השבוע הוכרז כי פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשפ"א יוענק למשוררת ולסופרת נורית זרחי – יוצרת פורייה בצורה בלתי רגילה, שבאמתחתה העמוסה ישנם מעל למאה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים וכן נובלות, מסות ומאמרים. בין המאפיינים הייחודיים של זרחי, שבקרוב תחגוג 80, ניתן למנות את היצירתיות והגיוון האדירים שהיא ניחנה בהם ואת החיות ועזוז הנעורים שלעולם אינם קופאים על שמריהם ומשתנים כל העת.
כוחה יוצא הדופן של זרחי, שכאמור כותבת הן למבוגרים והן לילדים, טמון ביכולתה לכתוב את העולם כמו ילדה. כפי שציינה ועדת הפרס בראשות המשורר פרופ' מירון איזקסון, שיריה מצליחים לדבר בשפה הילדים מצד אחד, אך הם יכולים להעביר בפשטות ובתום גם נושאים מורכבים, רגישים ועצובים בכתיבתה למבוגרים.
באחד משירי הילדים המפורסמים שכתבה, "קילפתי תפוז", שזכה ללחן של יוני רכטר ולביצוע של אריק איינשטיין, העולם הילדי חוגג: האבסורד-חלום של הילד הישן בתוך התפוז ושוויון הנפש שבו הילד והדובר מתייחסים למצב. השיר מבטא גם את השפה הילדית שזרחי מיטיבה כל כך לכתוב בה – "הילד אמר: אתה עשית פה חור, תקן את הפלח, נושב עלי קור". את הפלח לא משיבים למקום אלא "מתקנים" והקור איננו "צורב" או "חודר" אלא "נושב". גם סיום השיר המשועשע אופייני למשחק הכפול, הילדי-מבוגר, שזרחי משחקת: "ועד היום, אם הוא לא הצטנן, בתוך התפוז ילד ישן": הילד ישן בתפוז גם ברגעים אלה, אלא אם הוא הצטנן כמובן מהתקרית, ואז ייתכן שהוא התעורר, ברח או נעלם.
כאמור, הקול הילדי המאפיין את זרחי מוצא ביטוי גם בכתיבתה למבוגרים, שעל פי רוב איננה משועשעת או קלילה כלל וכלל. בשירה "התקרה עפה", שאיננו מיועד לילדים כל ועיקר, מתארת זרחי עולם פנטסטי המתווך מנקודת מבט של ילדה: תקרת הבית מתעופפת לה ורק הילדה מבחינה בכך. הילדה פונה אל השמיים שעסוקים בסריגת הבדידות, אל הסוסים הדוהרים ואף אל התקרה עצמה כדי להבין מה קרה. שפתה היא כמובן ילדית: "אולי ראיתם פה תקרה?" היא שואלת, ומנסה להבין בתמימותה מדוע העולם פסק לנהוג כמנהגו. לבסוף, מתברר כי התקרה היא מעין אנרכיסטית פרועה שטוענת בפניה כי "המאוזן הוא העמדת פנים". אך הילדה, שאימה חינכה אותה היטב, דוחפת את התקרה בחזרה למקומה והאם אף מגדילה לעשות וסורגת לתקרה סוודר, המהדהד את הבדידות שהשמיים סורגים.
כך לכאורה הפרשייה נחתמה, התקרה שבה אל הבית והסוודר של האם מסיים את תהליך השבתה לשגרה. עם זאת גם בשיר זה, ממש כמו בשיר הילדים, השבת התקרה הנפערת למקומה איננה מספיקה ואי אפשר להשיב באמת את הסדר לעולם האנרכיסטי והמופרע: הילד בתפוז אולי הצטנן ואיננו, והתקרה, על אף הסוודר שהאם סרגה לה, מסכמת באומרה שאת פצע הבדידות, של הילדה, של האם, של השמיים ושל התקרה, אי אפשר להלביש ולתקן.
כך משתלבת השפה הילדית של נורית זרחי בשירי הילדים ובשירי המבוגרים שלה כאחד, ובוראת עולם דמיוני, פרוע, כאוטי, יצירתי ומלא קסם. עולם שיכול להצחיק ולשעשע ילדים ובאותה נשימה ליצור שירה גדולה.
התקרה עפה
הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.
זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.
זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.
בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.
(מתוך הספר "התקרה עפה" בעריכת אמיר אור: הוצאת הליקון, 2001)