במערכת הביטחון ניטש בשבוע האחרון ויכוח לא בלתי חשוב. האם הפיגוע בספינה בבעלות ישראלית במפרץ עומאן היה אירוע בודד, במסגרת כללי המשחק, או שאולי הוא פותח זירה ומרחב חדש לעימות הבלתי נגמר בין מדינת ישראל ואיראן.
התשובה בוויכוח הזה תינתן אם וכאשר יבצעו האיראנים עוד פיגוע. אז תדע ישראל שנפתחה מערכה רחבה, נטולת גבולות, שבה כל אינטרס ישראלי בכל מקום על הגלובוס יהיה מטרה. זה מחייב היערכות מורכבת, הגנתית בעיקרה, שיש בה גם לא מעט שאלות. למשל, האם כל אינטרס ישיר או עקיף של ישראלים הוא עילה שעבורה צריכה המדינה לצאת לתגובה ולהסתכן בהסלמה.
השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, טענה שלשום שגם האסון האקולוגי שפגע באחרונה בחופי ישראל היה טרור איראני. במערכת הביטחון הופתעו מהדברים, וקבעו שהם נובעים ממניעים פוליטיים ובמציאות אין להם שום הוכחה. לראיה, הגופים שאמונים על התמודדות עם טרור במדינת ישראל - השב"כ, צה"ל והמוסד - אינם מעורבים בחקירת הפרשה.
באשר לפיגוע האחרון, הדעה הרווחת היא שמדובר בתגובה של האיראנים על חיסולו של פרויקטור הגרעין מוחסן פחריזאדה. מאז שחוסל בנובמבר האחרון בפאתי טהרן (בפעילות שמיוחסת למוסד), מחפשים האיראנים לנקום. השאיפה הראשונית שלהם היתה לשגר מתימן מל"טים חמושים, ולפוצץ אותם על יעדים בישראל.
במערכת הביטחון זיהו את האיום בזמן, והגיבו לו בכמה דרכים: הגברת התיאום (בעיקר המודיעיני) עם האמריקנים, במטרה לקבל התרעה מקדימה שתאפשר להיערך וליירט את האיום; הגברת כוננות במערכי הקרב וההגנה האווירית; ושיגור מסרים חשאיים וגלויים (לאיראן, וגם לתימן) שפעולה כזאת לא תיוותר ללא תגובה.
ספק אם לחות'ים - שלוחיהם הנאמנים של האיראנים בתימן - יש בשלות מבצעית לבצע תקיפה כה מורכבת. פרסומים שונים אמנם ידעו לספר כי מל"טים כאלה כבר הועברו לתימן, אבל ככל הנראה במספרים קטנים והם טרם עברו מיבצוע מלא. התהליך הזה מטריד מאוד את ישראל משום שהוא פותח עבורה זירה חדשה, רחוקה ומורכבת (גיאוגרפית, מודיעינית ומבצעית), שהיריב שפועל בה כבר הוכיח שהוא חסר עכבות לחלוטין ומוכן לשעבד את עצמו ללא היסוס לכל גחמה של פטרוניו האיראנים.
המחלוקת בין כהן לכוכבי
בדיונים שהתקיימו מייד לאחר התקיפה על הספינה, היתה תמימות דעים כי האיראנים ידעו שהיא בבעלות ישראלית - ולכן תקפו אותה. זאת שאלה רלוונטית לא רק לעניין התגובה (שלפי הפרסומים באה שלושה ימים אחר כך בתקיפה של חיל האוויר בדמשק), אלא גם להבנת הסיטואציה כולה. ב־2019 ביצעו האיראנים שורת תקיפות של כלי שיט מערביים - בעיקר של מכליות נפט - באזור המפרץ הפרסי. זאת היתה אחת הדרכים שלהם לנקום על הסנקציות שנלוו לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, שגם הגבילה אותם ביצוא הנפט - מקור ההכנסה העיקרי של איראן. בתקיפות האלה ביקשו האיראנים לומר: אם אנחנו לא נייצא נפט בחופשיות, אף אחד לא יעשה זאת.
האגרסיביות האיראנית הזאת הסתיימה אז רק לאחר שהאמריקנים דפקו על השולחן, והבהירו לאיראן שתגובתם תהיה קשה. כעת, נדרש לברר אם מדובר בחידוש של אותה הפעילות - כלומר שכל ספינה זרה היא מטרה, כחלק מהקשחת עמדות לקראת חידוש שיחות הגרעין - או שמדובר בפעילות נקודתית, כירורגית, שסימנה יעד שקשור לישראל, ופגעה בו.
במערכת הביטחון משוכנעים שמדובר היה בפעולה מכוונת, נגד יעד ספציפי. הספינה אמנם הפליגה תחת דגל זר, הבעלות שלה היא תחת שרשור של חברות שכולן רשומות בחו"ל, אבל הקצה מוביל אל איש העסקים הישראלי רמי אונגר, שבבעלותו עשרות ספינות שהתמחותן היא השטת מכוניות. נראה שהאיראנים עשו עבודה מודיעינית מדוקדקת באיסוף המידע על הספינה ועל תנועותיה; לא מן הנמנע שגם היו להם אנשים בנמל דמאם בסעודיה, שממנו היא הפליגה לסינגפור. מודיעין זמן אמת הוא קריטי להצלחת מבצע כזה, והוא מלמד שוב על הפריסה הרחבה של משמרות המהפכה באזור (ומעבר לו).
אין ספק שהאיראנים לא רצו להטביע את הספינה. לו רצו - היו מצליחים. הכוונה היתה להסב לה נזק אבל לא להרוג אנשים. בעבר היתה טהרן (ושלוחיה) בררנית פחות, אבל נדמה שהיא ביקשה ללכת כאן על הסף: להגיב, אבל לא לפתוח מערכה שתסכן אינטרסים שחיוניים לה.
בישראל ניטש ויכוח עז על התגובה. חלקו גם זכה לביטוי בתקשורת. הקו הניצי, שאותו הוביל ראש המוסד יוסי כהן, גרס שצריך ללכת לאיראנים "על הראש", בתגובה חריפה, שתרתיע אותם מלפעול שוב. הקו המתון, שבו צידד הרמטכ"ל אביב כוכבי, סבר שעדיף להגיב בצורה מדודה, שלא תסתכן בפתיחת מערכה רחבה ונטולת גבולות שלישראל אין עניין בה בעת הזאת.
על פי הדיווחים, עמדת כוכבי אמנם ניצחה - הותקפו יעדים איראניים בסוריה, מגרש המשחקים הנוח ביותר לישראל - אבל לא בטוח שהיא היתה הנכונה בעת הזאת. לא מעט גורמים, גם מתוך הצבא, סבורים שישראל היתה יכולה להבליג ולמנף את האירוע מבחינה דיפלומטית־מדינית כדי להשחיר את האיראנים, אבל אם כבר בחרה להגיב - היה עליה להגיב בעוצמה רבה.
לפני שנה תקפו האיראנים בסייבר תשתיות מים בישראל. התקיפה אמנם גרמה נזק מינורי בלבד, אבל נטען כי ישראל הגיבה בעוצמה יחסית, ועל פי פרסומים זרים, שיתקה למשך כמה שבועות חלק מהפעילות בנמל הימי העיקרי של איראן, בנדר עבאס. אלא שמי שקיווה שהמסר ייקלט בטהרן, התבדה במהירות: איראן רק העצימה מאז את הפעילות ההתקפית שלה נגד ישראל בסייבר.
ספק אם גם הפעם המסר נלמד. האיראנים למדו להכיל את התקיפות בסוריה, והם לא יצאו עליהן למלחמת עולם. "מה שקורה בסוריה נשאר בסוריה", אומר גורם בכיר. "הם רשמו לעצמם השבוע בסיפוק שישראל הלכה לאן שנוח לה, ולא לאן שכואב להם".
העניין הזה הוא קריטי לסיבוב הבא, אם וכאשר. כאמור, המומחים חלוקים בדעתם אם הפיגוע היה אירוע בודד, או חלק ממערכה חדשה ורחבה. "אנחנו באירוע חדש, ראשון מסוגו", אומר תא"ל (מיל') אסף אוריון, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית בצה"ל וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "זה היה איתות שגם לישראל יש בטן רכה, ואפשר לפגוע בה ברחבי העולם. האיראנים בעצם ביקשו להגיד לנו, 'אל תתעסקו איתנו'".
אוריון סבור שאיראן מנהלת את המערכה הזאת במנותק מעניין הגרעין. "האיראנים הם מולטי־טאסקינג. הם מנהלים את הדברים במקביל". לעומתו, רז צימט, מבכירי החוקרים של איראן, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, מאמין שלאיראנים דווקא אין עניין כרגע בעימות נרחב עם ישראל. "לא על זה, לא בעיתוי הזה, ולא מול הממשל הזה בוושינגטון".
מצב מתמשך של הישרדות
הפוקוס העיקרי של טהרן, אומר צימט, הוא כרגע בסוגיית הגרעין. "הם משחקים הארד־טו־גט אפילו יותר ממה שאפשר היה לצפות. עמדתם הבסיסית לא השתנתה, והם לא יחזרו לכלום או יוותרו על כלום עד שהאמריקנים יעשו משהו בפועל".
ה"משהו" הזה הוא הסרה של הסנקציות. במערב קיוו שהן יורידו את איראן על הברכיים. שיתעוררו בה תהליכים פנימיים, ואולי אף שינוי שלטוני. צימט העריך בעבר (כולל מעל דפים אלה) שזה לא יקרה. שהאיראנים חזקים וקשוחים מכפי שאנחנו מעריכים. הוא צדק. המצב הכלכלי באיראן אמנם גרוע, אבל היא למדה לחיות עם הסנקציות, ואף הצליחה להגביר את תפוקת הנפט שלה משפל של 300-400 אלף חביות ביום באמצע השנה שעברה לכמיליון חביות כיום. הפער הזה הוא האוויר לנשימה שמאפשר לכלכלה האיראנית להישאר עם הראש מעל למים גם אם הסנקציות לא יוסרו בקרוב.
הדעה הרווחת במערב היא שהאיראנים להוטים לחזור להסכם הגרעין כאן ועכשיו. לא בטוח שזה נכון באופן גורף. צימט אומר שיש כיום לא מעט קולות באיראן שסבורים שאסור לה לחזור למסגרת הסכמית, ועדיף לה להישאר בסטטוס של מדינת־סף גרעינית. הלוגיקה שלהם נשענת על החשש שבעוד ארבע שנים שוב יתחלף השלטון בוושינגטון, ושוב יוטלו עליהם סנקציות שישתקו את ארצם. "הם ירצו לוודא שזה לא יקרה", הוא מעריך.
לא ברור אם הקשיחות האיראנית הזאת היא טקטית, או אסטרטגית. אם היא נועדה למקסם הישגים במו"מ על מנת לחזור להסכם הגרעין המקורי, או שהיא מבטאת שינוי אמיתי. "זה ייבחן רק כאשר האמריקנים יבצעו (אם יבצעו; י"ל) הקלות", אומר צימט. "אם גם אז האיראנים לא יוותרו, נדע שמשהו יסודי השתנה שם".
עד אז ימשיכו האיראנים במוד הנוכחי של הישרדות והקשחת עמדות. זה משרת את השלטון לטובת צבירת נכסים למו"מ אפשרי עתידי (שבו יוכלו לוותר על האורניום שהועשר, על צנטריפוגות מתקדמות ועוד) אבל זה גם משרת אותו בבית פנימה: בעוד שלושה חודשים ייערכו באיראן הבחירות לנשיאות. המנהיג העליון, עלי חמינאי, מעוניין שהנשיא הבא יהיה שמרן. לכן, ספק אם ירצה לתת לנשיא היוצא, חסן רוחאני, את הפרס הגדול של הסרת הסנקציות, ואפשר שהוא יבקש להאריך את המצב הכלכלי הקשה כדי לסייע לאנשיו לנצח בבחירות.
מאבטח מול טרור מדינתי?
ובחזרה לפיגוע: גם אם ישראל תרצה, אין לה יכולת ממשית להגן על כל אינטרס של ישראלים בעולם. הספינות של אונגר רשומות תחת בעלות זרה מסיבות כלכליות, אבל גם כדי לאפשר להן חופש שיט.
בעשור האחרון הוגבר משמעותית העיסוק באבטחת התנועה הימית. זה לא קרה בגלל טרור, אלא כתוצאה מפיראטיות. לא מעט גורמים הבינו שזאת דרך קלה להרוויח כסף, והתחילו לשדוד ספינות, על תכולתן. העולם היה די אדיש לתהליך הזה, עד שהוא הגיע לחיים: אנשים נהרגו, אנשים נחטפו ונדרשה התערבות.
חלק מהבעיה היתה שעל פי האמנות של העולם הישן, אסור לשאת נשק בים. החריגים היחידים (על פי פרסומים זרים) היו ספינות ששטו תחת דגל ישראלי, שנשאו נשק בהוראת השב"כ. בעקבות התגברות הפיראטיות בוצעו תהליכי רגולציה שונים, שאפשרו העלאת כלי נשק על ספינות. ועדיין, זה נותר עניין מורכב, ולכן מוסדו תהליכים שונים של הפקדת נשקים בנמלים, ואף של הקמת נשקיות צפות בכמה מקומות בעולם. לא מעט חברות ספנות גם שכרו מאבטחים שמלווים את ההפלגות ואמורים להגן על הספינות.
"מול טרור מדינתי שום מאבטח לא יעזור", אומר קובי בוכריס, לשעבר קצין בשייטת 13 ואחד המומחים המובילים בישראל לאבטחה ימית. "שום אוניית סוחר לא תתקין מערכות לגילוי ואיתור איומים כמו שיש על סטי"לים. זה פשוט לא כלכלי. בעלי האוניות הם אולד־סקול. הם מאוד מיושנים וקשים. כשהתחילו הפיראטים הציעו להם פתרונות, והם התחילו ליישם את חלקם רק כאשר זאת הפכה לדרישה של חברות הביטוח".
בוכריס אומר שיש לא מעט פתרונות גם מול האיומים הנוכחיים. "אפשר להפעיל רחפנים למעקב וסריקות, ואפשר להפעיל צוללנים שיוודאו שלא הוצמדו מוקשים לספינה". פעולות כאלה יצמצמו את הסיכונים, אבל לא יבטלו אותם. עדיין אפשר יהיה לפגוע בכל ספינה במהלך השיט בשלל דרכים (מטילים ועד רחפנים מתאבדים), וכאמור - אף ספינה אזרחית לא תצטייד באמצעים מקבילים לאלה שיש לספינות הצבאיות.
הפתרון היחיד, אומר בוכריס, הוא צבאי. פעילות אינטנסיבית שתסכל ותרתיע, ובמידת הצורך גם תעניש. זה מה שעשו האמריקנים ב־2019, ולשם צריכה ישראל לשאוף כעת. השאלה היא אם ישראל מסוגלת לעשות זאת לבדה, במרחבים הרחוקים של המפרץ הפרסי ומעבר להם. בעבר היא הוכיחה שביכולתה להרתיע את האיראנים, אבל אם אכן מדובר כעת במערכה חדשה, ורחבה, יהיה עליה להסתייע בשותפים, ולשכנע אותם שהמאבק בטרור האיראני - בדיוק כמו בגרעין - הוא לא עניין ישראלי בלבד, אלא אינטרס גלובלי.
אובססיה של 40 שנה:
הטרור האיראני תמיד ברקע
המאבק הישראלי־איראני משתרע על יותר מארבעה עשורים, מאז תפס האייתוללה חומייני את השלטון, והרומן הלוהט שניהלו שתי המדינות הפך באחת לאויבות מרה.
עיקרו של המאבק הזה מרוכז בסוגיית הגרעין, שאותה רואה ישראל, ובצדק, כקריטית מכולן. כבר באמצע שנות ה־80 הצביע המודיעין על הכוונות של איראן לפתח נשק גרעיני, ומהמחצית הראשונה של שנות ה־90 גם הפך הנושא לנדבך מרכזי על סדר יומה של הצמרת המדינית־ביטחונית, ושל התיעדוף המבצעי, המודיעיני וכתוצאה מכך גם הכספי.
בתקופה הזאת ביצעה ישראל כמות עצומה של פעולות שנועדו לסכל, לשבש ולדחות תהליכים שונים שקשורים ברצונה של איראן להפוך לגרעינית. רוב הפעולות האלה בוצעו בחשאי ורק מקצתן פורסמו, וגם עליהן נמנעה ישראל מלקבל אחריות. החריג הבולט מהמדיניות הזאת היה ארכיון הגרעין שנגנב ב־2018 והובא לישראל, ואִפשר לחשוף את ממדי ההונאה של איראן בכל הקשור לתוכניתה הגרעינית.
אבל המאבק הזה ידע גם גזרות אחרות, שלא קשורות לגרעין. לאחר חיסולו ב־1992 של מנהיג חיזבאללה דאז עבאס מוסאווי, יצא הארגון לנקום בשליחות פטרוניו בטהרן. הוא הסתייע בדיפלומטים איראנים, במודיעין איראני ובאמצעי לחימה שהועברו בדואר דיפלומטי איראני, כדי לבצע את הפיגועים בשגרירות ישראל בארגנטינה ב־1992 (29 הרוגים ו־242 פצועים) ובבניין הקהילות היהודיות בעיר ב־1994 (85 הרוגים ו־330 פצועים).
התשתית המבצעית האיראנית ברחבי העולם ניסתה לגלגל פיגועים דומים גם בעשור האחרון. לאחר שישראל הואשמה באחריות לחיסולם של מדעני גרעין איראנים, ניסתה איראן לפגוע ביעדים ישראליים באסיה וכמה מהרפובליקות לשעבר. רעייתו של שליח משרד הביטחון נפצעה בפיצוץ מטען בניו דלהי, וחוליה איראנית שייצרה אמצעי לחימה נעצרה בבנגקוק זמן קצר לפני שיצאה לפגוע ביעדים ישראליים.
מי שהופקד על מאמץ חובק עולם זה היה קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, שחוסל בראשית השנה שעברה על ידי האמריקנים. חסרונו מורגש בכל הזירה - מהפעילות האיראנית בסוריה, בעיראק ובתימן, ועד לפעולות טרור כירורגיות, כמו הפיגוע שנכשל בחודש שעבר נגד שגרירות ישראל בהודו.