בכל שנה, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתכוננת ברוריה שני לנסיעה לקיבוץ דגניה ב', המקום שבו נולדה וגדלה. "בימים האחרונים של לפני הנסיעה אני כבר מרגישה פרפרים בבטן", היא אומרת, ומשתתקת לכמה רגעים. "יום הזיכרון בדגניה ב' הוא יום מיוחד. אני אוספת את כל המשפחה, את שלוש בנותיי ואת הנכדים, וכולנו מגיעים בערב לטקס המרכזי באנדרטה של הקיבוץ ולחדר הזיכרון, שבו מוצגים התמונות וסיפורי החיים של הנופלים".
אבל הדמעות והרגעים המרגשים מכל מצפים לברוריה למחרת בצהריים, כאשר היא ובני משפחתה מגיעים אל בית הקברות של הקיבוץ. שם, בשורה אחת של קברים אחידים, מחכות לה שתי מצבות הנושאות את אותו שם משפחה. רפאל בן-עמי ואלישע בן-עמי. אביה ואחיה.
רפאל רייכלין, או פולה כפי שכינו אותו כל מכריו, נולד בשנת 1914 בווילנה, בן למשפחת פועלים ציונים. בגיל צעיר נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה מרובת הנפשות, ולמרות זאת הוסיף להשתלם בכוחות עצמו, ובין היתר רכש ידע בשפה העברית. בהמשך הצטרף לתנועת "גורדוניה" והתבלט בפעילותו שם בכל התחומים. לאחר שעבר תקופת הכשרה בזגנגסק עלה ארצה בשנת ,1934 בהיותו בן ,20 והצטרף לחבריו בקיבוץ דגניה ב'.
כך הגשים האידיאליסט הצעיר את חלום נעוריו. תקוותו להיות חלק מתהליך התחייה מחדש של העם היהודי התממשה בכל יום. כאות וכסמל החליף את שם משפחתו הגלותי לבן-עמי. בתור קיבוצניק אמיתי פולה לא היה בררן בבחירת העבודה, ועבד במשק בעבודות שונות - מכונאי, טרקטוריסט, נהג, ובעת הצורך גם מלקט עגבניות בשדה. תמיד עשה הכל במסירות וברצינות, ושמח לסייע אף כשלא נדרש. חבריו לדגניה ב' אהבו את הבחור השקדן והצנוע, ופולה מצידו התבלט בקנאותו לערכים ולעקרונות הציונות הסוציאליסטית. עם זאת, הלהט האידיאולוגי והנאמנות לעקרונות הקיבוץ לא דחקו את האדם שבו, את היושר, הלבביות והסברת הפנים למי שהכיר, ולמי שלא הכיר כלל.
רפאל בן-עמי ז"ל
ב-1939 נשא פולה לאישה את מרים בלומנקרנץ, שעלתה לארץ מצ'נסטחוב שבפולין ועבדה בקיבוץ במשק של בעלי החיים. שנה לאחר מכן, לאושרם הגדול של פולה ומרים, נולד בנם הבכור אלישע. אלא שהאידיליה של המשפחה הקטנה לא ארכה זמן רב.
"ב-1941 התחילו לגייס את צעירי ארץ ישראל לצבא הבריטי", מספרת ברוריה, "ופולה לא יכול היה להישאר בצד, אף על פי שלכל קיבוץ היתה מכסה של חברים שהיו אמורים להתנדב, והמכסה של דגניה ב' כבר היתה מלאה. הוא איים שאם לא ייתנו לו כרטיס נסיעה לאוטובוס לבסיס הקליטה הבריטי במחנה סרפנד (צריפין של היום), הוא ילך לשם ברגל".
הקיבוצניק מדגניה ב' לא מסוגל היה לעמוד מנגד בידיעה שהגרמנים כובשים את אירופה ופוגעים בבני עמו. לדברי ברוריה, הוא לא היה בבית במשך ארבע שנים לפחות: עם הקמת הבריגדה היהודית הצטרף לגדוד השני ובמסגרת זו עבר מסלול חוצה יבשות, שכלל את המדבר הלובי ואת רחבי אירופה. גם כאשר המלחמה נגמרה, לא הרגיש שהמשימה תמה. פולה הגיע להולנד ושם טיפל בפליטי המלחמה היהודים במטרה לסייע להם להגיע לארץ ישראל.
רק באמצע 1946 חזר הביתה, ובנובמבר 1947 נולדה בתו ברוריה. במשך שנות ההיעדרות כתב כמעט כל יום מכתב למשפחתו. ברוריה נזכרת שאמה נהגה לשמור את המכתבים בתוך ציפית של כרית גדולה. "כצעירה לא הבנתי את החשיבות שלהם", היא מודה, "וחלק מהמכתבים הלכו לאיבוד. חלק אחר מסרנו כעבור שנים לארכיון הקיבוץ, ואת היתר אני שומרת מכל משמר. דרך המכתבים האלה עולים כל הרגשות שאבי חווה במלחמה: הערגה לבית, הקשיים, ההזדהות עם שארית הפליטה של יהודי אירופה. באחד ממכתביו הרבים הוא התייחס לכך שאמי מתלוננת שאין לה בקיבוץ שום דבר פרטי שהוא שלה, והשיב לה שזה חלק מהחזון וההגשמה".
הפריצה לגליל נבלמההחייל המשוחרר של הבריגדה חזר לעבוד במשק בעבודות הרגילות והמוכרות, אולם טלטלה היסטורית נוספת כבר חיכתה לו מעבר לפינה. כמה שבועות לאחר לידתה של ברוריה אישר האו"ם את הקמת המדינה היהודית. תגובת הערבים לא איחרה לבוא, ופולה שוב לא יכול היה לעמוד מנגד.
עם פרוץ מלחמת השחרור הוא התנדב להגן על דגניה ב' מפני הצבא הסורי הפולש. העבר הצבאי בבריגדה והנחישות הביאו אותו למקום המסוכן ביותר, לעמדה הקדמית החשופה שחלשה על הכניסה לקיבוץ.
"במשך הרבה שנים לא ידענו אם הוא בכלל הספיק להתגייס באופן פורמלי או שנחשב למתנדב", מסבירה בתו. "עם הזמן צה"ל הכיר בו ובאנשי קיבוץ נוספים שיצאו להגן על הבית בתור אנשי חטיבת גולני. כך או כך, את האירועים ההיסטוריים זה כבר לא יכול לשנות: היחידות הסוריות התקדמו מהרמה וניהלו קרב קשה באזור צמח, שבו נפלו חברים רבים מקיבוצי האזור. באותה עת החלו לפנות את הנשים והילדים מדגניה ב'. האימהות אספו את החפצים החיוניים, והנערות סייעו לסחוב את הפעוטות לאוטובוסים שחיכו קרוב לירדן. רק לפני כמה שנים סיפרה לי אחת החברות שהיא זאת שנשאה אותי, תינוקת בת חצי שנה, בידיה, תחת הפגזה כבדה".
ברוריה // צילום: יוסי זילגר
בזמן פינוי הנשים והילדים, התכוננו גברי הקיבוץ לקרב המכריע על הדגניות, מה שהיה לקרב האחרון של רפאל בן-עמי. בלילה שבין 19 ל-20 במאי 1948 התקרבה יחידת חי"ר סורית לדגניה ב' וניסתה לחדור לקיבוץ, אך נתקלה בכוח סיור ונסוגה. בשעות הבוקר, אחרי הרעשה כבדה, פתחו הסורים במתקפה. היעד הראשון שעליו הסתערו יחידות האויב היה דגניה א', אך כשהטנקים הסוריים נבלמו בשעריה, הפנו את אש המרגמות לדגניה ב'. בעיצומו של הקרב פגע פגז סורי בעמדת מגיני הקיבוץ, ופולה נפגע ונהרג במקום.
הכוח הסורי הגיע עד למרחק של כ-30 מטר מעמדות הקיבוץ, עד שנהדף על ידי אש ישראלית. הסתערות נוספת של תריסר כלי רכב משוריינים ויחידת חי"ר סורית נבלמה אף היא. כתוצאה, הסורים נטשו את תקוותם שיוכלו לפרוץ לגליל בגזרה זו, ונאלצו לסגת. ישראל הצעירה נחלה ניצחון חשוב ביותר, אולם לניצחון היה מחיר גבוה, ואביה של ברוריה היה חלק מן המחיר הנורא הזה.
הנשים והילדים, ובהם אלמנתו וילדיו של פולה, חזרו לקיבוץ ההרוס רק כעבור חמישה חודשים. אלישע וברוריה גדלו בלי אבא. ב-1955 מרים נפטרה מסרטן, והילדים נשארו לבד. אלא שה"לבד" של הקיבוץ הוא לא באמת לבד: אלישע וברוריה אומצו אל משפחתם החמה של השכנים, אליעזר ורדימון ואשתו בלומה, אחותו של אבא אחימאיר. "הם היו בשבילנו כמו אמא ואבא, והיה לנו בית, כך שהיתה זאת ילדות נהדרת", נזכרת ברוריה. "גם הקיבוץ העניק לשנינו את ההרגשה שאנחנו חשובים. לא הרגשתי חריגה וגם לא הייתי הילדה היחידה שאביה נפל למען הקמת המדינה".
אלישע, שהיה אדם חברתי וחברותי, אהוב ומקובל על הבריות, סיים את התיכון, התגייס לשריון ושירת כמפקד טנק. לאחר השחרור מצה"ל חזר לקיבוץ והתחתן עם חברתו רותי. "הם בנו בית בדגניה ב', וב-1966 נולד להם בן, רפאל, שנקרא על שם אבינו", מספרת ברוריה. "אלישע היה מאוד מעורב בנעשה, היה משתתף פעיל באסיפות, אמר את דעתו ואף עמד עליה. לדברי חבריו הוא הכתיר את עצמו בתואר 'האדם האובייקטיבי' ובאמת שאף לאובייקטיביות מרבית. אלישע מאוד אהב לקרוא והיה ממש תולעת ספרים, ובזכות כך הצטיין בדמיון עשיר, אולי זה עזר לו להתמודד עם המציאות.
"מעל הכל הוא היה אדם מוסרי ובעל מצפון, והיה לו כוח רצון יוצא דופן, אלה כנראה התכונות שהכי אפיינו אותו בכל דבר. תמיד רצה להיות במקום הראשון - בהספק בעבודה, במשימות קבוצתיות ואישיות, ובמיוחד בספורט, בריצת 1,500 ו-3,000 מטר. באחד ממכתביו מהשירות הצבאי כתב לנו כיצד התעקש לייצג את הגדוד בתחרות ריצה למרות פצע ברגל, לא ויתר ורץ על קצות האצבעות בגלל הקושי לדרוך, והגיע רק למקום שני. מי שהכיר את אבי העיד על הדמיון בינו לבין אלישע: שניהם לא עיגלו פינות, השקיעו את כל כולם במה שהאמינו בו".
אחרי השירות הסדיר שוחרר אלישע משירות מילואים בגלל דלקת פרקים. אבל כשענני המלחמה התקדרו מעל ישראל במאי ,1967 אלישע, בדיוק כמו אביו כמה עשורים לפני כן, לא יכול היה להישאר בצד. למרות המחלה והפרופיל הנמוך, ולמרות התינוק בן עשרת החודשים שהיה לו בבית, הוא הלך לבסיס הצבאי בצמח ודרש להתגייס עד שנענה.
בתקופת ההמתנה מורטת העצבים אלישע התפנה לכתוב לאהוביו, שוב בדיוק כמו אביו. הוא הספיק לשלוח הביתה שני מכתבים. הראשון נכתב ב-30 במאי: "רותי יקרה ואהובה ורפי ילדון זאטוטון, פצפון, חמוד ואהוב! ראשית, דעי לך רעיה יקרה שאני בריא ושלם ולא עובד קשה מדי. הקושי העיקרי הוא שאת והזאטוט רחוקים. הספרים שלקחתי משמשים להעברת הזמן. המתיחות רפתה במקצת ומכינים עצמנו לשהייה ממושכת למדי".
אלישע בן-עמי ז"ל
ב-2 ביוני נשלח המכתב השני: "רותי ורפי יקרים ואהובים, תתפלאי רותי, כמה מהר אני מסתגל לתנאי השדה עם כל מגבלותיהם: אין חשמל, אין גג מעל הראש, אין מיטה של 70 ס"מ על ,220 אלא מיטה אחת גדולה ללא סוף וללא קץ של אמא אדמה, והיא משובצת כולה אבנים וסלעים...". את מילות הסיום הנבואיות אי אפשר לקרוא בלי להצטמרר: "טוב, רותי יקרה, אמשיך במכתבי הבא ואני מסיים בזה באהבה לך ולזאטוט. תני לו בשמי הרבה נשיקות וחיבוקים. הראי לו תמונה שלי כל יום, כדי שלא ישכח את אבא שלו. ספרי לו איך אבא שומר עליו, שיוכל בשקט להמשיך ולספר סיפוריו. ושוב שלום ואהבה, ושוב שלום ואהבה, אלישע".
הגדוד שאליו הצטרף אלישע לחם בשומרון. בתום הימים הראשונים של המלחמה שמעה ברוריה על הניצחונות בחזית מול ירדן ועל כך שטורי שריון עולים לשחרר את רמת הגולן, ויצאה עם חברי קיבוץ נוספים לכביש של דגניה א' להריע ולברך אותם. היא לא ידעה שבשלב הזה אחיה כבר לא היה בין החיים, והידיעה המרה על נפילתו נמסרה לה רק אחרי המלחמה. הקרב האחרון של אלישע נערך בצומת קבטייה שבעמק דותן ב-6 ביוני .1967 הוא גילה אומץ לב, סירב לנטוש את הטנק שנפגע ונתקע בתעלה, ארגן את הצוות לקרב מול האויב ואף הצליח לשבות כמה חיילים ירדנים. למרות האש החזקה שניתכה עליו מטנקי האויב, אלישע המשיך בניסיונות לחלץ את הטנק עד שנפגע ונהרג. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו "עיטור המופת".
האבל התערבב עם תחושת הניצחון שהשתלטה על ישראל כולה. "מצד אחד עמד הצורך לאסוף את השברים, מצד אחר ידענו שהקורבן לא היה לשווא", קובעת ברוריה. "החיים היו צריכים להימשך, מה גם שהתברר שרותי בהיריון, ולאחר כמחצית השנה נולדה לה בת שנקראה אלישבע, על שמו של אלישע ז"ל. המשפחה, החברים, הקיבוץ - כולם עטפו אותנו באהבה ובדאגה. עוד כילדה חשתי שיום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום של גאווה בשבילי.
"לא התלוננו על מר גורלנו, לא באנו בטענות לאף אחד, והיה ברור שזה היה שווה. היה במה להיתלות - ההקלה הלאומית חיפתה על הקושי הפרטי והאובדן האישי. על אף הכאב ידענו שהמחיר הצדיק את עצמו. כשבעצמי הפכתי לאמא וגידלתי את הילדות שלי, לא דיברתי איתן על השכול, לא הראיתי תמונות ומכתבים. זאת היתה דרכי להתמודד, אך ככל שהתבגרתי, העבר וחשיבותו חזרו אלי. היום אני מנסה לדמיין מה אבי ואחי היו חושבים, ואני מקווה שגם הם היו מסכימים - הקורבן לא היה לשווא, ובזכותם אנו חיים".
”מתוך מכתבו של אלישע: "אני מסיים בזה באהבה לך, רותי ולזאטוט. הראי לו תמונה שלי כל יום כדי שלא ישכח את אבא שלו, ספרי לו איך אבא שומר עליו" ”ברוריה שני: "כשהפכתי לאמא, לא דיברתי עם בנותיי על השכול לא הראיתי תמונות ומכתבים. זו הייתה דרכי להתמודד עם הזמן הבנתי את חשיבותו של העבר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו