הצצה נדירה אל כלא אופק

"אמא, 

"אני כותב לך את המכתב הזה כי חשוב לי להגיד לך כמה דברים שלא הספקתי בפעם האחרונה שדיברנו. אצלי פחות או יותר בסדר, אני לאט לאט מצליח להשתלב פה בכלא. אפילו התחלתי לצאת כאן למרכז חינוך, אני אשכרה לומד. היית מאמינה עלי? ואת יודעת מה, אני אפילו לא רע בזה. זה גורם לי לחשוב למה אף פעם לא הצלחתי בזה קודם.

"כשאני מנסה להיזכר בלימודים שלי, כל מה שאני זוכר זה אותך מנקה בתים ומנסה לסגור את החודש. איך יכולתי להתרכז בלימודים כשאני יודע שאת נלחמת בשביל שאנחנו נשרוד? נכון, זה לא תירוץ לזה שהפסקתי ללכת לבית ספר כבר בכיתה ט'. את עשית הכל כדי שאשאר במסגרת, אבל אני עשיתי הכל כדי שיזרקו אותי מכל מקום אפשרי. 'את חופרת, אמא'; 'חלאס, מה את דואגת אמא?'; 'שחררי את הלחץ ממני, אמא'. ככה הייתי אומר לך, וטורק את הדלת עד השעות הקטנות של הלילה.

"אבל את ידעת טוב מאוד שהדרך שלי להסתבכות קצרה. אחרי כמה חודשים דפקו לך בדלת וחיפשו את הבן הקטן שלך. את התעלפת. השוטרים עצרו אותי כשישנתי. אחד מהם אמר לי, 'איך אתה מסוגל לישון כל כך עמוק כשמישהו שוכב בגללך בלי הכרה בבית חולים?'

"בימים ההם לא כל כך הבנתי את זה. היום אני חושב על אמא של הילד הזה שדקרתי, איך היא ישנה בלילה כשהבן שלה היה מאושפז בגללי בטיפול נמרץ, ועלייך, אמא, איך את מצליחה לישון בלילה כשהבן שלך ישן בתא סגור בבית סוהר. אני מתגעגע הביתה, לאוכל שלך, לחדר שלי, לחיים של ילד רגיל שהוא רק בן 16. 

"אמא, את תצליחי לסלוח לי פעם?"

(המונולוג של סלומון בהצגה "עובדה - אופק 2013")

שעת צהריים בכלא אופק שבמתחם בתי הסוהר והמעצר השרון, ליד תל מונד. זה המוקף בפרדסים מכל עבר ובשמיים פתוחים וכחולים. היום הוא יום מיוחד, מופע מונולוגים מועלה בתיאטרון הכלא תחת השם "עובדה - אופק 2013", וההתרגשות גדולה. שלושה חודשים עבדו הנערים הכלואים באגפים השונים עם אלה לוי, במאית תיאטרון קהילתי, שהבינה שעבודה ביו כותלי הכלא תספק לה אתגר וסיפוק. 

בהתחלה באו למפגשים בקושי שלושה נערים, לא באמת הבינו מה היא רוצה מהם. עד שבנתה מערכת אמון עם נער אחד, הגיע זמנו להשתחרר. עד שהצליחה להגיע לשיח פתוח עם נער אחר, הוא נכלא בבידוד בגלל קטטה אלימה. רק בסביבות חנוכה הרגישה שהקסם הזה של התיאטרון, שחיכתה בסבלנות שיגיע, מתרחש סוף סוף. 15 נערים באו למפגשים, וכל מה שהיא רצתה זה להביא את החיים שלהם אל הבמה. לאפשר להם לדמיין. 

הם בחרו להתמקד במשפחה, כי חסרונה ומשמעותה עלו בכל שיחה. כל אחד הציף את המורכבות של הקשרים המשפחתיים מזווית הראייה האישית שלו - כאסיר, כבן, כאח, כנער, כגבר. את הגעגוע, את התמיכה, את המבוי הסתום. אלה ישבה עם כל אחד בסבלנות, בלי לשפוט ובלי להיבהל, שמעה מכל נער את סיפור חייו וכתבה עבורו טקסט. אותנטי, שלו לגמרי, עם כל הכאב והקשיים. ואז הם חזרו לתאים והיו צריכים לשנן את הטקסטים, ואחר כך לעמוד על במה ולהגיד אותם.

התהליך לא היה פשוט. בחזרה הגנרלית של אמש אפילו היה קשה. פאדי (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) סירב לעלות. התרגש מאוד. ליאור היה משוכנע שלא יזכור את הטקסט. לקח הרבה זמן להסביר להם את חשיבותה של ההשתחוות, כי "שאני אתכופף ככה מול אנשים? למה מי מת? שהם יתכופפו בפניי".

אולם התיאטרון שבקומת הכלא קטן ואינטימי. על כל כיסא ממתינה תוכנייה מכובדת ומעוצבת, שמציינת בפירוט את משתתפי ההצגה, המופיעים רק בשמותיהם הפרטיים, ומספרת על התיאטרון ועל תהליך העבודה, מציינת בקרדיט בולט וראוי את שם הבמאית.

אט אט מתחיל האולם להתמלא. הסוהרים, קצינות החינוך, העובדות הסוציאליות, המחנכות, המדריכים והמדריכות מהצופים. השורה הראשונה שמורה לנציגים הבכירים של השב"ס שהוזמנו להצגה - מפקד בית הסוהר, סגן גונדר ערן פייר; מפקד מחוז המרכז, גונדר טאפש מקבל; ונציב שירות בתי הסוהר, רב גונדר אהרון פרנקו. פרנקו יהיה זה שיצטט את אמרתו של הרב קוק, "יסוד הכעס בא מתוך חיסרון ביצירה".

והנה גם בני משפחות הנערים, חלקם מצוידים בשקיות מלאות בסיגריות ובממתקים שנקנו בקנטינה. סיגריות מחד גיסא וממתקים מאידך גיסא. הילדים שלהם אוהבים ממתקים, כמו כל הילדים, אבל הם התבגרו מהר מדי וקשה מדי. בתוך דקות נבלעים בני המשפחה בתוך הקהל הלובש בגדים אזרחיים, וקשה ההבחנה בינם לבין אנשי הצוות המטפל. 

בתוכנייה מצוינים שמותיהם של שבעה נערים, אם כך אמורים להיות נציגים של שבע משפחות, אני מסיקה ביני לבין עצמי. ואני מחפשת אותם בין כל היושבים, עד שכבר לא נעים לי לבהות בהם ואני נאלצת להשפיל את עיניי בכל פעם שהן מצטלבות במבט שכאילו שואל, "מה, מה את מסתכלת? מחפשת שיהיה כתוב לנו על המצח שהבן שלנו בכלא?"

ננעצות בי בחזרה כל מיני זוגות עיניים. אני לומדת דרכן שאת כולם אוכל לפגוש בכלא, כמו שאומר אחד מאנשי הסגל כאן. כולם, ללא הבדל דת, לאום, עיר מגורים או מצב כלכלי. יש שם זוג עיניים מאופרות בכבדות, מחויכות ושמחות בגלל הפעם הראשונה שהן צופות בהצגה בהשתתפות הבן, הן לא זכו לכך מעולם. ויש זוג עיניים גדולות, שלובנן בולט על רקע עור פנים כהה, וזוג עיניים עייפות מדי, שאת צידיהן ממסגרים קמטים של צער שאפשר לזהות בנקל, הם הרי נצרבים אחרת מקמטים של גיל.

מאוחר יותר יתחוור לי כמה תמים ופשטני היה החיפוש שלי אחר משפחות האסירים. אבא של ליאור (שם בדוי) בכלל מרצה עונש מאסר ארוך. פאדי לא רצה שהמשפחה שלו תבוא כל הדרך מהכפר בצפון, הוא יודע כמה קשה לאמא שלו לראות אותו בין כותלי הכלא.

התפאורה הצנועה, הלא מצועצעת, משיגה את מטרתה. קוביות עץ לבנות על במה חשוכה וקירות מצופים בלוח שחור, שעליו כתובים בגיר לבן משפטים מתוך ההצגה: "אני יושב על ניסיון לרצח"; "פעם אסיר - תמיד אסיר"; "אמא, אני מתגעגע לאוכל שלך, את תצליחי לסלוח לי פעם?" ובין קוביות העץ טלפון ציבורי כתום, כזה שהרחוב כבר שכח את קיומו אבל פה הוא מצוי בכל אגף, סמל לקשר עם העולם שבחוץ.

שבעה נערים עולים על הבמה ומתיישבים על קוביות העץ, בני 18-16. רובם מגולחי ראש, גילוח המאפשר לצלקות הראש לבצבץ, להסגיר את מה שקדם למאסר. הם חגיגיים וממורקים, חלקם בג'ינס, חלקם בטרנינג עם לוגו אדידס נחשק. ארבעה מהם ממוצא אתיופי, מאששים את הנתון היבש שליוצאי העדה יש כאן ייצוג יתר, לא פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה. גם הנערים בני המיעוטים מיוצגים בכלא בשיעור גבוה במיוחד - מחצית ממספר הכלואים.

הרגל של דימה מתנועעת בעצבנות. דור לא מפסיק לחייך חיוך נבוך. אני ממש יכולה לשמוע מהשורה השנייה את הלמות הלבבות המתרגשים.

סיפור המסגרת של ההצגה הוא התוכנית "עובדה". על מסך וידיאו מוקרן הפתיח של התוכנית, ואחד הנערים מכריז: "ערב טוב, הערב בעובדה כתבת תחקיר מיוחדת, המספקת הצצה נדירה אל תוך עולמם של קבוצת בני נוער אמיצים, שמוכנים לחשוף את סיפורם האישי אל מול המצלמה שלנו. שימו לב, לא נגענו".

ואז, בזה אחר זה, דרך קטעי קישור קצרים, הם מציגים את המונולוגים שלהם. פנסי התאורה מכוונים אליהם, השיר של יהודה פוליקר "דברים שרציתי לומר" מתנגן ברקע, והם מדברים את עצמם. נער נער, כל אחד בתורו, הם מספרים את הוויית חייהם בתקופה האחרונה. בלי פאוזות מבולבלות, בלי חיוכים נבוכים, כשחקנים מיומנים שמצמררים את קהלם.

מחיאות כפיים נדירות

"יש משהו שאתם חייבים להבין. כשאתה נכנס לבית הסוהר לא רק אתה משלם את המחיר, יש גם משפחה שלמה מאחוריך שסובלת בגלל מה שאתה עשית. בגלל מה שאני עשיתי! המשפחה שלי נאלצה לקום ולעזוב את הבית שלה, את החברים שלה, את החיים שלה ולעבור לעיר חדשה בגלל מה שאני עשיתי! 

"מה אתם חושבים, שעורך דין לא עולה כסף, שלשבת פה לא עולה כסף? עולה. מי לפי דעתכם אמור להפקיד לאסיר כסף בקנטינה שלו? נכון, המשפחה. אז זהו, החלטתי שאני יותר לא אהיה נטל על המשפחה הזאת. לכן אני אוסר על אמא שלי לבוא לביקורים, ואני לא מרשה להם להפקיד לי כסף בקנטינה. הם לא צריכים להמשיך לשלם את המחיר על מה שאני עשיתי.

"אם אתם שואלים אותי מה הדבר הכי קשה בלהיות אסיר, זה לחיות עם התחושה שאיכזבת את המשפחה שלך. זה לקום בבוקר ולא לראות את החיוך של אמא בזמן שהיא אומרת לך 'בוקר טוב' או 'בוא תעזור לי רגע', ואתה כבר לא שם בשבילה יותר".

(מתוך המונולוג של דניאל)

בתום ההצגה הקהל לא מפסיק למחוא כפיים. זו להם פעם ראשונה בחיים שמוחאים להם כפיים. כל כך הרבה כפיים. הם משתחווים השתחוויה מלאה, ופניהם קורנות מאושר. עכשיו אני מזהה בבירור את האמהות, כולן אוחזות בממחטות ומוחות את הדמעות שזולגות על פניהן.

האנשים עם הדרגות עולים לבמה ומשתהים ליד כל אחד מהשחקנים. זו הגדרתם בשעה המיוחדת הזו, "השחקנים". הקצינים לוחשים על אוזניהם מילים טובות, משבחים אותם על האומץ ועל המחויבות, לוחצים את ידיהם בחמימות. אף אחד לא זוכר עכשיו שאלה הידיים גנבו או דקרו או ירו. זה לא משנה עכשיו. עכשיו רואים רק את האופק, את התקווה.

בשיח עם השחקנים בתום ההצגה הם מעידים על תחושת הסיפוק שיש בלהתחיל משימה ולסיים אותה, ללכת עד הסוף. ליאור מרוצה מעצמו, היה לו קשה "אבל הנה, התגברתי, ואם יכולתי לשחק בהצגה, אז אני גם אוכל ללכת ללמוד במרכז החינוך".

עומַר אומר בהתרגשות: "אני שמח שהשתתפתי בהצגה הזו ושההורים שלי יראו שממש לא גרוע פה, זה לא שכל היום לא עושים כלום. חשוב לי שיראו איך אני מתקדם, שיהיו מבסוטים". עומַר יהיה זה שבזמן החופשי שיינתן להם עם משפחותיהם בחדר הקשר המרגיע ינסה להבריח מתחת לשולחן זוג נעלי אדידס חדשות שהביא לו אחיו הגדול, וייתפס על ידי אחד הכלאים. מפקד הכלא יחליט לא לשפוט אותו, אבל יבהיר לו היטב את האכזבה מכך שגם ביום החגיגי הזה הוא לא ציית לחוקים.

"אני יודע היטב באיזו אוכלוסייה מדובר, אבל אני לא מפסיק לצפות מהם", אומר המפקד, סגן גונדר ערן פייר (45), "כי איך אפשר לעבוד במקום כזה בלי ציפיות, בלי חזון, בלי תחושת שליחות. אנחנו אמנם מתקן כליאה, אבל חשוב לנו שלמקום הזה תהיה משמעות תיקונית, מהמילה לתקן. בית הסוהר הזה משמש מרכז ידע לטיפול ולתיקון הנוער, וזה החזון, עם הפנים לשינוי". 

כלא אופק הוא היחיד בארץ שאליו מתנקז באופן הדרגתי כל מי שזוכה למשפט המטלטל בעיתון, המכיל את המילים "הנער הובא למעצר". האסירים בני 14-18, ורק 40 אחוזים מהם שפוטים לעונשי מאסר, השאר עצורים ונמצאים בשלבי משפט כאלה או אחרים. מרגע שנער אינו בסטטוס של "שפוט לימים", כלומר עתיד להשתחרר מהמעצר בתוך כמה ימים, הוא משולב בתוכניות השונות בבית הסוהר.

ארבעה אגפים, 246 מיטות. מתוכן מאוכלסות כרגע 185. האגף הקשה מכולם הוא האגף הסגור, שבו כלואים נערים המסרבים לתפקד ועוברים עבירות משמעת רבות. האגף הקל ביותר הוא אגף מספר אחת, שבו כלואים אסירים משתפי פעולה, שיוצאים כל בוקר ל"חינוך" או לתעסוקה, ומשתתפים בכל הפעולות הלא פורמליות: כדורגל, חדר כושר, ספרייה, פינת חי, בישול ואפייה, תיאטרון, אפילו פעילות צופים. הם משתתפים באופן אינטנסיבי בקבוצות טיפוליות, שעוסקות בבעיות האלימות שלהם ובגמילה מאלכוהול או מסמים.

"רוב הנערים הזקוקים לגמילה סובלים מבעיית התמכרות לאלכוהול, פחות מכורים לסמים", מעיד מפקד הכלא. "העבירות השכיחות ביותר שבגינן הם שפוטים הן עבירות אלימות - הפרת הסדר הציבורי, קטטות, תקיפות, ניסיון הריגה, וגם רצח. הם נשפטים גם על עבירות של אחזקת אמל"ח, וחלק קטן מהם יושבים על עבירות מין".

מבחינת מפקד הכלא, הנערים האלה הם כמו יהלום לא מלוטש. העבודה אינטנסיבית, דורשת הפעלה של שיקול דעת בכל רגע נתון. סגן גונדר פייר לא מתהדר בסיפורים על שיקום יוצא דופן של אסירים, אם כי יש כאלה. מבחינתו ההצלחה היא היום־יום הבטוח, שמאפשר פניות לשיקום וטיפול בנוער.

"השנה הכפלנו את מספר הלומדים ואת מספר המועסקים בבית הסוהר והגדלנו את הקבוצות הטיפוליות באופן משמעותי. זאת הצלחה מבחינתי. זה לא שאין פה אירועים שליליים, צריך לזכור שבסופו של יום הנערים האלה בבית סוהר, ישנים מאחורי סורג ובריח, וגם כלוב מזהב הוא כלוב. אבל הסגל פה מבין את הייחודיות שיש באוכלוסייה הזו ויודע איך לטפל בהם".

חייבים להיות בכוננות

"אני יושב על ניסיון לרצח. זה כמו מעגל קסמים שקשה לשבור. אח שלי הגדול גם יושב על רצח, וגם אבא שלי. לא, אבא שלי לא יושב על רצח. אבא שלי נרצח! אני נולדתי למשפחה בלי אבא. בילדות שלי גדלתי בכל מיני מוסדות, כשהייתי בן 12 אחי הגדול נעצר ואני התחלתי לעשן, לשתות ולסחור בסמים.

"זה לא לקח הרבה זמן עד שנעצרתי בפעם הראשונה, למשך שנה. כשהשתחררתי הייתי כמו משוגע, המאסר לא הרגיע אותי, הוא רק הוסיף לי. ככה מהר מאוד חזרתי לסמים. במשך כל הזמן הזה המשפחה שלי היתה שם עבורי, היא טיפלה בי עד שיצאתי מזה, ואז שוב חזרתי לסמים. הם התחננו בפניי שאפסיק אבל לא הקשבתי, כל הזמן ברחתי מהם אל החבר'ה שלי, כולם היו מעל גיל 18, ואני הייתי הילד היחיד. הרגשתי גדול וחזק, חשבתי שאני יודע מה הכי טוב בשבילי. עד שבסוף דקרתי אותו בלב!"

(מתוך המונולוג של פאדי)

למרכז החינוך שממוקם בכלא יוצאים הנערים מתוקף חוק חינוך חובה. הם ישובים בכיתות קטנות, לכל כיתה יש מחנכת, ויום הלימודים נמשך בין שלוש לארבע שעות ומסתיים ב־12 בצהריים, מתוך הבנת הבעיות האורגניות שרוב הנערים לוקים בהן, הפרעות קשב וריכוז למשל, וגם מתוך הבנת השיגרה שהיו נתונים בה עד להגעה לכלא, שלא כללה השכמה מוקדמת והליכה לבית הספר.

בכניסה למרכז החינוך עסוקה שרון סיון, המורה לאמנות, בקישוט המסדרונות לקראת חג השבועות. היא זו שאחראית ליצור את האשליה הצבעונית והמשמחת שמדובר בבית ספר רגיל של ממש, והיא גם היחידה שקיבלה אישור להחזיק באמתחתה מספריים, מבקשת להוכיח לנערים שהפונקציה הרגילה של מספריים היא אמנות, לא משהו אחר.

בהפסקות בין השיעורים הם מתגודדים, נראים לרגע כמו תיכוניסטים של ממש. מדי השב"ס שלהם כוללים חולצה בצבע תכלת ומכנסי ג'ינס. ליד כל קבוצת נערים עומד סוהר, כי "נדרשת מאיתנו המון ערנות מבצעית", מסביר פייר. "ויכוח יכול להתלהט כאן בשניות ולהפוך לאירוע אלים, וזה קורה, בטח שזה קורה". 

כשהם חוזרים לכיתות אני פוגשת את פאדי. מדיו הכתומים בולטים על רקע התכלת השולט. "אני זוכרת אותך מההצגה, היית כוכב שם", אני אומרת לו, והוא מחייך. נער־גבר נאה, הופעתו מוקפדת ומתוכשטת, כבר שנתיים הוא מרצה את עונשו ויש לו עוד כמה שנים טובות לשבת, ומספרן הדו־ספרתי מעיד על חומרת מעשהו. 

"כן, היה ממש אחלה בהצגה, הרגשתי שאני ממש משתחרר מהכל, ואין כמו לקבל מחיאות כפיים. זה כיף לא נורמלי. אני מרגיש שבא לי לעלות על הבמה שוב".

את המדים הכתומים הוא לובש בגאווה לא סמויה, הם מסגירים את העובדה שהוא מעל גיל 18, "אבל השאירו אותי פה באגף של הצעירים ובחינוך, כי אני מתקדם ולומד. אני אפילו תומך באסירים חדשים שקשה להם פה, מסביר להם איך גם אני הייתי בהתחלה באטרף, ולמה שווה להיות בסדר. אם הם יהיו בסדר, הם רק ירוויחו מלהיות פה, תאמיני לי".

"התומך", קוראים לו אנשי הסגל, "הוא דוגמה מצוינת לנער שעשה פה דרך יפה, ובגלל זה הוא עדיין לא עובר לכלא של המבוגרים, למרות גילו. אנחנו רוצים לשמור עליו ועל התהליך".

לפני שיתפנה לשיעור מחשבים עם המורה אושרת יספר פאדי איך בקושי דיבר עברית כשנכנס לכלא, וקריאה בכלל לא באה בחשבון. היום הוא בדרך לבגרות במחשבים. את הבגרות במתמטיקה כבר עשה, וגם בחינת גמר באנגלית ובאזרחות. הוא יושב רכון מעל ספרים ומחברות, תלמיד רציני של ממש. ספק אם אי פעם זכו הוריו לראות אותו לומד ונהנה מהתהליך. ספק רב.

בשעת הפיזור לאגפים נשמעת לפתע קריאה במכשירי הקשר, "מצוקה בכיתה 8", ושלושה סוהרים דוהרים במסדרון. מתברר שאהוד, מורה שהגיע להתנדב בכלא "בשביל הנשמה", לחץ בטעות על לחצן המצוקה שמקבל כל מורה. "הכנסתי אותו לכיס ולחצתי בטעות", הוא מחייך במבוכה, אבל פייר מספר שבעבר כבר אירעו קטטות שבהן שברו האסירים כיסאות זה על זה ובכלל נגרם נזק לציוד, וחייבים להיות כל הזמן בכוננות.

אני מבקשת להיכנס לאגף. לראות היכן הם ישנים, להיכנס לתא הסגור. מלבד נוכחות הסוהרים במדים לא נרתעתי עד כה מדבר. אולי מאותו נער שנזקק לטיפול רפואי מחוץ לכותלי הכלא וגרר בצעדים קטנים וכבדים את רגליו, שנקשרו באזיקים.

אגף מספר אחת. האסוציאציה הראשונה היא של מתקן צבאי. כבר ישנתי בעבר בבסיס דומה לזה. אגף גדול, מרווח, נקי. תאים קטנים, אטומים בדלת פלדה כחולה עם חלון מסורג, ובכל תא שניים או שלושה אסירים. בתא שנפתח עבורי נעשה כל מאמץ לשוות אווירה חמימה. פרחי פלסטיק מסודרים באגרטל, שמיכה בהדפס מנומר נחתכה לפיסות בד שנתלו על הקירות. בקבוקי בשמים גבריים ודאודורנטים מונחים על המדף, מעידים על נערים שאכפת להם להריח טוב, להיראות טוב גם כאן, לא לאבד צלם אנוש.

"סוהר! סוהר!" קורא אחד הנערים בקול רם מתוך אחד התאים. שמעתי את קולו, ראיתי את ידיו אוחזות בסורג, אבל לא ראיתי את פניו. ואז זה היכה בי. הוא לא גבוה דיו כדי להגיע לצוהר שבדלת.

לפני הכל מדובר בכלא

"זהו, זה קורה! השחרור שלי קרוב, מאוד. ובלי שאני אשים לב אני אחזור הביתה אל המשפחה שלי, אל אמא שלי ואחים שלי ואל השכונה שלי.

"המשפחה שלי היא השכונה שלי. ובשכונה שלי יש כללים מאוד ברורים. או שתשחק את המשחק, או שהמשחק יאכל אותך חי. זאת הסיבה שאני פה, כי בחרתי לשחק לפי חוקי המשחק. שלא יהיה לכם ספק, זה לא משחק שבו ילדים מדמיינים שהם קאובויים ואינדיאנים עם אקדחי צעצוע. זה משחק אמיתי, שכל כדור שנורה בו יש לו שם וכתובת.

"ניסיתי לא להישאב אל תוך המשחק הממכר הזה, אבל בסופו של דבר עשיתי את הבחירה שלי, והיום אני משלם עליה. אמרתי לעצמי, זה נראה כל כך קל, מה כבר יכול להיות? כולם עושים את זה. קטן עליך. אבל מהר מאוד זה התפוצץ לי בפנים.

"זאת האמת, כל זה באמת נכון, לא המצאתי כלום. אבל כל זה לא משנה את העובדה שאני בחרתי, ואת זה אני חייב לזכור. כי כשאני אחזור לשכונה שגורמת לך להרגיש כמו משפחה, אסור לי לשכוח שזה רק משחק. ושלי יש את הכוח לשנות את חוקי המשחק, בלי תירוצים. אם אני באמת רוצה לדאוג לקורת גג לאמא שלי ולאחים שלי, חייבת להיות דרך אחרת!"

(המונולוג של מתן)

גם בפעם השלישית שנכנסתי בשערי הכלא, הרמתי את ראשי למעלה. את החומות הגבוהות עוטפות גדרות התיל בגימור נוקשה ומעורר סלידה. גם אחרי שהבנתי עד כמה נמצא הנער במרכז המאמץ השיקומי, גם אחרי שהכרתי את הצוות המסור והמקצועי, עדיין לא הצלחתי לנתק את תמונת גדרות התיל כאן מזו של גדרות תיל אחרות לגמרי. גם הלמות דלתות הברזל שנפתחות רק כשדלת שנייה נסגרת, בסנכרון שנדמה היה לי שחוויתי במאורת האריות בספארי, הידהדה בי כמו בפעם הראשונה.

בשעות הצהריים יגיע אדם גלעד (28), לבוש במדי צופים שעליהם תפור הסמל "שבט אופק". פעמיים בשבוע הוא נכנס בין כותלי הכלא, ובשאר ימות השבוע עובד בתנועת הצופים. כבר כמה שנים הצופים משתפים פעולה עם הכלא, והנערים מעידים שכיף להם, כי בחיים לא הלכו לצופים בחוץ, ועכשיו אדם מלמד אותם לשרוד בשטח, לקשור חבלים, לבנות דברים. יש אפילו כתובת אש מוכנה בשביל טקס הסיום.

"כשאני פה הם חניכים שלי לכל דבר", הוא אומר. "אוטומטית עובר לצד שלהם, בלי לשפוט ועם המון קבלה. הצופים מבחינתי זו הילדות הנורמטיבית שלי, וחשוב לי להעביר להם לפחות חלק מהערכים".

את הפעילות היום הוא מקדיש לחג השבועות. כמו בכל חג הוא יערוך להם חידון קצר ובו יצטרכו לענות על שמות נוספים של החג ("זה חג המים, לא? מה יש חוץ מחג המים?") ועל מנהגי החג ("תיקון שבועות? אתה צוחק עלינו, אדם? מה בדיוק צריך לתקן שם?").

מתן הוא הנער הכי דומיננטי בקבוצה. גם בהצגה לא היה אפשר להוריד ממנו את העיניים. משהו בנוכחות השובבה והחמה שלו, שכמהה לחום ולאהבה, הילך קסם על כולם. הוא מדבר עם פאדי בערבית שוטפת: בן לאם יהודייה ולאב ערבי שנטש אותו מזמן, חצי שנה הוא כבר בכלא, אחרי שפרץ לבתים וגנב כל מה שהיה יכול להביא לו כסף. בעוד 25 ימים הוא משתחרר, והוא כל הזמן מדבר על החופש.

"בואו נדבר על מה זה חופש בשבילכם", אומר להם אדם. "אתם יודעים מה? בואו נצייר מה זה חופש בשבילכם".

דימה מצייר שמיים, בלי סורגים. פאדי מצייר את עצמו, נוסע במכונית אדומה, ונאור מתבדח איתו: "אתה אוהב לנסוע במכוניות אדומות או לגנוב מכוניות אדומות?"

מתן מצייר בית עם שמש זורחת ושמיים כחולים וכותב: "אין מחיר לחופש". אחר כך הוא אומר לי שאין מצב שהוא חוזר לפה. "מה אני משוגע? די, מספיק. הבנתי את העניין. מתחיל לקחת אחריות על החיים שלי".

*   *   *

בעת פרסום שורות אלה מתן הוא שוב אזרח חופשי. האם אכן יהיה לו הכוח לשנות את חוקי המשחק, בלי תירוצים? האם הוא מצא את הדרך האחרת?

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו