ב־1978, כשהיה בן 35, הוציא דני ליטני את אלבום הסולו הראשון שלו "יחס חם". הוא עשה את זה אחרי יותר מ־15 שנות קריירה, אחרי שהיה שותף להקלטת לא פחות מארבעה אלבומים, וליצירת עשרות שירים מצליחים. אז למה אלבום בכורה רק אז? כי ככה. כי לדני ליטני יש קצב משלו, והתנהלות אמנותית משלו ודרך שאינה מתחשבת בשום אופן במילים "מה שמקובל". הוא מיוחד ועצמאי. וזהו זה. וכך, כשהוא בן 70, שחקן ויוצר ואחד הזמרים הכי גדולים במוסיקה הישראלית, הוא מחזיק בארון (המטאפורי) רק תשעה אלבומים ועוד אלבום אוסף כפול אחד.
היבול הדל הזה מעציב במיוחד מפני שאין אצלנו הרבה בלוז, לא רק מבחינת המבנה המוסיקלי אלא גם בהרגשה המחוספסת, המרירה־מתוקה, ובשירה מלאת הנשמה. דני ליטני הוא אחד היחידים שעושים בלוז בעברית, גם בתקליטים שהוקדשו במיוחד לחידושי בלוז לשירים עבריים וגם בשיריו המקוריים.
להרגיש את הלחץ בגרון
הוא התחיל את דרכו כמלחין דווקא, ויצר לא מעט שירים מורכבים בסוף שנות השישים ובתחילת השבעים. את קולו ואהבתו לשיר הוא גילה רק אחר כך, ומאז הוא עושה את זה בהתמדה. פרט להפסקה בשנות השמונים, ליטני כל הזמן כותב, מקליט ומופיע, ממש כמו אלילו בוב דילן.
את האהבה וההערצה לדילן הוא חלק עם חברו ושותפו לאמנות יהונתן גפן, שאיתו שר, ניגן והופיע בכמה הזדמנויות במהלך הקריירות הארוכות של השניים.
בשנת 2009 יצא אוסף כפול משיריו של ליטני, ובו, בין השאר, ביצוע מחודש לשירו "משבר אמון" (עם מקהלת הגוספל של איריס ועופר פורטוגלי) וגירסה עברית שנקראת "שושן פרא", לשירם של ניק קייב וקיילי מינוג, "Where the Wild Roses Grow".
אפילו בשנים האחרונות, כשהוא הולך ומתחרש בשל מחלה באוזנו התיכונה, הוא לא מפסיק לשיר ולהופיע, וגם קצת להקליט. בכל פעם שאני פוגש אותו, על במה או בתקשורת או פנים אל פנים, אני נזכר עד כמה הוא שונה ומיוחד. מצד אחד זמר ענק, אחד הטובים ביותר ששרו בארץ. ומצד שני איש צנוע, ביישן וחף מכל אגוטריפ. הוא בן 70, קשה להאמין. מבוגר בגופו ולמוד לא מעט סבל ומחלות (כולל סרטן והתקף לב ובשנים האחרונות, כאמור, גם ירידה חדה בשמיעה), אך בנפשו האמנותית הוא נשאר צעיר.
לפני חודשים אחדים הקליט דני ליטני שיר חדש בשם "הפרעת קשב" שכתב והלחין לו קובי לוריא, ובו הגיב, לראשונה בהקלטה, להידרדרות ביכולת השמיעה שלו.
כבר לא שומע חדשות,
לא הכפשות, לא הכחשות,
אין לי מושג ירוק מה מתרחש,
לא איך פוליטיקאי מיקרובּ
מוכר הכל - רק תן לו ג'ובּ,
תודה לאל, אני חירש
גם יש לי פטור מלהקשיב
לזבלנים שמסביב
בזמן שאנשים טובים עולים באש.
אני פטור מאטימות
אני לא פה, אני על mute,
תודה לאל, אני חירש
בכל זאת הוא ממשיך בדרכו המוסיקלית. לפני שלושה חודשים הגיע לאולפן גל"צ לקראת הופעה בפסטיבל בלוז עם להקתו של רוני פיטרסון. לפני שהתחיל לנגן ולשיר שאלתי אותו איך הוא מסתדר מבחינה חברתית בלי לשמוע.
"פיתחתי מזמן שיטה", הסביר, "כשאני בחבורה של אנשים אני מסתכל וקולט את הבנאדם שנראה לי הכי חכם, עומד לידו ועושה מה שהוא עושה. כשהוא צוחק אני צוחק וכך הלאה. בדרך כלל זה עובד".
הוא שר שני שירים, אז בתוכנית, "אופליה" ו"עד סוף הקיץ", ליווה את עצמו בגיטרה ובמפוחית והיה ממש נהדר. לא כי עשיתי לו הנחת נכה, אלא באמת. הוא נשמע ממש טוב. לא יכולתי להתאפק, והייתי חייב לדעת איך הוא עושה את זה, איך הוא יכול לשיר בלי לשמוע את עצמו ובכל זאת לא לזייף.
"אני לא יודע. בהתחלה היתה לי בעיה מאוד קשה. הייתי מזייף והייתי פוחד. עכשיו אני זורק את עצמי לתוך ההופעות. לתוך השירים. אני לא חושב על זה. גדי בן אלישע, הגיטריסט שמלווה אותי הרבה שנים, אומר לי שזה נשמע כמו בימים ההם. מסתבר שהגוף מפתח מעין מעקפים, למשל לחץ בגרון זה מעקף. אני מרגיש ששנים אני שר שיר מסוים עם לחץ מסוים, ופתאום כשהלחץ משתנה אני יודע שאני לא בטון הנכון. אני כבר לא מזייף, והבעיה היחידה היא שאני לא נהנה מהשירה יותר. אני רק נהנה מהקהל, מהתגובות של הקהל".
וזה עצוב מאוד, שזמר ויוצר כל כך מוכשר לא נהנה עוד מהדבר שהוא עושה כל כך טוב. אך מצד שני יש בגישה של ליטני משהו מאוד אופטימי: הוא לא מוותר, והגוף שלו מלמד את עצמו לעקוף את החירשות, ואני מאמין שהוא עוד יחזור ליהנות גם מהמוסיקה שלו. מגיע לו.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו