ארבעה טיפסו שלשום ממשכן הכנסת לאוניברסיטה בפיסגת הר הצופים. עד מהרה כבשו ציפי חוטובלי, איתן כבל, יונתן שטבון ועופר שלח כותרות בולטות בשלושה אתרי אינטרנט - "הארץ", Ynet ו־NRG.
חוטובלי הציגה את הטיעון שכמותה גם מנהיג יש עתיד יאיר לפיד אינו רואה בהתנחלויות מכשול לשלום, ודבריה דירבנו את עופר שלח לצאת נגד חברו שר האוצר. הכותרות זעקו מפיו כי "הכיבוש משחית" וצה"ל איבד מיעילותו, ובעיקר ישראל בדרך להיהפך לדרום אפריקה.
זו אזהרה כבדת משקל, הרי מדי יום נמצא מי שמצטרף לחרם על ישראל, בין אם אמן המסרב להגיע לארץ חרף התחייבותו, בין אם ממשלה ידידותית כבריטניה הממאנת למכור לישראל נשק.
יכולתי לחתום על דברי שלח בשתי ידיים. גם בנימין נתניהו, שבלי להט מילולי פועל לסייע בידי שר החוץ האמריקני ג'ון קרי להתניע את המשא ומתן הישראלי־פלשתיני, אך לפי הכלל ש"אין ארוחות חינם". אפילו אם נתניהו סבור כי אין סיכוי להסכם עם הפלשתינים, הוא מאמץ קו נכון של ניהול משברים בלי לפותרם המחייב הידברות עם אבו מאזן בתיווך אמריקני.
רק שאחרי המילים הדרמטיות והביקורת הרמה של שלח הוא חייב למאזיניו הסטודנטים ולקוראי האתרים באינטרנט הסבר: מה עם סרבנות השלום של אבו מאזן? הרי הוא חומק מלשבת אל שולחן המשא ומתן; ודוחה את הוויתורים הגדולים של אהוד ברק (2000) ושל אהוד אולמרט (2009), אז על מה יתנהל הדיון?
אילו, לפחות, נענה אבו מאזן להצעה לחתור להסכם ביניים עם ישראל. אך הוא מושך בכתפיו. נוח לו במה שישיג באמצעות הדיפלומטיה. יש לו כבוד של ראש מדינה, בלי צרות של ניהול מדינה.
שלח תובע למעשה מנתניהו לנסות הידברות עם הפלשתינים כשני קודמיו. בוודאי, ינסה. אך מה אם אבו מאזן נשאר אבו מאזן? הרי גם שלח אינו מצדד בנסיגה חד־צדדית.
זהו מבוי סתום. אמנם קרי מתכוון במלוא הרצינות, אבל פועלו בלתי אפשרי. סוריה רותחת. המזרח התיכון מתעניין בה. היא נדמית לתעתיק מתמונת מצב ממלחמת האזרחים בספרד, שהיתה מבוא לכיבוש הנאצי של אירופה. "מצפון תיפתח הרעה" עם סכנה למלחמה כלל אזורית. בעולם הערבי ממתינים לדמוקרטיה המערבית שתבלום את ציר הרשע של איראן והחיזבאללה ובשאר אסד, ואין מי שבאמת מתעניין עתה בפלשתינים. אפילו הפלשתינים עצמם פחות מבעבר.
מבוי סתום, שמזין לפי שעה רק סימפוזיונים.
זוגיות בעייתית
כנהוג בהודעות על מכרזים ציבוריים בקטע הבא לשון נקבה וזכר חד הם:
גבר כי יישא אישה אך יערוג בליבו דרך קבע לחברתה־יריבתה־צרתה; וכי תהיה לו ידועה בציבור אבל נפשו כמהה כל העת לאחרת - לא יעניק הזדמנות הוגנת לזוגיות שלו. הוא דן אותה להתפוררות. כל פסיכולוג יודע.
הוא הדין בליכוד ובבנימין נתניהו. אין לך יום שבו לא נאמר כי נתניהו והליכוד נשואים ליאיר לפיד אבל עורגים לשלי יחימוביץ', מצויים בהסכם הידועה בציבור עם נפתלי בנט אבל היו רוצים להמירו באריה דרעי, ובתנאים אלה הממשלה חורקת כבר 100 ימים לאחר שהעמידו את חופתה. מה גם שהאישה והידועה בציבור אינן טומנות ידן בצלחת ומשיבות מלחמה שערה. זוגיות טובה לא תצא מהם.
שני הצדדים תורמים לחריקה ביחסים, אבל נתניהו והליכוד הם המבוגר האחראי. עליהם להעביר מסר ברור - בלי "אבל" ו"אך" ו"ייתכן" - שבכוונתם לקיים את ברית הזוגיות עם השותפות עד צאת נשמתה של הכנסת ה־19; שהם אינם יושבים כל בוקר על אדן החלון לצפות אם הכלה שלי או הידועה בציבור אריה חולפות תחת בנין ראש הממשלה כדי לעורר תשומת לב.
לא מדובר במילים בלבד אלא בהפנמה נפשית. בלי הדלפות־מטעם כמה בפועל סולדים באקווריום - כינויו של המעגל הפנימי בלשכת ראש הממשלה - מנפתלי ומיאיר. להפך, להפיץ מסר חד־משמעי כי זו הזוגיות הקבועה, זה הרכב הממשלה ואין בלתו. יתרה מזאת, שאם יהיה צורך לפרקה - כי אז יעדיפו בחירות מוקדמות על פני נישואים פוליטיים בהרכב אחר.
כאשר יגיע רגע זה שהוא יותר נפשי מאשר מילולי; וכאשר ראש הממשלה אמנם יניח לח"כים לבטא את דעתם בחופשיות אבל בלי לפקפק בכוונתו המוצהרת לחתור להסכם של שתי מדינות לשני עמים - תתייצב הממשלה במקום שבו תוכל לנהל מדיניות בכל התחומים, וכשייוודעו התוצאות בעוד שנתיים יהיה אפשר לשפוט אותה על מעשיה, לא על פי דיבורי הסרק.
רמטכ"ל בני החושך
כתב האישום הארוך והחמור מכל נגד עליונות שלטון החוק משתרע לאורך 631 עמודי ספרו החדש של הפרופסור דניאל פרידמן "הארנק והחרב". בשורה הראשונה הושיב על ספסל הנאשמים את אהרון ברק, דורית ביניש ומנחם (מני) מזוז.
השורה השנייה של נאשמי פרידמן מאוישת בבני אור אחרים בהם גבריאלה שלו, ירון זליכה, יעקב בורובסקי, משה לדור, והרשימה ארוכה.
מי שהיה שר המשפטים בממשלה המורשעת ביותר בתולדות ישראל בראשות אהוד אולמרט, פרסם בפועל כתב זיכוי גורף לעברייני הצווארון הלבן. ראש הממשלה תחתיו כיהן? אריה דרעי? חיים רמון? אפילו חשבון הדולרים של יצחק רבין? לפי פרידמן, איש מהם לא היה צריך לעמוד לדין. לכל היותר לשלם כופר. "הארנק והחרב" הוא ההתנסחות הפולמוסית של פרידמן בהמשך לסיסמה הפשטנית של מקורבי דרעי - "הוא זכאי".
חיבור כזה מאת חתן פרס ישראל מביך. אפילו מוסיה ארד בפסק דינה המעיק מצאה פגמים בהתנהלות של אולמרט בענייני כספים. אך פרידמן הסתפק בהערה צמחונית, שהיא עלבון לאינטליגנציה של הקוראים: התנהלות אולמרט "רחוקה מלעורר התפעלות". אפילו אולמרט היה מסתייג מעצמו בלשון יותר חריפה.
גם במשפט גלמוד בו יצא פרידמן ידי חובה באמירה כי המלחמה בשחיתות חשובה, הוסיף מייד "אך". בפועל, החיים לפי פרידמן הם שאין כמעט מקום להעמיד לדין עברייני צווארון לבן מהשלטון ומהממסד, וגם רצוי לבטל את הבג"ץ הציבורי.
במלחמה הארוכה העוברת מדור־דור בין בני האור לבין בני החושך פרידמן אינו עוד חייל. גם לא קצין. הוא רמטכ"ל המחנה החותר לכווץ את בית המשפט ולקצץ במעמד אירגוני זכויות האזרח לבקש את הגנת בג"ץ מפני ממשלות מהסוג שפרידמן כיהן בה. בשיחה האחרונה שהתקיימה בינינו במשרד המשפטים בתל אביב תהה מדוע אני מצדד בתפיסת ברק־ביניש ש"כל ג'ינג'י" - ברמזו לאליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון - רשאי לפנות בכל עניין לבג"ץ. אם המדינה מתעמרת באזרח אלמוני אין להתיר לתנועה לאיכות השלטון או לעמותת אומ"ץ לפעול מטעמו לתיקון העוול.
האסכולה המבקשת לשים סייג וסד על בית המשפט אינה חדשה ואפילו לגיטימית. קדמו לפרידמן טובים ממנו. אך סגנונו ולהיטותו מעידים עליו (למשל, כלפי תפקודה של הפרופסור שלו כשגרירה באו"ם. שלו צידדה בביניש במאבקה בפרידמן).
השופט אהרן ברק הוא המגדלור של המשפט הישראלי בארץ ושכפ"ץ למדינת היהודים בעולם כולו. דורית ביניש הגנה בעוז על האיזון הנחוץ בין צורכי הביטחון של המדינה לבין הדמוקרטיה וזכויות האדם. באחד הימים, כאשר המתנחלים יעשו את חשבון נפשם הם יגלו כי השמאל הקיצוני צודק בטענתו כי בג"ץ העניק להתיישבות ביהודה ובשומרון רוח גבית מתונה ומאוזנת, והם זעמו עליו לשווא. אך מה מריץ את פרידמן?
אין דרך להוכיח אך נראה לי כי זה עניין של אישיות. פרידמן נחשב לעילוי בשדה המשפט. הקושי שלו היה ונשאר שברק עילוי גדול ממנו. מקום שבו הקנאה ממלאת תפקיד בנקיטת עמדה - ההיגיון יוצא לפסק זמן. רק שפרידמן בא לקלל ויצא מברך. צריך לעקוב אחרי הלוליינות הלשונית שלו בהגנתו על אישי ציבור החשודים בשחיתות חמורה כדי להבין עד כמה המהפכה המשפטית בציר ברק־ביניש היתה במקומה, וכמה תחסר בדעיכתה.
בכל זאת ראוי פרידמן גם לתודה. לפני שנים רבות שגה ברק והציע לו להצטרף לחבר שופטי העליון. פרידמן סירב. טוב עשה.
ממלא מקום אנסטסיה
בועז טופורובסקי הוא הפנים היפות של הפוליטיקה החדשה. התבוננתי בצילום העצמי שלו באתר הנושא את שמו, וחשתי מבוכה. נראה מאוהב בעצמו, עם מבט של נער שעשועים של העולם המערבי; מי שנועד להיות דוגמן ואינו מצליח לעורר נים אחד של התייחסות רצינית. לא מכיר אותו, אבל גם לא זוכר מתי התבוננתי בתצלום כה הדוניסטי.
מתברר כי הוא מחוקק. נכנס לכנסת ברשימת יש עתיד. עסקן סטודנטים שלפני כמה ימים זכה לעניין בעקבות שערורייה־זוטא, שגרמה לעורכי מגזין כלשהו להתפטר מפני שמנעו מהם לפרסם כתבת תחקיר עליו. להתבונן ביפיוף הזה ולהתגעגע אל מרדכי וירשובסקי.
יש אולי רק נחמה אחת: כל כנסת צריכה איזה שהוא קוריוז להפגת המתח והשעמום. בסיבוב הקודם היתה זו אנסטסיה מיכאלי. עתה טופורובסקי.
העד שלא רצו בו
במלאות מחרתיים 80 שנים לרצח חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל אביב; בהיוולד נחשולי השטנה בין מפא"י לבין הרוויזיוניסטים, בין העבודה לבין הליכוד של 1933; בהיפתח עלילת הדם כאילו הרוויזיוניסטים אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט ירו למוות בכוכב העולה של מדיניות החוץ הציונית עקב מחלוקת לשם שמיים בסוגיית "ההעברה" של רכוש יהודי מגרמניה הנאצית לארץ, ויכוח בו התבונה היתה דווקא לצידם של דוד בן־גוריון וארלוזורוב - איני נלאה מלספר:
סבי ניסן אהרונוביץ' עסק ברכישת קרקעות ליהודים בחברת "גאולה". עד 1948 ראיתי בביתו בו התגוררתי ערבים רבים שמכרו את אדמתם. כאשר החל מסע השדים כאילו יהודים רצחו יהודי - הגיע אל סבי ערבי מיפו וסיפר לו כי הוא יודע מי רצח את ארלוזורוב. לא יהודי אלא ערבי.
סבי היה איש העלייה השנייה וחבר מפא"י נאמן, והלך איתו לבית הוועד הפועל של ההסתדרות, ששכן אז ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא סיפר בצהלה תמימה לעסקן דב הוז כי הנה יש עד ערבי מיפו, שמסיר מהתנועה הציונית את הסיוט כאילו יהודי רצח יהודי.
בתמימות סבר סבי שראשי מפלגתו ישמחו לדעת זאת. לא הבין שהם רקחו עלילה נגד זאב ז'בוטינסקי. נאמר לו, "ניסן, הנח לנו לטפל בנושא". סבי הסתלק מאוכזב. אמנם נותר איש מפא"י עד יומו האחרון, אך מעולם לא ביקר עוד בסניף המפלגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו