אסון מירון נבע מכישלון ברמה הארצית וברמה המנהיגותית

בשישי קילפתי ותיבלתי וערבבתי ולשתי, ללא חדוות הבישול המרוממת לקראת שבת. כשהבצל נחתך דמעות התערבלו בדמעות. והמחנק, המחנק הזה, שמותיר אותנו מרוקנים, נעדרי מילים מול התמונות והקולות. והתסכול הולך וגואה על האסון הנורא שיכול היה להימנע.   

ולא, אל תאמרו שזה לא הזמן לחפש אשמים כש-45 קברים עוד פתוחים. זה בדיוק המועד לערוך חשבון נפש נוקב. ולא, אל תאשימו שוב, בתסמונת הש"ג, רק את המשטרה. הבעיה כנראה עמוקה בהרבה, היא נובעת מכישלון מנהיגותי - ברמה הארצית וברמה הקהילתית.

אשם, לכאורה, מי שזלזל במצוות "ונשמרתם לנפשותיכם", בדיני הקורונה וסכנת הבערת אש בחמסין, והתיר להמונים להתכנס בהר. אשמים, לכאורה, מי שוויתרו ברגע האחרון על המתווה שגובש, ועל פיו רק עשרת אלפים איש יכנסו להר בו זמנית. אשמים, כנראה, מי שמאפשרים כבר שנים לאירוע הזה להתנהל בלי בניית תשתית שתכיל את ההמונים. זאת לא רק המשטרה, אלא המנהיגים, הרבנים והעסקנים החרדים שלחצו, השרים וראש הממשלה שנכנעו.

קדושה שכוללת תרבות של דחיפת נשים וילדים, כפי שרבים שהשתתפו בהילולה מעידים שחוו, איננה קדושה בעיניי. קדושה שמותירה כל שנה הררי זבל פזורים בהר, איננה קדושה בעיני. קדושה שהביאה לאובדן חיי אדם, היא חילול שם שמיים נורא, הקורא לנו לערוך בדק בית עמוק.

מי ייתן ואסון מירון יצמיח מלמטה דרישה לקדושה אחרת - מאופקת וממושמעת, מסודרת ונקייה, אחראית ואכפתית. זה לא יפגע בשמחת ההילולה, רק יעצים אותה, רק יאפשר לאימהות לחבק בשמחה את הבן השב הביתה.