חלומו של אלוף

יצחק פונדק יושב על הספה בביתו הפרטי בכפר יונה. הוא זוכר כל פרט מהעבר, אינו זקוק אפילו למשקפי ראייה, שומע היטב ומדבר עברית תקנית שכבר לא ממש רווחת במחוזותינו. שלשום, באירוע מרגש לצד מאות אורחים בקיבוץ ניצנים, חגג את יום הולדתו ה־100. כששאלתי אותו איך ההרגשה, מיהר לענות: "איני יודע, רק עכשיו סיימתי את גיל 99". 

גילו לא מפחיד אותו. "הייתי במשך שנתיים בדיור מוגן, וברחתי משם", מספר פונדק. "לא מתאים לי לקום בבוקר ולהסתובב במשך כל היום בין אנשים שבקושי מצליחים ללכת או לשתות קפה. אני אדם בריא, זה לא בשבילי".

כשיצחק הקטן נולד בעיירה הפולנית סמיאטיץ', אי אז ב־1913, זה היה עולם אחר. בארץ ישראל, שנשלטה עוד בידי העות'מאנים, נחת אווירון ראשון. המונה ליזה הגנובה של ליאונרדו דה וינצ'י התגלתה בפרוג'ה שבאיטליה, והמתיחות לקראת מלחמת העולם הראשונה הלכה וגאתה. באיסטנבול היה סטודנט צעיר למשפטים בשם דוד בן־גוריון, ואפילו שמעון פרס עוד לא נולד. "יוסף טרומפלדור היה המפקד של אבי, שלמה ז"ל, בצבא הרוסי. בקרב שבו הוא איבד את ידו, אבא איבד שתי אצבעות. אחר כך אחיי ואני קיבלנו ממנו מוטו לחיים: 'אל תמותו על קידוש השם, תחיו על קידוש השם'. וזה מה שעשיתי".

יש לו, לתא"ל (מיל') יצחק פונדק, רק חלום אחד: לסיים את חייו כאלוף בצה"ל. פונדק הוא מוותיקי קציני ההגנה. במלחמת העצמאות היה מפקד גדוד 53 של גבעתי, ואחר כך פיקד על חטיבת עודד. הוא האיש שהקים את הנח"ל, ונחשב למפקד הראשון של גייסות השריון שיוסדו על ידיו. ב־22 ביוני 1954 קיבל מזכר אישי מהרמטכ"ל. "הינך 'מוצב' על תקן אלוף ועליך לעבור את התקופה המקובלת של שנה על מנת שתקבל את הדרגה", כתב לו רא"ל משה דיין ז"ל. אלא ש־59 שנים חלפו, והצבא מסרב להעניק לפונדק את הדרגה שהובטחה לו.

עד היום מרצה פונדק בפני קצינים בצה"ל. הוא מבקר ביחידות שונות ובקורסים של המכללה לפיקוד ומטה, ומותיר רושם עז בסיפוריו המרתקים. "שואלים אותי הרבה, 'אתה הקדשת את כל חייך לצה"ל, ומה צה"ל עשה בשבילך?' אבל אני לא חושב שמישהו חייב לי משהו", הוא אומר, ועם זאת ניכר שהעניין בוער בעצמותיו.

מה השתבש בדרך? מדוע לא קיבלת את הדרגה?

"דיין הודיע מאוחר יותר שהוחלט לא להעניק דרגות אלוף באותה שנה, אולם יצחק רבין קיבל מאוחר יותר את הדרגה. אני משער שההחלטה נועדה כדי למנוע את קידומו לאלוף של בנימין גיבלי, שכיהן כראש אמ"ן והיה מעורב בפרשת 'העסק הביש' (הפעלת חוליות חבלה נגד מטרות מערביות במצרים; א"ו). כדי שגיבלי לא יישאר לבד, הוחלט שגם אני לא אקבל דרגת אלוף".

זה לא שפונדק ויתר. הוא ניסה להילחם בעוול שנגרם לו, אך נתקל בחומה בצורה. האם בצה"ל הפורמליות קודמת להומניות? לפני כמה שנים פנה לרמטכ"ל גבי אשכנזי, אולם לא קיבל ממנו תשובה. פנייתו הועברה לראש אגף כוח אדם דאז, האלוף אבי זמיר, שהעניק לו תעודת הוקרה. "זמיר אמר שאי אפשר ליצור תקדים, אבל הסברתי לו שהתפקיד נוצר כבר לפני יותר מ־50 שנים, כשחיים הרצוג קיבל דרגת אלוף אחרי פרישתו".

גם ראשת אכ"א הנוכחית, האלופה אורנה ברביבאי, קיבלה פנייה דומה - לא ישירות מפונדק עצמו - וסירבה להעניק לו את הדרגה בנימוק ש"אין מחלקים דרגות בדיעבד לאות הוקרה או כבוד". אפילו המסמכים שהוצגו בפניה לא הועילו.

דיסנילנד ורכבל בערד

ההיסטוריון הצבאי יוסף ארגמן, לשעבר עורך "במחנה", התגייס לעזרתו של פונדק ושיגר לפני כחודש מכתב לראש אכ"א לשעבר, ח"כ אלעזר שטרן. "זמיר וברביבאי סבורים כנראה שייווצר תקדים, ולי לא נותר אלא לצטט באוזניהם אמירה ידועה האומרת ש'יש רק מעט אנשים שמתים אחרי גיל 100'. מעבר לכך, הדרגה מגיעה לו בדין ולא כהוקרה מאוחרת".

לפונדק שלושה ילדים, ארבעה נכדים ותשעה נינים. הוא מתעורר בכל בוקר בשעה חמש, ולא פוסח על הליכה ספורטיבית. אחר כך שוקד במשך כמה שעות על כתיבת ספרו החמישי, אוכל ונח בצהריים, צופה בטלוויזיה, זוכה לביקורים והולך לישון לקראת עשר בערב. לפני 12 שנים התאלמן מאשתו, מאשה ז"ל, ועיניו מתמלאות דמעות כששמה מוזכר. עכשיו יש לו בת זוג צעירה, פנינה (84). "היא מתגוררת בבית שלה ואני בבית שלי, אבל אנחנו יוצאים לאכול במסעדה פעם בשבוע", הוא מספר.

פונדק היה חביבו של ראש הממשלה בן־גוריון, שאף הזכיר אותו לא פעם ביומניו. "פונדק יצחק מתל אביב מוכשר", כתב ב־10 באפריל 1947; "סוף סוף נפגשתי עם פונדק, מח"ט 9", הוסיף בכתביו מ־3 בנובמבר 1948, "אך הוא לא בנו של פונדק שעבד איתי בסג'רה".

"לו בן־גוריון היה יודע, הוא לא היה נותן לי להשתחרר מצה"ל", פוסק פונדק. "ישבתי פעם אחת עם בתו, גאולה, ולפתע הוא נכנס לחדר. זה היה כבר כשהייתי אזרח. 'איפה המדים?' הוא שאל בטון השמור לו, והופתע לגלות שכבר איני משרת בצבא. חיים לסקוב לא אהב אותי כי לא הסכמתי להשתייך לשום מפלגה, ובגלל זה 'נמחקתי' לא פעם".

פונדק מספר שכשחזר מלימודים באוניברסיטת קולומביה, לסקוב היה הרמטכ"ל. "הוא אמר לי: 'אני אתן לך כל תפקיד שתרצה, רק לא בדרגת אלוף'. אמרתי שקצין בצה"ל לא יורד בדרגה, והוא שלח אותי הביתה. אחר כך, ב־1971, כשגויסתי שוב כמושל עזה וצפון סיני, סיפרו שלסקוב היה בדיכאון, בבית. הזמנתי אותו לסיור בגיזרה, והוא היה המום. גם רציתי להראות לו שהנה, בסוף קיבלתי תפקיד, וגם קיוויתי לרומם את רוחו. קיבלתי אותו בכבוד מלכים, והוא התמלא דמעות. אחר כך התקשר אלי ואמר: 'היום הכרתי את יצחק פונדק', אבל דרגה הוא לא נתן".

פונדק כיהן בין היתר כמשנה למנכ"ל משרד העבודה וכראש המועצה הראשון בערד. "כשעזבתי את התפקיד בערד, 1,500 משפחות עמדו בתור כדי לקנות בה בתים. אילו תוכניות היו לנו! היה צריך לקום שם 'דיסנילנד' מדברי, תיכננו למתוח רכבל שיעבור מערד לים המלח דרך מצדה, לפתוח בתי מלון..." הוא דובר חמש שפות (עברית, יידיש, פולנית, אנגלית וספרדית), ושימש שגריר ישראל בטנזניה, בזנזיבר, בגוואטמלה ובאל סלבדור.

אתה יכול להצביע על אירוע מכונן בחייך?

"ההשתתפות במלחמת העצמאות. אני גאה שהייתי שם ושעזרתי להקים את מדינת ישראל. זה לא כמו היום, שמג"ד מקבל גדוד מוכן. אותי שלחו לבנות גדוד מאנשים שמצאתי בפרברי תל אביב. קראנו לאנשים מההגנה לבוא, ישבנו בחדר וראיינו אותם. פתאום נכנס אחד והצדיע לי, אז מייד ידעתי שהוא מהבריגדה. הוא אמר שהוא מוכן להתגייס אבל לא להתנדב, ולא הפסיק לדבר, עד שנתתי לו סטירה ואמרתי לו שילך לכל הרוחות. בסוף הפגישה מיניתי אותו לקצין הראשון בגדוד בדרגת רב־סרן".

"חסרים לנו מנהיגים"

"אני מפקד שכול", מעיד על עצמו פונדק. "במלחמת העצמאות נהרגו לי 145 חיילים מהגדוד, אבל המשכנו להילחם ולא התפרקנו. אני לא מתבייש להודות שנכשלתי ושטעיתי. כשאני מספר על זה היום למפקדים בצה"ל, הם לא מאמינים. אני מרצה פעם בשבוע, פחות או יותר, ושומר את כל מכתבי התודה. יש בידי כבר יותר מ־500 כאלה".

פונדק מתגעגע לימים ההם. "אני נדהם איך אלופים בצה"ל לא מכירים את ההיסטוריה שלהם, לא יודעים מה זו מלחמת העצמאות, איך קמה המדינה. הרי בכל יום נתון עלולה לפרוץ כאן מלחמה בסדר גודל כזה. שאלתי פעם מח"טים איך זה יכול להיות שבין 20 ל־25 חיילים מתאבדים בכל שנה? אני פיקדתי על 9,000 חיילים, ודברים כאלה לא קרו, כי לא משנה באיזו דרגה הייתי, חייל שביקש היה נפגש איתי בתוך יומיים. היום זה יכול לקחת גם שישה שבועות. היום המפקדים כבר לא מתייחסים לחיילים כפי שאבות מתייחסים לבנים.

"אני לא מרוצה ממה שקורה במדינה שלנו", גורס פונדק. "איך יכול להיות ש־32 מפלגות רצו בבחירות האחרונות? לא צריכות להיות יותר מארבע או חמש. אני מרצה בישיבות דתיות־לאומיות, ואני אומר לך שזה הנוער הכי טוב במדינה. איך יכול להיות שלחרדים נותנים להתנדנד בבית המדרש מהבוקר עד הערב? למה אנחנו מבזבזים עליהם כסף? חסרים לנו מנהיגים כגון בן־גוריון או מנחם בגין, שהיו דופקים על השולחן ועושים כאן סדר".

אתה יכול לנקוב בנקודה שבה המדינה סטתה, לדעתך, מהמסלול?

"כשסיימתי את תפקידי כמושל ברצועת עזה, ב־1973, היה שם שקט מוחלט. יכולתי להסתובב במחנות הפליטים בלי נשק ובלי ליווי, שיחקתי כדורגל עם הילדים. בכל הרצועה היו אולי 20 מבוקשים. ד"ר חיידר עבד אל־שאפי ערך לי מסיבת פרידה אצלו בבית וביקש שאמסור לראש הממשלה: 'צאו מפה, אנחנו מתארגנים ומצטרפים לירדן'. ושם היתה הפאשלה הגדולה, כי אריק שרון וחבריו לא איפשרו לזה לקרות. אחר כך חיידר אמר לי: 'ננצח אתכם דרך המיטה', והנה - אז היו שם 300 אלף איש והיום יש כבר מיליון ורבע".

נותר לפונדק עוד עוול היסטורי אחד שהוא חייב לתקן. "ב־7 ביוני 1948, לפני 65 שנים בדיוק, נערך קרב הגבורה על ניצנים. אני לא יכול לסבול את ההשמצות כאילו מגיני הקיבוץ לא נלחמו לפני שנכנעו. אני מתקרב לעולם הבא, ולפני שאני נפטר, אני רוצה שהפרשה הזאת תועלה בכתב בצורה חריפה. יצרתי קשר עם ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין וסייעתי לו לחבר את הספר 'הופקרו למוות', שמספר את הסיפור המלא".

את הקשר בין פונדק לניצנים אי אפשר לנתק. בצוואתו כתב שהוא דורש להיקבר בקיבוץ ליד אשתו, ואין זה מקרי שהמסיבה לכבוד יום הולדתו ה־100, בהנחייתו של חיים טופול ובחסות קרן עפרה וצבי מיתר, נערכה שם. התקוות לקבל בערב החגיגי את הדרגות נגוזו. "קיוויתי שאולי יעשו לי הפתעה", הוא מודה. "אני יכול לחיות גם כתא"ל, אבל זה כואב כי גזלו את זה ממני".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "אנו מוקירים ומעריכים את פועלם של מפקדי דור תש"ח, ובהם יצחק פונדק. אנו מאחלים לו ברכות חמות ואריכות ימים לרגל יום הולדתו ה־100. המלצת מערכת הביטחון היתה כי הענקת דרגה, עשרות שנים לאחר סיום השירות הצבאי, אינה הדרך הנכונה להוקיר את פועלם של מפקדים אלה. צה"ל לומד את המורשת ומנחיל אותה לחייליו ולמפקדיו כחלק בלתי נפרד מפעילותו החינוכית והערכית". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו