הסטנדרט הכפול של הימין ה"אמיתי"

הפולמוס המתחולל בעת האחרונה בתוך הימין, שניתן לתמצת אותו כפי כותרתו של פרויקט "ישראל היום" במילים "מיהו ימני", הוא חשוב ועקרוני. שכן מלבד השאלות הפוליטיות המעשיות של העידן הנוכחי והפרסונות המשמשות בו, עומדים לדיון גם יסודות בסיסיים יותר הנוגעים לתפיסת עולם, תפיסת הפוליטיקה ומשמעותו של עולם הרעיונות הימני.

באופן גס ניתן לתאר את הפולמוס כך: קבוצת מבקרי נתניהו בימין טוענים שני טיעונים משלימים: א. נתניהו אינו ימני בשורה ארוכה של נושאים (פה יש וריאנטים בטענות); ב. מתחריו ימנים יותר. ומכאן המסקנה: להחליף אותו זה אינטרס ימני.

תומכי נתניהו, מנגד, טוענים בדרך כלל כך: א. יש הסברים, תירוצים, נסיבות להצדיק את סטיותיו של נתניהו מדרך הימין (אובמה, כחלון, היועמ"ש); ב. הישגיו נלקחים כמובנים מאליהם, אך זו טעות, כי מדובר בהישגים בקנה מידה היסטורי. המסקנה: מתחריו יפלו באותם פחים, בלכתו של נתניהו יאבדו ההישגים וממילא האינטרס הימני הוא בהתמדתו.

אם ננתח את הטיעונים, ניתן לזהות כי מדובר בשיח המתנהל בשתי רמות מנותקות לחלוטין. בעוד תומכי נתניהו מעלים טענות בעלות אופי פרגמטי, הנוגעות להקשר שבתוכו פועל מנהיג ולמציאות מורכבת הכוללת מחירים תמורת הישגים - מתנגדיו בדרך כלל נצמדים למישור אידאלי ותיאורטי: הם מעצימים את עמודת המחירים, ממעיטים בחשיבותה של עמודת ההישגים וצועקים: "אפשר אחרת!"

המחירים, ההשלכות והפשרות

בהקשר הזה קשה שלא לשים לב לרמה מסוימת של סטנדרט כפול המופעל בשיפוט הפוליטי. בעוד שנתניהו נבחן על הביצועים, מתחריו נבחנים על פי הצהרות.

אחד הבולטים בתעשייה הזו הוא נפתלי בנט, המפיק כמות אקספוננציאלית של תוכניות מסוגים שונים - בחינוך, כלכלה, ביטחון, קורונה ומה לא. המשותף לכולן הוא הצהרות כלליות המושכות את העין, שחסרות בהן הפרטים החשובים - מקורות תקציביים, דרכי מימוש ומשמעויות רוחב. במילים אחרות: המחירים, ההשלכות והפשרות.

רבים מהטיעונים בספרון של בנט "איך לנצח מגפה" ובהצהרות הפייסבוק שלו כבר הוכחו כשגויים (המודל הגרמני, אובססיית הבדיקות ועוד), אבל הוא מעולם לא נדרש לקחת על כך אחריות. זו טבען של הצהרות. אבל נתניהו - חוטף מימין ומשמאל על כל גידול של 0.001 במקדם ההדבקה, זו טבעה של אחריות. 

טורו של רונן שובל "הליכוד שכח מה זה להיות ימנים" סובל מכשלים דומים. טיעונו של שובל בנוי משלושה שלבים:

ראשית הוא מגדיר מיהו ימני בהתאם לסל אמונות מסוים - "הימין תומך בארץ ישראל הוא בעד עמדה נחושה בכל הנוגע לביטחון לאומי, הוא בעד ממשלה קטנה, הוצאות ציבוריות נמוכות ושוק חופשי; הוא בעד משילות של נבחרים ולא של פקידים, הוא תומך בריבונות לאומית, הוא בעד חוק וסדר".

לאחר מכן הוא טוען כי נתניהו אינו ימני. אולם הביסוס לטענה זו לא מגיע מאמונותיו של נתניהו, אלא מהרקורד המעשי של ממשלו: הוא הקים ממשלות בשיתוף השמאל, לא נגע במערכת המשפט, לא פינה את חאן אל-אחמר וכן הלאה. המסקנה היא שפוליטיקאים אחרים, כמו גדעון סער, הם ימנים. ומדוע? בשל סל האמונות שלהם. נתניהו נשפט לפי הביצועים, מתנגדיו לפי ההצהרות.

צריך להחליט: אם מנהיג נבחן לפי אמונותיו, ייתכן שנתניהו ימני לעילא. כזכור גם הוא פרסם שני ספרים ונשא לא מעט נאומים בשבחה של ארץ ישראל והשוק החופשי. אבל אם מנהיג נבחן על פי מעשיו, באיזה קריטריון ניתן להשוות בינו לבין אחרים?

בנט וסער לא עמדו במבחן המעשה של ניהול ממשלה, תחזוק קואליציה ולחצים בינלאומיים. להשוות בין ההצהרות שלהם לביצועים שלו זה לא הוגן מבחינה עקרונית ופסול מבחינה אינטלקטואלית. אם כבר משווים, אז שיהיה תפוחים לתפוחים וביצועים לביצועים. וכאן הבן שואל: האם בתפקודיו כשר אוצר נתניהו לא קידם אג'נדה ימנית בצורה הרבה יותר אפקטיבית מבנט וסער במשרד החינוך, למשל?

הכשל הלוגי-אינטלקטואלי הזה מוביל לדבר הבא: הטענות הקשות ביותר כלפי נתניהו הן שהוא ישב עם השמאל בממשלותיו - אהוד ברק וציפי לבני - וזכורה המתקפה האחרונה של "נתניהו לא ימני" לאחר שנחשפו ההצעות שלו לאבי גבאי אי-אז בסוף מערכת הבחירות הראשונה של העונה הנוכחית.

אולם מה הפתרון של מבקריו הימניים "האמיתיים"? להקים ממשלה עם כלל השמאל כדי להוציא את נתניהו מבלפור. אפילו גדעון סער כבר סופר את עצמו בגוש השמאל על מלא. אז כדי להחליף את האיש שהקים מתוך אילוץ פוליטי ממשלות ימין-מרכז בשיתוף פרקציה של השמאל, הימנים ה"אמיתיים" דורשים שתוקם ממשלת שמאל-מרכז בשיתוף פרקציה של הימין. וזה עוד אמור להוביל איכשהו לקידום סדר היום הימני.

עוד לפני שהתחיל אפילו מבחן המעשה הממשי, מבקריו של נתניהו קורסים ברמה הפוליטית כמו קלנתר וגולדפרב בשעתם. זה אפילו כבר לא "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" השרוני הידוע. כי את כל הדברים רואים כבר מכאן ועכשיו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו