בשלב הזה בנימין נתניהו שורד שש שנים יותר מתוחלת החיים שקצבו לו נוני מוזס, נפתלי בנט, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער. כן, במבט לאחור, הסאגה של סער נגד נתניהו במתכונתה הנוכחית, החלה בספטמבר 2014, ליתר דיוק ב־17 בחודש, עת הודיע גדעון סער במפתיע וללא שום סיבה נראית לעין על פרישתו מהחיים הפוליטיים. "פסק זמן", זה הוגדר. הרי איזו סיבה הגיונית היתה לשר בכיר, שפעל היטב כשר הפנים, להודיע על פרישה כשנה וחצי לאחר שנכנס לתפקיד.
נראה שכבר אז הוא היה השחקן הרביעי, הסמוי, הפועל בשיתוף פעולה עם שלישיית ראשי הממשלה שהתבלטה בנטרול נתניהו באותה תקופה. בנט וליברמן הכניסו שגעת למוקד המערכת הביטחונית בשעת המשבר של צוק איתן. דווקא בתחילת המבצע החליט ליברמן לערער את יציבות הממשלה ואת מעמדו של רה"מ, כשפרש עם סיעת ישראל ביתנו מהשותפות עם הליכוד. זה שר החוץ.
לאחר המבצע, גדעון סער הגדיר אותו "מבצע כושל". הפרשנית מזל מועלם הזכירה אז את האפשרות החוזרת של הקמת מפלגת "פורשי ליכוד". משהו בנוסח מפלגת המרכז, בזמנו. הוזכר אז עניין של הקדמת הפריימריז בליכוד, שסער ראה כמהלך של נתניהו המכוון נגדו. אבל העזיבה באותה עת היא מהלך מרחיק לכת בהשוואה לתרגיל הטקטי נגדו. לכן, במבט מהיום, נראה שסער צפה כמו רוב הפרשנים, ובהתאם לאווירה באותה עת, ששלישיית ראשי הממשלה תוביל למשבר פוליטי ובעקבותיו יהיו בחירות מוקדמות.
הבחירות התקיימו כחצי שנה לאחר פרישתו. הדיבור הפרשני היה שהליכוד בראשות נתניהו יובס בידי המחנה הציוני של הרצוג ולבני. גדעון סער בנה על סוף עידן נתניהו. כך גם בנט וליברמן. אם זה היה קורה, סער היה נענה ל"דין התנועה" וחוזר כדי להיאבק על ירושת נתניהו.
אבל קרתה תקלה. בהפתעה גמורה ביבי שרד וניצח בבחירות. אגב, הוא ניצח עם נתונים גרועים יותר מאשר בבחירות האחרונות. הגוש של הימין פלוס ליברמן היה רק 57, והליכוד קיבל אותו מספר מושבים כמו היום. זה רק שהשפעת התקשורת ופרשניה, יחד עם השמאל הקשה, מסוגלת לפמפם "כישלון" ל"נתניהו". זה כאילו לא הימין, אלא נתניהו; ויאיר לפיד עם 17 מנדטים חורש את שדה הממליצים.
סער חזר לבסוף לפוליטיקה, לליכוד, באפריל 2017. הוא היה מלא שבחים לנתניהו. "המטרה שלי היא להבטיח שתנועת הליכוד תוביל את המדינה גם בעתיד", הוא אמר את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו. "עברנו שמונה שנים לא פשוטות, מול ממשל שלא תמיד ראה עין בעין כפי שאנחנו ראינו, ואני רוצה לשבח את רה"מ בנימין נתניהו שעמד מול הלחצים... ושמר על האינטרסים שלנו בשמונה השנים האלה. אבל הלחצים, האתגרים, הבעיות, אינם מאחורינו. אנחנו מזהים סכנה של חזרה לאותה תביעה מישראל לחזור לקווי 67', דבר ש... תמיד האמנו שמסכן את עתיד ישראל; ומול הסכנה הזאת צריך לחזק את כוח העמידה של העם ולחזק את הליכוד כתנועה הפוליטית הלאומית המרכזית במדינת ישראל".
הסיבה לעיתוי חזרתו של גדעון סער היתה, ככל הנראה, התחזיות הפוליטיות. מצד אחד, עליית ממשל טראמפ. מצד שני, תנופה בחקירות נתניהו. התחושה במעמד השליט בישראל היא, שנתניהו לא ישרוד. בכל התקופה מאז פרישתו, סער התקבל כנספח פוליטי לממסד הביטחוני: הוא עמית מחקר ב־INSS. המכון הנחשב, הממוקם באוניברסיטת תל אביב ובראשו עמד משך שנים רבות האלוף (מיל') עמוס ידלין, הוא בעצם ממשק פוליטי־ביטחוני. הוא משמש בבואה של הקונצנזוס בממסד הביטחוני, מתואם עם מערכת הביטחון האמריקנית בדגש על החלק של המפלגה הדמוקרטית בתוכה.
לקראת הבחירות של אפריל 2019, התמונה הישנה חוזרת על עצמה: ליברמן, בנימוקים שונים, מתפטר בפתאומיות מתפקידו כשר הביטחון, ומעניק - לדעת כל מביני הדברים - סוג של ניצחון חינם לחמאס. בנט ושקד יוצאים להרפתקה האלקטורלית הנוראית שלהם, שעלתה לימין בכמה מנדטים טובים, שהיו חוסכים את הפלונטר שקיים מאז.
כל האישים הללו ממקמים את עצמם בעמדת זינוק לקראת הגשת כתב האישום, שלפי הערכתם יביא לחיסולו הפוליטי של נתניהו; כנראה, התפטרותו. כל העת דיברו על בחירות ב־2018, בסוף הבחירות היו באפריל 2019, כשלפניהן היועץ המשפטי התערב בהן על ידי הגשת כתב החשדות נגד ראש הממשלה.
אבל כידוע, ביבי החזיק מעמד. שנת המאבק בנגיף הקורונה דחקה את גדעון סער לשוליים. מי שהפכה לסגניתו, תקוות העם כממלאת מקום ראש הממשלה, יפעת שאשא ביטון, עשתה הון פוליטי קטן מעמדתה בראש ועדת הקורונה בכנסת. סער, ובייחוד בנט, ליברמן ויאיר לפיד, ניסו לחסל את נתניהו במערבולת המגיפה. סער דיבר על הטיפול בקורונה באותם מושגים כמו בימי צוק איתן. כישלון גמור.
לכן, מתוך ראיית הנולד, סער הודיע על עזיבת הליכוד ב־8 בדצמבר 2020 ועל הקמת "תקווה חדשה". הכל מתוך מחשבה שנתניהו בדרך הביתה או לכלא. רוב הגורמים לא העריכו שבתוך שבועיים מהכרזתו יחל מבצע החיסונים, ושהמבצע יהיה מוצלח ביותר ויביא להכרעה. ישראל מדורגת במקום החמישי בעולם ברמת הטיפול במגיפה. אפשר להניח שהערכותיו של סער בנושא לא היו שונות מהערכותיו של אמנון אברמוביץ', שצפה חיסונים בישראל בסוף 2021. או של יאיר לפיד.
המסקנה היא, שה"רק לא ביבי" של סער חסר משקל, ומקורו במאבק אישי ארוך שנים נגד יו"ר הליכוד וראש הממשלה. תוצאות הבחירות לא משקרות. האיש הפך לנאמן המעמד השליט, וככזה איבד את נאמנותו לימין במדינת ישראל.
כאשר אריאל שרון התעמת בזמנו עם נתניהו, שניסה לנשל אותו ממעמדו בממשלה, שרון הפעיל את תותחיו האישיותיים ואת משקלו האמיתי. היה לו כוח ציבורי ביטחוני היסטורי משל עצמו. סער התגלה כחסר תכונה בסיסית של יכולת לחזות את ההתפתחויות. הוא גם חסר יכולת להתוות אסטרטגיה ולהשיג יעדים בהתאם לה. תפיסתו את האפשרות שתפרוץ מלחמה בין ישראל לחיזבאללה בחזית הצפונית, היא שלישראל אין יכולת הכרעה מול חיזבאללה ללא תשלום מחיר כבד - כבד מדי - בעורף, מה שמוציא את אופציית המערכה כאפשרות סבירה. האם הוא יודע איך בכל זאת לנהל מלחמה נגד חיזבאללה? נגד איראן? אם לליכוד יש אפשרות כלשהי להרכיב ממשלה בלי "תקווה חדשה", לא בטוח שירצו את סער כשותף קואליציוני.
קו עימות אידיאולוגי
שיתוף פעולה עם מנסור עבאס יכול להתבצע רק בלי תביעה חוקתית על חוק הלאום, ואינו דומה לשיתוף נציגי אש"ף בקואליציה
וכאן נכנסת מפלגת רע"מ של מנסור עבאס. בפעם הראשונה, מזה שנים, מתנהל ויכוח אמיתי בימין. לא חילוקי דעות אלא חילופי דעות, כיוון ששני הצדדים נמצאים על אותה קרקע ציונית, הדואגת לטובת ישראל ולעתיד המדינה והעם. לכן, יש נכונות להקשיב ולהשתכנע.
בגדול, אם אין מצד מפלגת עבאס תביעה חוקתית, למשל לבטל או להקפיא את חוק הלאום, אפשר להיפתח לשיתופה בקואליציה. דברי חברי הכנסת של רע"מ בעבר אינם מחייבים היום. ההבדל בין המפלגה הזאת לבין הרשימה המשותפת הוא שהמשותפת היא תנועה אירדנטית, פעילה מטעם אש"ף, כדי לעשות הכל לטובת פירוקה של מדינת ישראל. יש לה שותפים רבים בשמאל הישראלי.
לא נשכח את מסעות איימן עודה לאמריקה; את פגישתו המבוטלת עם מנהיג יהודי רק בגלל שמשרדו שוכן באותה קומה בבניין בניו יורק שבה ממוקמים משרדי הסוכנות היהודית. עודה הוכיח כי הוא עבר את שטיפת המוח הממזגת את האנטי־ציונות בדפוס הפרוטוקולים של זקני ציון. כך גם אמירתה של אבתיסאם מראענה, כי היהודים הם עם שתלטן, רכושני ופחדן - אמירה שמשמעותה רבה יותר מהפנטזיה האלימה שלה לראות בהכחדת זכרון יעקב.
במפלגת העבודה רואים במראענה תקלה, אבל רק ברמה של קמפיין בחירות. ברמה הרעיונית, היא משתלבת במפלגת העבודה ובמרצ, המתרחקות יותר ויותר מהציונות ומהאינטרסים הלאומיים והחברתיים של האומה.
רע"מ מסמנת קו חדש בקרב האסלאם הסוני, שבולט אפילו בקרב הוגים מוסלמים בערב הסעודית: השלמה עם מדינת ישראל, קבלתה כחלק מעמי האזור, וזאת מעבר לברית הערבית־ישראלית נגד איראן, המתגשמת בהסכמי אברהם.
קו העימות היום הוא אידיאולוגי; הסכנות הן פחות בשדה הקרב ויותר בשדה הקרב של התעמולה, המשפט הבינלאומי, הארגונים הבינלאומיים. דניאל פייפס קבע כבר לפני כשנתיים, שהשמאל הבינלאומי שונא את מדינת ישראל יותר מהעולם הערבי. בקו העימות האידיאולוגי השמאל מעמיס על ישראל יותר איומים מחוץ ומבפנים מאשר מפלגת רע"מ, המייצגת את אותו חלק מערביי ישראל השואף לשותפות פרגמטית ושוויון - מבלי לשרת את אויבי ישראל.
לנגד האתגרים האמיתיים שניצבים מול ישראל - בכלכלה, בטיפול במערכת הבריאות, בנושאי החוץ והביטחון - גדעון סער עלול להיות בעייתי בקואליציה לא פחות מבני גנץ. אם השמאל יראה בשותפות עם עבאס רישיון לשיתוף עודה וטיבי, זה יהיה רק מתוך ניצול ההכללה האתנית, שלא לומר הגזענית: הם כולם ערבים, אז מה זה משנה? על בסיס אידיאולוגי והסכמי קיים הבדל עמוק, וצריך לברר את ההבדלים האלה. מול מנסור עבאס קיים הסיוט של ממשלת ביביפובים, שמבחינה נפשית סער וליברמן שייכים אליה.
הקתדרלה ריקה
אנושיות הפכה למילה גסה
בקרב חוגים באמריקה, ולכן כבר עשורים לא נעשה שם קולנוע ראוי
יש לקוות שהדעיכה הכוללת של הקולנוע האמריקני היא קודם כל באשמת מגיפת הקורונה. אין הרבה למה לצפות מטקס האוסקרים בעוד שבועות אחדים, שיצית ניצוצות. זה שוב יהיה טקס מפלגתי בנוסח ועידת הסופרים במוסקבה ב־1934. וזה יזכיר את העובדה שהקולנוע האמריקני בירידה כבר הרבה שנים לפני פרוץ המגיפה, שלא רק פגעה בבתי התפילה של הדתות המוכרות, כמו הנצרות, היהדות והאסלאם; אלא מוטטה לחלוטין את מקדשי מסך הכסף, שאליהם היו הבריות צועדות כדי לקבל חוויה תרבותית גואלת, אם אפשר, יחד עם עוד כמה עשרות או מאות גורסי פופקורן.
מקדשי הקולנוע כבר היו כמו קונכיות ריקות מזה זמן רב. כמו הכנסיות והקתדרלות בארה"ב או בשבדיה. אלה קיבלו משמעות בשנים האחרונות רק כאשר קיצונים אסלאמיסטים שרפו אותן בצרפת.
ידיד אמר לי שהוא לא מסוגל לראות סרט שנעשה לפני שנת 2005. למה דווקא 2005? לא חשוב. אבל כבר ב־1994, באיזשהו מאמר מסכם של שנותיה כמבקרת קולנוע, כתבה פאולין קייל ללא היסוס כי הקולנוע האמריקני הפך ל"עבש". אם בשנות התשעים הוא כבר היה עבש, היום הוא צפוד ומאובן; הדוגמיות האופייניות הן סרטו "המדובר" של ארון סורקין, "השבעה משיקגו", ו"מאנק" המשמים של דיוויד פינצ'ר, על תסריטאי "האזרח קיין".
מה שמבליט את המהות הלעוסה וחסרת החיים של הקולנוע האמריקני, שעבר בעיקרו לטיפול נטפליקס, אלו דווקא סדרות טלוויזיה וסרטים ישראליים וצרפתיים. באדיבות הקורונה אפשר היה לצפות גם בסרטים ישנים כמו "ואלוהים ברא את האישה" (בריז'יט בארדו) או "צבא הצללים" (ז'אן פייר מלוויל), ובקבוצת השחקניות הישראליות הפנטסטיות של הדור הנוכחי - נועה קולר, נטע ריסקין, איילת זורר, שירה האס, אם למנות בשליפה את המובילות.
מבקר קולנוע אמריקני האשים בעקבות צפייה חוזרת את הבמאי הצרפתי אריק רוהמר, שהוא שמרני מדי ולא פרוגרסיבי, ירחם השם. הוא לא פוסע בנתיבי הקו המפלגתי של בלאק לייבס מאטר ואנטיפה, מה גם שאת סרטיו ביים בתקופה שבה השמאל הרדיקלי ניסה להעלות את צרפת באש. במילים אחרות, רוהמר אנושי מדי, ואישה אמריקנית הרי לא מסוגלת לצחוק צחוק משוחרר וטבעי, אם לא מצורפת לו פרטיטורה פוליטית. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו