לפני שנה, ביום שבת 22 בפברואר, מערכת החינוך עצרה את נשימתה עם כניסת התלמידים הראשונים לבידוד. קבוצת תיירים מדרום קוריאה שטיילה בארץ הכניסה לבידוד מאות תלמידים מקריית חיים, מבאר שבע ומעפולה. לאף אחד מהם לא היה מושג כיצד תתנהל מערכת החינוך שנה אחר כך.
את המחיר הכי גדול שילמו התלמידים האלה, שהיום לומדים בכיתה י'. הם תמיד היו הראשונים שבתי הספר שלהם נסגרו והאחרונים לצאת מהסגר.
"לא יצא לי להכיר השנה ילדים חדשים, אני אפילו לא יודעת הרבה מהשמות של הילדים בשכבה שלי. הייתי השנה רק שבועיים פיזית בבית ספר", מספרת שלי דולב (16) מתיכון קריית חיים, שהיא וחבריה היו התלמידים הראשונים שנכנסו לבידוד. לדבריה, "אני מרגישה ששמים אותנו בעדיפות נמוכה, והכי עצוב - לא באמת יודעים מה קורה איתנו ואיך זה מתנהל. קודם כל שייכנסו לנעליים שלנו ורק אז יקבלו החלטות".
מאז אותו בידוד היא וחבריה כמעט לא ביקרו בבית הספר. "אני חושבת שכיתה י' היא כיתה מאוד חשובה דווקא מההיבט החברתי", מסבירה שלי, "זו שנה ראשונה בתיכון, צריך להסתגל ולמצוא את עצמנו חברתית ולנצל את השנה הזו כשנת 'הכנה' לתיכון, לצערי לא קיבלנו את החוויה הזו".
בנוגע להיבט הלימודי, היא מציינת כי "זה מאוד אינדיבידואלי, יש תלמידים שיותר קל להם ללמוד בזום מאשר ללמוד בכיתה. אבל הכי מתסכל זה שקל מאוד לאבד ריכוז בשיעור וככה לפעמים יוצא שזה פוגע לנו בידע בחומר, והעומס הוא נוראי".
הכל התחיל בטיול במצדה שהתקיים ב-12 בפברואר אשתקד, אז נחשפו תלמידי חטיבת הביניים מקריית חיים אל קבוצת צליינים קוריאנים שחרשו את הארץ. שבוע לאחר מכן התגלה כי התיירים שחזרו למדינתם התגלו כחיוביים לקורונה, והפאניקה התפשטה ברחבי הארץ. כ-60 תלמידים מבית הספר, חמישה מורים ומאבטח אחד נשלחו לשבועיים של בידוד. "נלחצתי, אף אחד לא ידע כלום על המחלה. לא הבנו מה המשמעות של בידוד, היו תלמידים שהיו בטוחים שצריך לכתוב צוואה".
היא נזכרת כי "זה היה טיול של שלושה ימים. ביום השני, בעלייה למצדה, הייתה שם קבוצה של תיירים עם עיניים מלוכסנות. רק התחילו לדבר על הקורונה בארץ, וחלק מהתלמידים שמו את החולצה על הפנים וטענו בפני המורים שהם חוששים. עבור רובם זו בכלל הייתה בדיחה. אני והכיתה שלי עלינו יחד עם הקבוצה לרכבל עצמו, היינו שם עשרות אנשים צפופים מאוד, לא היה מקום לנשום".
על הרגע שבו נאמר להם להיכנס לבידוד היא מספרת: "כמה ימים אחרי הטיול, אחד התלמידים בכיתה שולח צילום מסך שאומר שהצליינים בסמוך אלינו. לא הבנו באמת מה המשמעות של להיכנס לבידוד, למזלנו זה היה רק לארבעה ימים".
"בקושי הגעתי לביה"ס"
אסף אימנוב (16), תלמיד כיתה י' מקריית חיים, מספר שהוא בקושי זוכר את עצמו מבקר בבית הספר. "לאחר שיצאנו מהבידוד הראשון, למדנו במשך מרבית חודש מאי - וביוני כבר הסתיימו הלימודים", הוא מספר, "מאז תחילת השנה הנוכחית בקושי הגעתי לבית הספר. גם כשהגעתי לבית הספר, זה היה לשעות חינוך ולמקצוע המגמה, כלומר - אנגלית, מתמטיקה ולשון כמעט ולא למדתי בבית הספר עצמו. זה מתסכל, כל מי שאני מכיר כבר משתוקק לחזור לבית הספר. גם המורים עושים עבודה מעולה, הם מתאמצים ומתחשבים בנו - הם לא אשמים".
לדבריו, "אני מבין שיש את הקורונה, אבל מקבלי ההחלטות היו צריכים לנהוג טוב יותר. לא להביא אותנו רק לשעתיים פעמיים בשבוע, אלא לקיים ימי לימוד מלאים, אם כבר מגיעים".
בנוגע לנזקים, אסף מציין כי "סוג של התרגלתי למצב, זה מייאש וזה עצוב, עצוב שלא רואים אופק, זאת ההרגשה. אני לא מרגיש שזה יסתיים בזמן הקרוב - כל הזמן מחזירים אותנו אחרונים ואז סוגרים אותנו. אנחנו מרגישים בתחתית סדר העדיפויות". על הטיול במצדה הוא מוסיף כי "זה היה טיול של שלושה ימים בדרום, והוא היה הטיול הכי כיפי שהיה לי עד כה מבית הספר, זה היה הטיול האחרון - והייתי חוזר אליו שוב, גם במחיר של להיכנס שוב לבידוד".
"שילמנו מחיר יקר"
שי כספי היא תלמידת כיתה י', גם היא מקריית חיים: "מאז הבידוד אחרי הטיול במצדה, הכנסתי את עצמי פעמיים נוספות לבידוד מתוך אחריות אישית, אבל למזלי לא נדבקתי בקורונה", היא מספרת. את השנה האחרונה היא מסכמת באומרה ש"זו הייתה שנה מזעזעת מכל הבחינות, גם לימודית ובעיקר חברתית. הכי מפריע זה תחושת ה'לבד'. סגרו את שערי בתי הספר שלנו לתקופה ארוכה והרחיקו אותי מכל מה שאני שייכת אליו, מכל מה שאני אוהבת לעשות ומכל מה שעושה לי טוב. אני ובני גילי שילמנו את המחיר הכי יקר מבין כל תלמידי מערכת החינוך".
לדבריה, "יש חשש גדול מאיך שזה ישפיע על הבגרויות בשנתיים הבאות. אני מרחיבה מקצועות מדעיים וזה קשה ברמה אחרת, זה לא כמו ללמוד עם מורה בכיתה. כולם פותחים פערים. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שצריכים להחזיר אותנו לכיתות כמה שיותר מהר, גם לנו יש חלומות להגשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו