מאור אדרי מסיים להניח תפילין, מתכונן לצאת לחזרות ולא מצליח להסתיר את ההתרגשות. אפשר להבין אותו בסך הכל. אחרי שנה בלי הופעות מול קהל, הוא והלהקה המלווה אותו לא יכלו כבר לחכות למפגש המחודש עם הקהל והכפיים. ואכן, ברגע שהבמות והאירועים שבו לפעילות, אדרי והצוות מילאו את הלו"ז בכל טוב. "לא ישנתי כל הלילה מהמחשבה שוואלה, זהו, חוזרים לשמח", הוא אומר. "חוזרים לאנרגיות למסיבות, לאנשים, לכיף".
מתי הופעת בפעם האחרונה?
"הפעם האחרונה הייתה במרץ של השנה שעברה, בפורים. לפני בול שנה. בין לבין הייתה הופעת 'זאפה עד הבית' אבל זה לא מול קהל, אז נקרא לזה 'הופעונת'. זה היה בעיקר בשביל הנשמה. אבל כבר היום (שלישי) אני חוזר להופיע בחתונה ומחר יש עוד חתונה, ובשישי בצהרים הופעה באילת ובראשון עוד חתונה. זה חזר בגדול".
אתה לא חושש מקצת חלודה? בכל זאת, זה המון זמן לא להופיע.
"ממש לא. זו לא חלודה, זה זהב. יש לצוות ולי את הניצוץ הזה בעיניים. גם הנגנים כבר מתים לחזור לבמה. אמרתי תמיד שהראשונים שיתחתנו כשיהיה מותר ונופיע בחתונה שלהם יקבלו את ההופעה הכי טובה אבר. ללהקה שלי אמרתי 'חבר'ה, עולים לבמה, תורידו שעונים, אין זמן. עכשיו באים לעוף, באים לעשות שמח'. חלודה לא בבית ספרנו. בנינו מופע חדש".
וזה לא הדבר החדש היחיד בחייו. היום (שלישי) הוא גם השיק סינגל חדש בשם "חליק", דואט עם הזמרת שפיטה. מדובר בלהיט שכמו נתפר לשובם של המועדונים, הקלאבים, רחבות הריקודים והמסיבות, שגם נושא עמו מסר וקליפ ברוח התקופה. אם במשך שנים הרגילו אותנו לשירים על גברים שרוצים להמשיך לחגוג ולמשוך לילות פרועים בחוץ, בעוד בנות הזוג שלהן מקננות בבית ומטפחות תסכול, "חליק" מציג תמונה אחרת. השיר הוא למעשה דיאלוג בין גבר שמעדיף לבלות את זמנו בין כותלי הבית, בעוד בת זוגו רוצה לנהוג כמאמר סינדי לאופר ורק לעשות כיף עם החברות שלה. הרעיון לשיר והרעיון לקליפ, כמו כמעט כל דבר השנה, מקורם כמובן במצב.
"בשנת הקורונה ישבתי באולפן וכתבתי המון. יש לי חומרים לארבע שנים קדימה", הא מספר על שורשי השיר. "כתבתי חומרים יחד עם צליל קליפי וינון ויהל ולא כיוונו לדואט עם שפיטה. פתאום, תוך כדי השיר, אמרתי להם 'בוא'נה, אתם יודעים? שפיטה פה תבוא נדיר במשבצת. אני שומע אותה כל הזמן'. הם אמרו 'וואו, מאיפה הבאת את זה?', יצאו החוצה והרימו לה טלפון. הם השמיעו לה צליל קטן, היא עפה על זה ותוך שעה וחצי היא באה לאולפן. הכל קרה באופן טבעי ומהיר שלא היה זמן לחשוב על זה. הכל התיישב בול".
ויצא לכם גם שיר ברוח התקופה. מרענן לראות שינוי תפקידים מגדרי כזה.
"השנה למדתי על עצמי דבר חדש, וזה שאני רוצה לבדוק את הגבולות המוזיקליים שלי ולצאת מהקופסה, לעשות דברים שלא עשיתי לפני כן. בשיר הזה בחרתי לבוא הפוך על הפוך. אני זה שיושב בבית, עושה כלים, מקפל כביסה וסורג והיא זו יוצאת ומבלה עם חברות".
זה קצת מה שקרה לך במציאות. מחיית הופעות הפכת לחיית בית.
"לפני שהתחתנתי, בילויים עם אשתי לא נראו באופק. פתאום זה התהפך. היא זו שיוצאת לעבודה ואתה בבית. כשאתה שנה בבית אתה מגלה את הזוגיות שלך. פתאום מצאתי את עצמי עוזר בבית, עושה דברים שלא חשבתי מעולם שאעשה. שוטף כלים, מסדר את המיטה. אני לא חושב שזה דבר רע. יכול להיות שהקליפ נולד מזה, מתוך התת מודע".
.jpg)
זה בטח לא הדבר היחיד שקרה לו, בשנה שגם בלי הופעות חיות הייתה עבורו רכבת הרים רגשית. אפילו חושית, בהתחשב בכך שהוא עצמו חלה בנגיף. "היינו כמה אנשים באולפן, מקום סגור בלי חלונות", הוא מספר. "אחד מאיתנו היה חולה ולא ידע את זה. מתוך ארבעה אנשים נוספים שהיו שם רק אני נדבקתי. קטע. יום למחרת עשינו על האש עם המשפחה המצומצמת. אני עומד על המנגל עם עשן על הפרצוף שלי ופתאום קולט שהוא לא מפריע לי, אני לא נחנק. לקחתי חתיכה של בשר מהמנגל, אכלתי ואין לה טעם. אין טעם גם לפיתה עם החומוס. קראתי שאובדן טעם וריח זה אחד התסמינים של הקורונה, אז הכנסתי את עצמי לבידוד. ואחרי בדיקה גילינו אשתי ואני שאנחנו חיוביים".
אילו תסמינים של המחלה חווית?
"הייתה לי עייפות כרונית במשך שבועיים. הייתי יוצא אל המרפסת, הולך לישון שעתיים, קם ואז שוב הולך לישון לעוד ארבע שעות. אתה מרגיש עייפות כאילו לא ישנת 24 שעות. העייפות ממשיכה ללוות אותך עוד כמה חודשים. הטעם והריח חזרו אבל לא כמו שהם היו. נגיד, כל סוג של בושם מריח לי אותו דבר, לימוני כזה, ויש לי טעם מוזר שמלווה אותי בכל מאכל. היינו השבוע בצימר, אכלנו ארוחת בוקר וחבר שאל אותי אם על השולחן יש לאבנה או שזו גבינה לבנה. לא ידעתי מה לענות לו, הכל מטושטש. זה מבאס, כי אני בן אדם של אוכל, חולה על אוכל. והטעמים לא מאה אחוז".
בין כל אלה הוא גם הספיק להתחתן. 1,500 המוזמנים המקוריים שלו ושל אשתו, נאור פוני, צומצמו ל-250. רק משפחה קרובה וחברים טובים. הם לא רצו להמתין עוד, בטח לא בגלל גורמים חיצוניים. בדיעבד נראה שמדובר היה בהחלטה חכמה. כזו שהוא עוד יתנחם בה שנים קדימה, שכן רק ארבעה ימים אחרי שהתחתן איבד מאור את אביו. בתוך מספר ימים הוא עבר מרגע שיא אל כאב שגם הזמן לא יירפא.
ספר קצת על שבוע החתונה שלך.
"התחתנו ביום חמישי. ארבעה ימים אחרי, ביום ראשון, עשינו שבע ברכות ראשונות עם המשפחה המצומצמת וישבנו יחד עד מאוחר. אבא ואמא שלי היו שם, אכלנו, שתינו ודיברנו. ביום למחרת התקשרו אלי ואמרו לי שאבא התעלף. בהמשך הזדעזעתי לגלות שהוא לא באמת התעלף. לאבא היו הרבה בעיות, הוא עבר ארבעה אירועים מוחיים ובעיות בלב, עבר ניתוח מעקפים וניתוח לב פתוח. אבל אבא שלי היה אדם מאוד חזק, עצמאי. גם כשהוא נעשה משותק בחצי גוף הוא תמיד קם על הרגליים לבד, הלך וחזר. לוחם כזה. הוא לא היה חולה אבל לא בשיא הבריאות".
אתה חושב שבאיזשהו מקום היה חשוב לכם להתחתן כדי שהוא יוכל להיות נוכח?
"זו לא מחשבה שעלתה בכלל. יכול להיות שהנשמה ידעה והרגישה. אנחנו, במוח שלנו, לא צפינו את זה, זה לא משהו שבכלל עלה על הפרק. זה לא דבר קל לאבד אבא, לא משנה באיזו דרך ובאיזה גיל. זה מלווה אותך לכל החיים. עזוב אותך, הזמן לא באמת מרפא. אבל אנחנו ממשיכים עם החיים, כי אין מה לעשות. קשה. עוברים משמחה לעצב קיצוני".
