הספורט זקוק ליריבויות. זה נשמע כמו דבר בסיסי בתחום שמבוסס על תחרותיות, אבל ההיסטוריה הוכיחה שמעבר ליריבויות בין קבוצות ונבחרות, יש צורך מהותי ביריבות אישית. בקרב ישיר בין שני ספורטאים, שתי דמויות - עדיף שיהיו שונות בתכלית מבחינה ספורטיבית וגם מבחינה אישיותית - שיחיו במקביל, יתחרו במקביל ויעניקו למשחק שני קצוות שיאפשרו לכל אחד לאחוז באחד מהם.
לארי בירד ומג'יק ג'ונסון עשו זאת בכדורסל, רפאל נדאל ורוג'ר פדרר הם השניים האלה בטניס, ובכדורגל העולמי כבר 17 שנים פלוס מינוס שהיריבות הגדולה ביותר היא זו בין לאו מסי לכריסטיאנו רונאלדו. הארגנטינאי והפורטוגלי הם דוגמה נהדרת. אחד שמאלי, השני ימני, אחד מוחצן, השני מופנם, אחד מפלצת אתלטיקה בעוד השני הוא מפלצת אסתטיקה. השוני ביניהם כל כך גדול, שכבר 17 שנים מתנהל דיון לגבי זהות הטוב ביותר מבין השניים, והתשובה הברורה היא - הוא, כמובן.
בימים האחרונים הכדורגל העולמי מתחבט בשאלה חדשה. קיליאן אמבפה או ארלינג הולאנד? מי טוב יותר? מי יגיע רחוק יותר? מי תבחרו לקבוצה שלכם לו היתה לכם אחת? השאלה הזו מגיעה אחרי המשחק הראשון של שמינית גמר ליגת האלופות שבו לקחו השניים את העניינים לרגליים והזיזו את מסי ורונאלדו מקדמת הבמה.
הצרפתי כבש שלושער מול בארסה, הנורבגי צמד מול סביליה, שניהם הורידו קבוצה ספרדית על הברכיים וכתמורה קיבלו את התואר יורשים. יחד. במקביל. זה לא שאחד הוא מסי והשני רונאלדו, ממש לא, אמבפה והולאנד הוכתרו ליורשים של היריבות.
נציגי העידן החדש
הם, לדעת רבים, השניים שצריכים לסחוב את הכדורגל בשנים הבאות לשיאים חדשים ולפסגות חדשות, להיות הטובים ביותר והשונים ביותר, לייצר דיון שייצר ויכוח ושחס וחלילה לא ייצר תשובה מוחצת.
לאמבפה והולאנד יש תפקיד חשוב למלא מכאן ואילך. כמו שמסי ורונאלדו ייצגו סוג של כדורגל שאפיין את התקופה וכמו שבירד ומג'יק הגדירו מחדש את הכדורסל, כך גם הנורבגי והצרפתי צריכים להיות נציגיו הבכירים של הכדורגל בעידן החדש. וכרגע, הם בהחלט נראים כמו מוטציה שהתפתחה לממדי ענק - שילוב של מהירות ואתלטיות, כוח מתפרץ ופיזי, ובמקביל שליטה בכדור, דיוק מול השער, רכות, אלגנטיות, הכל.
וכמו שהם דומים, כך הם שונים. גם כאן יש שמאלי מול ימני, צרפתי עם שורשים אפריקניים מול נורבגי עם מראה ויקינגי, 16 סנטימרים הבדל, סגנון שונה ומיקום אחר על המגרש. בנוסף, אמבפה כבר הכניס לארון שלו את הגביע העולמי לצד תארים רבים מהכדורגל הצרפתי, בעוד הולאנד הניף כאלה רק באוסטריה.
השילוב הזה של קווים מקבילים וכאלה שנפגשים הוא בדיוק מה שיוצר יריבות ספורטיבית אישית.
"הרבה זמן שאלנו את עצמנו מה אחרי מסי ורונאלדו", אמר ריו פרדיננד; "ואני חושב שהם התשובה. יש פה יריבות לעשר השנים הבאות". גארי ליניקר הוסיף: "הם ההוכחה שיש למה לצפות", וג'ו קול סיכם: "לא ראינו דבר כזה מאז שמסי ורונאלדו התחילו, והמפחיד הוא שהם רק הולכים להשתפר".
אז נכון, מסי ורונאלדו עדיין מובילים את טבלאות הכובשים באיטליה ובספרד, והם עדיין כאן, אבל התחושה היא שכשהם יעזבו לא ייווצר ריק מדכא.
אמבפה והולאנד צחצחו נעליים ושייפו פקקים כדי לרשת יחד את התפקיד הקריטי כיריבים. אולי הם יהיו בסוף באותה קבוצה, אולי זה נגד זה באותה ליגה, אבל התקווה היא שבעוד 15 שנים - כשיתנהל דיון לגבי מי היה הגדול ביותר מבין השניים - התשובה תהיה ברורה: הוא, כמובן.
