנים לאחר שטבע במהלך שחייה בים. "הייתי בהיריון, ובבת אחת התקשיתי להתפרנס", זולגות הדמעות מעיניה הירוקות.

"שבוע לפני הלידה זרקו אותי מהדירה, וגרתי עם שלושה ילדים בחדר מדרגות. אחרי הלידה קיבלתי דירה מעמידר, אבל גם אז היה קשה, כי התינוקת נולדה עם מום בלב. הבן הגדול עזר ועבד כנהג משאית. לא היו פינוקים לילדים, אבל הסתדרנו. לפני שנה הבן עבר תאונה קשה. נשארתי המפרנסת היחידה של ארבעת הילדים עם משכורת של 3,500 שקלים. יוקר המחיה מכביד יותר ויותר. אפילו על לחם, שזה הכי בסיסי, נשלם יותר".

מסתערים על ארגזים

את הדרך לראשון לציון עושה יוליה באוטובוס מחולון. "יש חופש, אבל הילדים לא הולכים לים, כדי שלא יבקשו ארטיק או מים. אני גם לא קונה יוגורטים או גבינות, כי זה יקר. על קייטנות אין בכלל מה לדבר. לפני שהגעתי ל'פתחון לב' היו לנו ימים שלמים בלי אוכל, והילדים הלכו רעבים לבית הספר".

כל אדם הזכאי לתרומת מזון נרשם אצל אחד מהמתנדבים ומשם עובר לשורת דוכנים. שם הוא אוסף שקיות עם ירקות, אחר כך מארז של לחמניות, ומשם לדוכן של מרקים מוכנים ולחבילות עוף קפוא. אחריהם ממוקמת עמדה של צ'ופרים ובה משקה אלוורה בטעם קיווי ושלושה חטיפי שוקולד. לידם מקבלים פסטה ודפי אורז, ובסוף נמצאים גם חומרי הניקוי. ארבעה מתנדבים נושאים בידיהם שני ארגזים ענקיים. באחד תפוחי עץ, בשני ענבים. תוך שנייה עטים כולם על הארגזים.

החלום ושברו

בצד עומדת אישה מבוגרת ועיניה דומעות. היא מדדה בקושי ואינה מצליחה להידחף בין האנשים. רק כשכולם מסיימים, היא בוררת מתחתית הארגז כמה ענבים שעוד נותרו שלמים.

בצד נשאר גם אריה (37). הוא לבוש בחולצת פסים, כובע מצחייה לראשו. על זרועו הוא עונד שעון חכם. אריה הוא בבואה של ישראל, הקולטת עולים יהודים בלב רחב אולם לא מסוגלת לעצור את הידרדרותם לחיי דחק. הוא פליט מאוקראינה, נשוי ואב לשניים, שעבד כמפתח תוכנה בחברת היי־טק בקייב. "זו פעם ראשונה שאני כאן", הוא אומר באנגלית. "כשהתחילה המלחמה, השארתי מאחור דירה ושתי מכוניות, וברחנו לטורקיה, משם לפולין ולישראל. אני מודה למדינה שעזרה עם דירה ועם קצבה של 2,900 שקלים בחודש, אבל מזה אי אפשר לקנות אוכל לארבע נפשות או לשלם חשבונות".

אריה מספר שהוא מחפש עבודה, אבל בראיונות מעוניינים שקודם כל הוא יידע לדבר עברית, והתור לאולפן ארוך. "בעבר ביקרתי בישראל עם פרויקט 'תגלית' וקיוויתי לגור פה. לא חלמתי שככה זה יקרה. אמנם באנו בלי כלום, וראיתי שיש פה גם בגדים, אבל לא אקח לילדים. יש כאלה שיותר קשה להם".

למחסן הבגדים מגיעים בודדים. מבחינתם, שקיות המזון הן מראה שכיח, אולם החיפוש בערימות בגדים מיד שנייה הוא חותמת וירטואלית המכריזה עליהם כעניים.

צעירה כבת 20 מתקרבת עם תינוקת בעגלה. היא נשארת בצד, דוחקת באמה לחפש בגדים לילדה. רק לאחר דקות ארוכות, כשהאם נוטפת זיעה, היא פונה ומתחילה לחפש זוג נעליים קטנות לבתה הצעירה.

לא מעכלים את המצב

"לאלה שעובדים קשה להגיע לכאן", אומרת המתנדבת אמילי רז. "לפעמים הם שולחים את ההורים, כי לא נעים להם. יוקר המחיה הרחיב את מעגל העוני והגיע גם לאנשים מפרנסים, שנמצאים עכשיו מתחת לקו העוני". 

ליד המחסן נעצרת טויוטה ישנה. מהרכב יורדים אב צעיר ושני בניו הקטנים. הוא לוקח במהירות חבילות מזון ונעלם מהמקום. "הוא מהעניים החדשים", אומרת מאיה מור־יוסף, מנהלת המתנדבים ב"פתחון לב". "הם לא מעכלים את מצבם ושומרים את הרכב גם כדי להסיע את הילדים, אבל גם בשביל הנראות. יש הרבה יותר צעירים ויש לא מעט אימהות עם ילדים. הכסף שהם הרוויחו לפני שנה או שנתיים פשוט לא מספיק יותר. לא קל לראות אנשים שמבקשים אוכל. זה הדבר הכי בסיסי שיש".

מאיה מספרת שישראלים שיש להם עבודה מסודרת לא האמינו שיגיעו אל "פתחון לב". "זה חורה לי. באיזשהו מקום אולי משלימים עם זה שאדם מבוגר או חולה מתקשה להתפרנס, אבל אדם עובד זה משהו אחר. אני קוראת למי שיכול להתנדב ל'פתחון לב'. זו זכות לתת עזרה לזקוקים לסיוע".

מנכ"ל "פתחון לב", אלי כהן, אמר: "כבר בקורונה נתקלנו לצערנו הרב בתופעה הזאת, כשפגשנו אנשים שהגיעו אלינו למרכזי הסיוע בפעם הראשונה. כעת, עם עליית המחירים, אנחנו שוב רואים את אותם המראות. צריך להבין שבעוד שהשכר נשאר תקוע, עליות המחירים הגורפות משפיעות באופן מיידי וישיר על הכיס של כל אחד מאיתנו, ומשמעותן היא הוצאה נוספת של מאות שקלים בחודש – שהופכת להיות הקש ששבר את גב הגמל לאלו שניסו בכל הכוח להחזיק את הראש מעל למים. האבסורד הגדול הוא שבזמן שהאזרחים נאבקים על שרידותם מדי יום, נבחרי הציבור זורקים לפח מיליארדי שקלים על עוד מערכות בחירות שכבר לא מעניינות אף אחד".