בפעם ה־132 שחטפתי ייאוש מהחדשות ומהפוליטיקה בשבוע האחרון, פתחתי את "אש לוהטת", הספר הראשון בטרילוגיית "המורשת הנסתרת" בהוצאת אהבות וספרים בעלמא. הסיפור מתרחש בעולם שבו שולטות משפחות בעלות קסם העובר בתורשה. הגיבורה היא נבדה ביילי, צעירה בת 25 שמנהלת את עסק החקירות הפרטיות המשפחתי, ובעקבות מותו של אביה מוכרת את העסק לאחת ממשפחות הקסם החזקות ביוסטון, טקסס. הבוס החדש שלה מאלץ אותה לקחת תיק שאין לה איך לנצח בו, כך שהיא נכנסת למלחמה אבודה מראש חמושה רק בתושייה, בידע הצבאי הנרחב שלמדה מאמא שלה ובאינטואיציות חזקות.
כדי להצליח לצאת מהמצב הזה בחיים, היא מגייסת את עזרתו של גבר בעל כוח, כסף וקסם - כזה שאין בו רחמים ונודע לשמצה בזכות מסעות הרס שניצחו מלחמות: קונור רוגן, הידוע בכינויו רוגן המשוגע, חתיך באופן שקשה לתאר, כמובן. בדרך הם נמשכים זה לזה, נלחמים בקוסמים רבי עוצמה, חושפים מזימות ומייצרים הרבה מתח מיני.
זה לא ספר ז'אנר קלאסי. ברומן הרומנטי הסיפור כולו נסב סביב מערכת היחסים של הגיבורה ומושא האהבה שלה. הקונפליקטים העיקריים בעלילה הם אלה שמאתגרים את הקשר ביניהם, ובגדול הרוב המוחלט של העלילה מוקדש לזה. הספר הזה לא כזה. גם אם היינו מוציאות את כל הרומנטיקה, היינו נשארות עם סיפור די הגון. בגדול, "המורשת הנסתרת" הוא ספר פנטזיה לא רע בכלל.
העולם עצמו מחושב עד לפרטי פרטים, הכללים קוהרנטיים והתעלומה די מסקרנת, אבל עם כל הכבוד לכמה שרציתי לדעת איך נבדה הולכת לתפוס את הנבל, מה שגרם לי לחזור לספר שוב ושוב הוא הכימיה בין נבדה לרוגן, שגם משולבת בספר בקצב מדויק ובאיזון מושלם בין האקשן לרומנטיקה. המתח ביניהם בנוי כל כך טוב עד שהוא מפצה על זה שבעצם, לא קורה ביניהם כמעט כלום לאורך רוב הספר הראשון. בכרכי ההמשך זה משתנה, אבל האמת היא שזה בקושי משנה, כי כל אינטראקציה בין נבדה לרוגן מספקת ארגזים של מתח, ותודה לאל, יש לא מעט כאלה.
זה לא ששאר הספר לא עומד בסטנדרט. נבדה היא דמות שכיף לקרוא את המונולוג הפנימי שלה. קוראות ותיקות זוכרות את המונולוג הפנימי של אנסטסיה סטיל, הגיבורה של טרילוגיית "חמישים גוונים", שהתעננה בכל שלוש פסקאות והיתה די בלתי נסבלת באופן כללי. העלילה יכולה להיות סוחפת כמו זרמי עומק בכנרת, אבל גיבורה מעצבנת לעולם תפריע לקריאה. את נבדה ביילי, לעומת זאת, קל לאהוב: היא חכמה, נאמנה מאוד לעצמה ולמשפחה שלה, יש לה ערכים ועקרונות שנוח להזדהות איתם והיא אנושית במובן הכי חיובי של המילה.
נבדה לא לבד. יש לה משפחה אוהבת, שכמעט כולם בה נשים. גם בשנת 2020, איכשהו עדיין מרענן לקרוא פנטזיה שבה הדמויות הראשיות כולן נשים, והן חזקות ומניעות את העלילה באופן עצמאי. לא חצי, לא בערך, לא עושות ניסיונות אבל בסוף זקוקות לגבר שיחלץ אותן בכל זאת - אלא מובילות את העלילה, כולל את סצנות האקשן.
הכותבים, בני הזוג אילונה ואנדרו גורדון שמפרסמים תחת השם אילונה אנדרוז, משלבים את רוח התקופה בכל הנוגע לחוויה של נשים בעולם בעשור השני של המילניום. הם שוחים בנושאי השיחה המרכזיים ובגישה הכללית של הגל הנוכחי של הפמיניזם. כשנבדה מגיעה לפגישה עם ראש משפחת הקסם שמטיל עליה את התיק, היא שואלת את פקידת הקבלה המתוקתקת, "כמה זמן לוקח להתארגן לעבודה בבוקר?" כשזו עונה "שעתיים וחצי", נבדה תוהה, "משלמים לך על זה שעות נוספות?". פייר? צחקתי בקול.
גם בהזדמנות אחרת, כשרוגן שולח את ידו לגעת בשיערה, נבדה מזכירה לו שהוא לא קיבל רשות, ומדגישה בכך את חשיבות ההסכמה גם במגע קל - לא רק כשזה נוגע למגע מיני.
בכלל, המסרים הסוציו־פוליטיים של הספרים לא ממש חבויים ברבדים נסתרים של הספר, אלא מוטחים בפני הקוראות באופן לא מעודן בעליל. רוב הזמן זה עובר די בסדר, אבל לפעמים זה מגיע לכדי מניפסט. מניפסט מבורך בעיניי, אבל אולי יש מי שירגישו שלא לשם כך התכנסנו.
כך, למשל, כשנבדה מסבירה לרוגן שהיא אינה תולה את הערך העצמי שלה במידה שבה היא נחשקת על ידי גברים: "יש לי עסק משלי. אני טובה בעבודה שלי. אני מוכשרת מספיק כדי שלמשפחה שלי יהיה איפה לגור וכדי שהקולגות שלי יכבדו אותי. המשפחה שלי אוהבת אותי ללא תנאי. אם גבר זר מתקשר אלי ופוקד עלי להתייצב איפשהו, אני לא עוזבת הכל ורצה לשם. אני חופשייה. אני קובעת איך ייראו החיים שלי ומקבלת החלטות עבור עצמי". כל מה שנותר לי לומר הוא אמן, אחותי (ואמנם יש מי שימצאו את הנאום הקטן הזה קצת מטרחן, אבל הוא עדיין לא מגיע לקרסוליים של נאומי התוכחה בספריה של איין ראנד, למשל).
בסופו של דבר, "אש לוהטת" הוא פנטזיה אורבנית עדכנית, שמציעה מפלט מהיום־יום האפרורי והמייאש לעיתים, אל עולם של קסם, מתח ורומנטיקה. איך אפשר לסרב?
אילונה אנדרוז / אש לוהטת: סדרת המורשת הנסתרת; מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת "אהבות" ו"ספרים בעלמא", 416 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו