לאשת יחסי הציבור של האופרה הישראלית היה רעיון מעניין: להפגיש אותנו עם שני זוגות אוהבים שהרומן ביניהם פרח בין כותלי האופרה. אל תטעו, יש הרבה רומנים, ולו לרגע, בין אנשי האופרה - ובכל התפקידים. עם זאת, זו היתה הזדמנות מצוינת להיכנס אל אחורי הקלעים של אחד המוסדות התרבותיים המעניינים בישראל, או אם לדייק - המוסד התרבותי הכי לא ישראלי בישראל.
עונה חדשה יצאה לדרך ורגע השיא הראשון אמור להגיע כבר בשבוע הבא, כשתועלה "לה טרוויאטה" 90 שנה בדיוק לאחר שעלתה בפעם הראשונה בקולנוע "עדן" בתל אביב, בניסיון הראשון להקים תיאטרון אופראי בפלשתינה. בפרק הזמן שחלף מאז - כמעט 100 שנים - האופרה הישראלית תפסה לעצמה מקום יציב בתרבות המקומית. עם זאת, ממש כמו אחיותיה ברחבי העולם, נדמה שהדור הצעיר והקידמה פוגעים גם כאן בצביון הבסיסי של האופרה. אם תשאלו חובב תרבות ממוצע אם הוא יודע היכן ממוקם בית האופרה, הוא מן הסתם יתבלבל עם תיאטרון הקאמרי, המצטרף החדש יחסית למתחם שבלע למעשה את האופרה.
וכך, בעוד השלט של "קזבלן" מנצנץ והתיאטרון מתמלא מדי ערב, החברים מהאופרה פותחים קופות ב־60 ערבים חגיגיים בשנה, בפני קהל שמסרב כמעט בעקשנות להתרחב. האופרה מנסה להמציא את עצמה מחדש בעידן שבו משבר כלכלי ותרבות גבוהה הם שילוב קטלני, ועוד לא דיברנו על "האח הגדול" שעולה - המסטיק האולטימטיבי למוח. במצב הזה כמעט מפתיע לגלות ששני הזוגות שאנחנו פוגשים שומרים על אופטימיות לקראת עוד עונה חגיגית.
* * *
סולנית הסופרן אירה ברטמן, שעלתה לישראל מלטביה לפני 20 שנה, פותחת ואומרת שהציפייה מזמרת אופרה היום היא "שתהיה וונדר וומן: רזה, יפה, עם קול טוב, שתהיה אמא טובה וגם עקרת בית וגם אישה טובה לבעלה. זה אפשרי? אלו לא הציפיות שהיו פעם מזמרת אופרה". ברטמן נעלבת עד עמקי נשמתה כשזיו, הצלם שלנו, לא מזהה את בן זוגה לחיים, הטנור יותם כהן. "פה בישראל לא מזהים את יותם; ברוסיה או באיטליה דברים כאלו לא היו מתרחשים. קשה להתרגל לזה", היא אומרת.
המספרים היבשים מדברים על כך שהאופרה הישראלית שומרת על יציבות, לטוב ולרע. האולמות מלאים בכל עת שעולה אופרה חדשה, וזה קורה שש או שבע פעמים בשנה. יחסית לאופרות אחרות בעולם, הישראלית ממוקמת במקום טוב בחלק העליון של הטבלה: קהל חם ואוהב, כוכבים מקומיים וגם סטארים ששמחים לקפוץ מחו"ל והיכל אופרה ראוי. אבל מבט אל העתיד מעלה תמונה פסימית יותר, או כפי שמגדיר זאת יותם כהן, אחת הדמויות המוכרות, הוותיקות והמוערכות באופרה הישראלית: "העתיד, לא רק בארץ, לוט בערפל. לא בטוח שיהיה יותר טוב. נכון, הקהל שהגיע מרוסיה צמא לאופרה כי זה היה חלק מהתרבות שלו, אבל כמה אנשים כבר יכולים להרשות לעצמם לשלם 400 שקלים לכרטיס? לכן כשאתה רואה את האופרה יוצאת לפארק או למקומות אחרים בישראל, אתה יכול לחוש את הצמא של האנשים, שמרגישים כאילו הם הולכים במדבר תרבותי".
ובכל זאת, 1,600 הכיסאות באולם האופרה מתמלאים כל אימת שהחברים עולים על הבמה. כמעט תמיד אפשר לראות בשוליים חובבי אופרה, גם חיילים, שמוצאים לעצמם מקום על המדרגות, הכל כדי לא להחמיץ את אהבתם הגדולה. חלק מהצעירים מחכה לעיתים שעה ארוכה כדי להעניק זר פרחים לכוכב הנערץ עליהם. בעידן שבו תופעות הערצה נגמרות בערך בקו הביקיני של ריאהנה, המחזה בו שסדירניק מעניק זר שושנים לזמרת אופרה מאופרת בכבדות, כמו נלקח מיקום אחר.
כרמן בהריון
האווירה הרוסית אכן שולטת במסדרונות, בטח על הבמה ומאחוריה. משום כך אנחנו מופתעים לגלות בחדר התפירה דווקא את דניאל הרץ, עולה חדש מדנמרק - החייט של האופרה. הרץ נמצא בארץ רק שלוש שנים, אבל העברית שבפיו כמעט מושלמת.
אחיו של הרץ הגיע לכאן לפניו והשתקע, וכשהוא עצמו נחת בישראל, הוא התלבט ארוכות אם להישאר. העבודה באופרה נפלה עליו מהשמיים, מכיוון שאף ישראלי לא טרח להגיש את מועמדותו לתפקיד. "כן, חייט באופרה זה תפקיד שישראלים לא כל כך מכירים, אבל זה תפקיד מאוד חשוב", הוא אומר בחיוך מבויש שמלווה אותו בכל המפגש. מסביבו תלויות בדממה תלבושות ענק ססגוניות, והמקום כולו משדר נסיכיות ואצילות, כיאה לאופרה.
אבל לא בועת התלבושות הקטנה של הרץ היא הסיבה שגרמה לו להישאר בישראל. לסיבה המרכזית קוראים איילה צימבלר, שתגלם ב"לה טרוויאטה" את פלורה. חודשיים אחרי שהדני החביב הגיע לעמדת החייט בבניין, הזוג הצעיר, באמצע שנות ה־20 לחייו, כבר עבר לגור יחד. אחרי פחות משנה הם כבר התמסדו. בקיץ שעבר, כשטופפה בעקביה על הבמה של "כרמן", איילה כבר היתה בהריון. עתה שניהם קמים באמצע הלילה לטפל בתינוקת בת חצי שנה, ומשם ממשיכים ליום עבודה באופרה.
הרץ מצליח לספק פרספקטיבה מעניינת לגבי הישראליות. "יש שני צדדים לישראליות הזו שאנחנו מדברים עליה", הוא אומר, "כשאני באופרה בעבודה או כשאני בערב של הצגה - זו ישראליות אחת; אבל כשאני עומד בתור בביטוח לאומי, ובכן, זו כבר ישראליות שונה לגמרי. ממש שונה".
השניות הזו גורמת לך להרהר?
"כן, יש לי שאלות לגבי עד כמה אני מבסוט במדינה הזו כי זו מדינה קשה. אבל אנחנו פה בינתיים", הוא אומר.
"חיבוקים מהילדים"
"בינתיים" היא מילת מפתח כאשר מדובר בזמרי אופרה. צימבלר מסתכלת באהבה על בן זוגה, אבל לא צריך להתאמץ בשביל לחוש במרירות שמסתתרת מאחורי החיוך שלה. מי שחשב שיוכל למצוא אצל זמרי אופרה משכורות עתק כמו אצל עמיתיהם הבכירים בתיאטראות - יגלה שטעות בידו. כולם פה פרילאנסרים, שמחפשים תמיד את הפרויקט הבא ואת הפרנסה הבטוחה.
"זמרי אופרה הם אנשים שהפרנסה שלהם ממש לא יציבה", מבהירה צימבלר, "אם אין לך סוכן טוב, אתה נמצא בבעיה כי יש תקופות ארוכות שלא תהיה לך עבודה. גם בחו"ל האופציות הולכות ומצטמצמות. יותר ויותר בתי אופרה נסגרים, והבילוי התרבותי הזה נמצא בדעיכה בכל מקום. היום הכיוון הוא יותר 'כוכב נולד', ויש הרבה פחות אנשים צעירים שחולמים להפוך לכוכבי אופרה, או שרוצים לעבור את המסלול הקשה הזה. כשהתחלתי את הלימודים שלי באוניברסיטה, הייתי ממש צעירה, והזהירו אותי שאני נכנסת למקצוע קשה, שלא פשוט להתפרנס בו, אבל לא הקשבתי לאף אחד. היום אני מבינה ואומרת לאנשים צעירים - 'תשמעו, מדובר במשימה קשה למדי ויהיו תקופות ארוכות שלא תהיה לכם פרנסה'".
כמו הפילהרמונית, שמקדישה משאבים רבים כדי לשבות קהל צעיר, שיהפוך לעוגן אחרי שהקהל המבוגר יפנה את מקומו - כך גם האופרה הישראלית חושבת כל העת על הדור הבא. בכל שנה מקדישים זמרי האופרה כמה שבועות לקהל צעיר בגילים 13-5, ומנגישים עבורו אופרות קלאסיות. ההצלחה מסחררת. "ברוסיה לוקחים ילדים בגיל צעיר מאוד לאופרה", מסבירה הסופרן אירה ביטרמן, "כשאני הייתי ילדה ברוסיה לא היה לי אוכל, ולא היו לי בגדים, אבל תרבות גבוהה היתה לי יותר מכפי שיכולתי להכיל: אופרות, הצגות, מחזות. אני מבינה שילדים פה לא הולכים לאופרה, ולכן אני שמחה לראות את ההצגות לילדים. אתה צריך לראות מה קורה אחרי ההצגות האלו - ילדים מקיפים אותנו, מביאים לנו פרחים, מחבקים אותנו".
צימבלר אף היא סבורה שהתקווה טמונה בילדים האלה. "אני רואה לפעמים ילדים יוצאים החוצה מהאופרה ועושים חיקויים שלנו ברחוב. אני לא נעלבת מזה, להפך - זה ממלא אותי גאווה ואושר שילדים מתחברים לדבר הזה", היא אומרת. "זה נראה להם מרשים למדי שנשים עומדות בשמלות גדולות ושרות בצעקות". "שעת האופרה לילדים" הובילה לכך שגם באירועים הקלאסיים למבוגרים יותר ויותר ראשים של ילדים ישראלים צצים בשורות הראשונות. גם כאן, כמובן, חייבים לזקוף כמה נקודות זכות לעלייה הרוסית.
סנוב, במצדה כבר היית?
החזרה עומדת להתחיל בחדר הקטן. 12:30 פונקט, ואוי ואבוי למי שיעז לאחר - הדבר עלול לעלות לו במשרה שלו. "פאשלה קטנה של זמרת אופרה היא משהו שזוכרים לה כל הקריירה", מסבירה צימבלר. לקראת החזרה קשה שלא להרגיש את המתח הקל בין המקומיים לזרים. ב"לה טרוויאטה" יופיעו סולנים מהארץ ומחו"ל: בתפקיד ויולטה, הלא היא הגברת עם הקמליות, תופענה לסירוגין שלוש זמרות סופרן – מקרואטיה, מרומניה ומישראל.
"יש תחושה בצוות המקצועי ובקרב הקהל הישראלי, שאם מביאים מישהו מחו"ל, אז הוא אוטומטית גדול ומוכשר יותר מהצוותים הישראליים, ואני יודעת שזה לא ככה", מבהירה צימבלר. ברטמן מסכימה: "זה כאילו יש תו איכות אחר אם שומעים שיש באופרה כוכבים מחו"ל, במיוחד כשמדברים על האופרות שנערכות במצדה".
מצדה היא נושא רגיש אצל כולם. מצד אחד, מדובר בהחלטה עסקית מצוינת. כמו תא צפייה למכבי תל אביב בכדורסל, כמו ארוחה במסעדה הנכונה, כמו דירה במגדל יוקרה וחתונה ממש מפוארת. אין מישהו במדינה הזו שהפרוטה נמצאת בכיסו, ולא מצא עצמו בשנים האחרונות מעביר ליל קץ חם במיוחד, עמוס ביתושים ובפקקים הלוך ושוב, באחד המופעים הגרנדיוזיים שנערכים באתר ההיסטורי בחסות האופרה הישראלית. העלילה, הכסף והנסיעה הארוכה אינם שיקול, העיקר לראות ולהיראות.
זו גם הסיבה שהרפטואר שמוצג במצדה היה ויישאר הקליל והמיינסטרימי ביותר של האופרה הישראלית. הצברים באופרה מדברים על כך שאולי זו עוד דרך להוציא את האופרה החוצה, אל ההמונים, להראות להם שלא מדובר במפלצת. עולים מרוסיה מבהירים ש"העסק הפך להיות סמל סטטוס, ושכל הבילוי הזה הוא יותר מדי יקר כי לא מדובר רק בללכת להופעה ולראות אופרה".
יש התנשאות קלה אצל החבר'ה מהאליטה המוסקבאית. עבורם הרפטואר של האופרה הישראלית לא מאתגר, אלא מתחנף לטעמו של הקהל הרחב. ספק אם את 16,000 המנויים של האופרה הישראלית זה מאכזב. גם התרבותיים שבהם לא ממש זועמים או חשים שמרחיקים אותם מהבון טון של האופרות הקשות והמאתגרות יותר מהעולם.
"הקהל הישראלי הוא קהל חם ואוהב ומעורב", אומרת צימבלר, "היו פעמים רבות שבהן זכינו גם לקריאות בוז, אבל זה בסדר. לפחות הקהל הוא אמיתי ואומר הכל בפרצוף. הקהל פה מזכיר את הקהל האיטלקי, וזו גם הסיבה שהרבה חובבי אופרה מהעולם אוהבים לבוא לכאן - הם יודעים שגם הקהל הישראלי הוא חוויה בפני עצמה. אם אתה שואל אותי על המבקרים בעיתונים... נו, טוב - הם כבר סיפור אחר". בעלה של צימבלר, הרץ, מניח בנימוס את ידו על אשתו כמו רומז לה שאולי צריך להיזהר קצת ליד העיתונאי הישראלי.
"בתיאטרון יש כבוד לסטארים"
"שלא תבין לא נכון", מבקש להבהיר יותם כהן, "העבודה באופרה היא הגשמת חלום. הזכות שנפלה בחלקי לעשות בחיי את מה שאני באמת אוהב ועוד להצליח להתפרנס מזה - היא משהו שאני אומר עליו תודה בכל יום. זה הופך אותי למאושר, גם אם אני לא מעושר. במקום הזה מצאתי גם את האהבה שלי, ודי בזה כדי לומר שהסיפור הזה היה שווה".
מחדרו עמוס התלבושות הרץ מספר שאמא שלו הגיעה לביקור בישראל, והיא מסתובבת בגאווה עם הנכדה, ומשוויצה בעובדה שבנה עובד באופרה הישראלית. צימבלר מודה שבעלה הוא הדבר הכי טוב שקרה לה במקום העבודה שלה, וטוענת שלמרות הרגעים הבלתי נשכחים, כאשר המופע מסתיים והקהל מציף אותה באהבה, הזמן שחלף באופרה מעלה בה תהיות לגבי המשך הדרך. "כאישה באופרה הישראלית אני צריכה ללמוד לבלוע רוק", היא אומרת, "לשמוע הערות לא מחמיאות לגבי הגוף שלי ולגבי מי שאני. החוק הוא, כמובן, שההצגה חייבת להימשך - גם כשילדת וגם כשמישהו קרוב אלייך נפטר. את צריכה לעלות על הבמה עם חיוך ולתת כל כולך. אסור לך לטעות אף פעם כי כולם ישימו לב לזה, וזה יכול גם לפגוע לך בקריירה".
בדרך לבמה ולפני הצילום המשותף ברטמן ממלמלת ש"על הקירות בקאמרי יש תמונות של כל ההצגות והכוכבים - הם יודעים להצמיח סטארים. באופרה אין אפילו תמונה אחת שלנו על הקיר. כדאי שיידעו וילמדו קצת על ההיסטוריה". רגע לפני שנוטשים את המזגן שפועל באולם ביתר שאת, אחד המאבטחים בכניסה מנהל ויכוח עם מוכר דיסקים בחנות סמוכה. במבטא רוסי כבד סוקר השומר בבקיאות רבה את ההיסטוריה של האופרות הקלאסיות. משום מה, הדיון הזה מפיח בי תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו