בשנת 1921 סיים הסופר האנגלי ג'ון גולסוורתי את כתיבת הרומן "עומד להשכרה", והשלים את האפוס המשפחתי רחב היריעה שזכה לשם "ההגדה לבית פורסייט". באופן רשמי כתיבת הטרילוגיה (למען הדיוק נציין כי בין שלושת הרומנים המרכיבים אותה פורסמו עוד שני קטעי ביניים) נמשכה יותר מ־15 שנים, ולדעת חוקרים אחדים - הרבה יותר מזה. הסאגה המונומנטלית על כמה דורות של בני פורסייט נחשבת ליצירת חייו של גולסוורתי, אשר הניבה לו כעבור כעשר שנים, כשהיה על ערש דווי, זכייה בפרס נובל לספרות.
"האפשרות לראות בתולדות של משפחה את תיאור התקופה, את חילופי תפיסות העולם, את התהפוכות של אורחות החיים ושינויי העומק של אתיקה ופסיכולוגיה חברתית אופיינית לריאליזם של המאה ה־120", מציינת סוניה שניידר, חוקרת ספרות אנגלית ודוקטורנטית שמתמחה ביצירה. "במובן זה, הסאגה על בית פורסייט מתכתבת עם היצירות של תומאס מאן ('בית בּוּדֶנבּרוֹק'), של רוז'ה מרטן די גאר ('בית טיבו') ושל סופרים נוספים בני המחצית הראשונה של המאה. עם זאת, גולסוורתי בולט ביכולת הבחנה פסיכולוגית של גיבוריו ובדיוק האסתטי".
מאה שנה חלפו, ולמרבה ההפתעה, סדרת הרומנים של ג'ון גולסוורתי ממשיכה לצבור מעריצים, על אף התעלמות מופגנת מצד הממסד הספרותי האקדמי. אמנם סייעו בכך העיבודים המוצלחים לקולנוע ולטלוויזיה - אחד החשובים בהם נעשה בשנת 1967 על ידי BBC וזכה ל־160 מיליון צפיות, מספר אגדי עבור אותם הימים; אחר הופק כבר במאה ה־21 על ידי גרנד טלוויזיון.
אך גם אם נשים את ההיבט הוויזואלי בצד, נגלה שסוד הפופולריות המתמשכת של בני פורסייט אינו קשה לפיצוח: המניעים והתשוקות שגולסוורתי מייחס לגיבוריו אל־זמניים, ומדברים בקלות אל הקוראים בני המאה ה־21. עד כדי כך מדברים, שאם נסיר מבני פורסייט את האביזרים התקופתיים, נחליף להם שמות ונשנה את גינוניהם הארכאיים־משהו למנהגים עדכניים, נקבל מציאות שתיראה בעינינו כאילו לקוחה ממש מימינו אלה.
הטרגדיה של סומס
"ההגדה לבית פורסייט" נחשבת לדיוקן הספרותי המדויק ביותר של הבורגנות הגבוהה. כיאה למעמד הזה, הרכוש והיחס כלפיו מוצגים על ידי גולסוורתי כאלמנט המאפיין את גיבוריו. הגיבור הראשי, סומס פורסייט, רואה את עצמו ומכונה על ידי אחרים כ"איש בעל רכוש" בשל יכולתו המופלאה לצבור ולהעצים דברים חומרניים, אבל צל הרכוש אינו פוסח גם על כל קרוביו - מאפיל, מכניע, מבטל, כובש ומגדיר רגשות.
באחת הסצנות הבולטות מתאר הסופר את רצף האירועים המתחיל בלידה: נישואיו הראשונים והכושלים של סומס לאיריין לא הקימו לו יורש, ומכאן ציפיית המשפחה לראות את פרי בטנה של אשתו השנייה, אלא שהעניין בו נובע משיקול כספי. כשנולדת בת, סומס ממהר אל אביו הגוסס ומספיק לספק לו תשובה שקרית על מין היילוד - כך הבטיח שהאב, הכמה לנכד זכר שיוכל לרשת את נכסיו, ימות מאושר.
לאורך הטרילוגיה בני פורסייט מנהלים מערכות של אהבה ושנאה עם מעמדם החברתי, ובעיקר עם הכסף. אחדים מהם סוגדים לערכי הכסף ולמנעמיו. אחרים מחפשים לברוח מן הכבלים המוכתבים על ידי ההון המשפחתי, מי בהצלחה ומי פחות. לגולסוורתי אין זכות ראשונים על הצגת ההון כמניע עלילתי, בלזק ודיקנס עשו זאת הרבה לפניו, אלא שגולסוורתי מביא את העיסוק בהון על כל היבטיו לשיא שהספרות העולמית לא הצליחה מאז לשחזר.
לא בכדי, חלקים בלתי נשכחים של הטרילוגיה בוחנים דווקא את ההתנגשות בין ערכי הכסף האופייניים לשכבת הבורגנות העילית שבה נטועים בני פורסייט ואשר עליהם הם אמורים להגן, לבין ערכים ותשוקות אחרים. בהתנגשויות מן הסוג הזה נולדות הדרמות הגדולות, כמו הדרמה האישית של סומס, שמאבד את איריין לסערת האהבה לאדריכל עני המזלזל בכסף, ומצבים קומיים קטנים, כמו אלה שהתלוו למרדף של בני פורסייט אחרי האופנות החדשות של תחילת המאה ה־20.
אחת האופנות האלה נקשרה להשקעת ההון באמנות, וכל מי שהתענג על "ההגדה לבית פורסייט" לא ישכח את סיפור רכישת "התמונה הנכונה" על ידי אביו של סומס: התמונה היתה מוצלחת מכל הבחינות - זולה וגדולה מספיק כדי למלא את החלל מעל המדרגות בבית המשפחה.
המבקרים התמוגגו
מרבית ההחלטות המתקבלות על ידי בני שבט פורסייט ניזונות ממה שנתפס בעיניהם כחובה - חובת השימור של ההון המשפחתי והגדלתו, חובת הייצוג של התדמית הנכונה כלפי חוץ, וחובת הנישואים עם מי שמשתייך למעמד הנאות. ככל שהטרילוגיה מתקדמת אל הדורות הצעירים של המשפחה, ובהם בתו של סומס פלר, מתחיל משטר החובות להיסדק ולהתבקע.
גולסוורתי לא ליווה את התהליך עד סופו הבלתי הנמנע - היעלמות החובות הבלתי כתובות ממסד המוסר המערבי תקרה בעוד דור או שניים, אחרי מלחמת העולם השנייה - אולם קוראים נבונים זיהו אל נכון את ניצני העתיד לבוא כבר בשעה שאחרון הרומנים של הטרילוגיה ראה אור לפני מאה שנים. הבנת הקריסה של המוכר לא נעלמה מעיני גולסוורתי לקראת סוף חייו. "בראתי בספריי מעין עולם, אך האם הוא דומה לעולם שבו אנו חיים?", תמה בהרצאה שהתכונן לשאת עם קבלת פרס נובל לספרות.
הופעת "ההגדה לבית פורסייט" לוותה בלא מעט מחלוקות. על גולסוורתי הורעפו השבחים מצד הקוראים, ולצידם הושמעה הביקורת על כך שנסחף לתיאור החיים היפים של גיבוריו ושהתלהב יתר על המידה מהערכים שביקש לבקר. הסופר עצמו, שנחשב בעקבות הטרילוגיה למייסד ולסמן הבולט של הריאליזם החברתי בספרות האנגלית, החזיק בהשקפה שעל היוצר לחקור את בעיות החברה ואת תחלואיה בלי להציע להם פתרונות. לדברי שניידר, הביקורת החריפה ביותר הגיעה מכיוון סופרים בני הזרם המודרניסטי, שראו בגולסוורתי ביטוי לספרות בורגנית ומשעממת.
כמו לספרים משפיעים אחרים, לסאגת פורסייט נכתבו ספרי המשך. גולסוורתי עצמו עשה זאת כבר בשנות ה־20 של המאה שעברה. ברומן "קומדיה מודרנית" הוא הפך את פלר ובעלה מייקל מונט לדמויות ראשיות, והוביל אותם ואת דיני צ'רל, בת דודתו של מייקל, לטרילוגיה שלמה נוספת.
וזה לא הכל: כעבור יותר מ־70 שנים אחרי יציאת הסאגה המקורית לאור, נולד עוד ספר המשך, הפעם מפרי עטה של הסופרת האנגלית סוליקה דאוסון, ושמו "ההגדה לבית פורסייט: הסאגה ממשיכה". ברוח הזמנים החדשים הבמה ביצירה של דאוסון כולה שייכת לגיבורה אישה, פלר, או בשמה המלא החדש ליידי מונט, אבל סגנון הכתיבה נשאר דומה מאוד למקור המוכר של גולסוורתי.
"משאל קוראים בשנת 1929 הציב את גולסוורתי בראש דירוג סופרים, שאותם ימשיכו לקרוא בשנת 2029", מבהירה שניידר. "כמעט הגענו לשנה הזאת; גולסוורתי אכן נקרא, ועם זאת מעורר הרבה סימני שאלה, בראש ובראשונה ביחס לאופן שבו נתפס על ידי הקוראים והמבקרים. מבקרים בני דורו השוו אותו לצ'רלס דיקנס ולוויליאם תאקרי, ואילו הדורות הבאים דחקו אותו - לפחות במולדתו - לירכתי הבמה הספרותית. סופרים מודרניסטים נכללים כיום בקאנון הספרות האנגלית, ודווקא מקומו של גולסוורתי נפקד ממנו. בעיני הקוראים, במיוחד מחוץ לעולם דובר האנגלית במקומות כמו צרפת ורוסיה, הוא קלאסיקון מוערך