החיים והגורל לא האירו תמיד פנים לאירקלי גונשווילי. אבל ממש כמו בתוך המטבח שלו, מקפיד המשתתף האהוב מ"מאסטר שף" להסתכל על המחצית המלאה של הכוס, גם אם אין בה הרבה סוכר.
"אלה החיים, מה נעשה? נעשה את הכי טוב שאפשר ונחיה", חזר גונשווילי על המנטרה במהלך הראיון. עם הגישה האופטימית הזאת הוא צלח הכל, אבל כשמוזכר שמו של קובי ז"ל, בנו שנפטר בגיל 11 בתאונה ביתית מחרידה, נשבר לפתע קולו, וגונשווילי לא מצליח לדבר.
"קובי שלי נפטר לפני שש שנים, כשנפל ממיטת קומתיים. הוא שבר את המפרקת", הוא משחזר בדמעות. "היינו קרובים מאוד זה לזה. הוא היה הבן הקטן שלי, ועכשיו הוא איננו. לא קל לי לדבר על זה.
"אני לא אבא כמו כל האבות. אני עם הילדים שלי כמו חבר. כששברתי את הגב מרוב עומס בעבודה, וסבלתי מכאבים, חיכיתי לקבל פיצויים. אמרתי לעצמי, אני אקבל את כספי הפיצויים, אחזור לעמוד על הרגליים - וניסע כולנו יחד לטיול משפחתי. אבל הכל הלך קיבינימט ביום אחד".
מה בעצם קרה?
"ביום האחרון שקובי היה אצלי בבית הוא אמר לי, 'אבא, תחסוך הרבה כסף, אני רוצה לעשות חגיגת בר מצווה גדולה'. את המשפט הזה הוא אמר ביום שישי, וביום ראשון האסון קרה בבית של אמא שלו. תגיד לי אתה, איך אפשר להמשיך לחיות אחרי דבר כזה?"
אתה חולם עליו?
"פעם אחת, לפני כמה שנים. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא בא אלי בחלום. הוא נעמד עם הגב אלי, אבל יכולתי לשמוע את הקול שלו. הוא אמר לי, 'אבא אני רעב'.
"באותו יום התעוררתי והרגשתי רע. הגעתי לבית חולים, שם הוציאו לי את כיס המרה. לאורך אותה שנה אשפזו אותי לא פחות משבע פעמים. מה אני אגיד לך? הילדים צריכים לקבור את ההורים - ולא להפך".
ניסית לחשוב מה הוא היה אומר אילו היה רואה אותך מככב בטלוויזיה?
"קובי היה מגיע אלי תמיד עם החברים שלו, שבעה־שמונה ילדים, והם היו משחקים ביחד כשאני עומד ומכין להם אוכל. הם היו אוכלים חבל על הזמן. אילו קובי היה חי, הוא היה שמח מאוד לראות אותי. הוא תמיד שמח לראות את אבא שלו".
עברת משבר גדול בשכול ממנו.
"כשאתה מאבד את האדם הכי קרוב אליך, יש שני סוגים של כאבים: אחד נפשי ואחד גופני. בגוף כל דבר שאתה רוצה כבר עשו לי. אין איבר אצלי שלא נפגע. אבל כאב נפשי? הכל בראש. אתה מנהל את המחשבות שלך, זה אתה עם החיים שלך. אני, כשאני צריך לחשוב, אני הולך לים. כל גל שעובר מזכיר לי סיפור, ושם אני נרגע".
* * *
אובדן בנו הקטן הוא רק טיפה אכזרית אחת בתוך החיים עמוסי האתגרים והטרגדיות שחווה אירקלי עד כה, ושבעטיין הוא נודע כ"איוב" של תוכנית הבישולים הטלוויזיונית המצליחה.
הוא בן 51, נולד וגדל בטביליסי, בירת גאורגיה. אביו, רזו, איש עסקים, נפטר לפני 20 שנה, ואמו, ולנטינה, עקרת בית, הלכה לעולמה לפני שש שנים. "אמא שלי נשארה בגאורגיה, ואני הייתי טס בכל שנה לראות אותה", הוא נזכר.
לישראל עלה בגיל 25, עם אשתו באותם ימים, מאיה, ושני הילדים שהביאו לעולם עד אז: בתו הבכורה, מיטל (28), הנכה מגיל שלושה חודשים, אחרי שעברה ניתוח כושל ומרותקת לכיסא גלגלים, ובנו דוד (26), נהג מונית. הבן קובי ז"ל נולד בארץ.
"כשאתה מרים פחית קולה, קשה לך? התשובה היא לא", הוא מנסה להסביר את תחושותיו. "זאת הגישה שלי לכל מצב. אלה החיים, ומה שצריך לעשות - עושים. מיטל לא מכירה משהו אחר, והיא תפקודית ועצמאית. החלום שלי הוא שהיא תעמוד על הרגליים, ושבחתונה שלה אני ארקוד איתה. אנחנו קרובים מאוד, ובכל דבר היא מתייעצת איתי".
הבן דוד נשוי ואב למייקל, נכדו היחיד של גונשווילי. "יש לי ולמייקל קשר טוב. למזלי, יש לי ילדים עם כבוד, כי אני גידלתי וחינכתי אותם".
איך היתה העלייה שלכם לארץ?
"בגאורגיה השתוללה אז מלחמת אזרחים, והיה מסוכן להישאר שם. לא פחדנו, אבל רציתי לעלות לישראל, כדי שהילדים שלי יגדלו פה. כשעלינו הגענו לבית מלון מסריח בחיפה. לא היה לנו פה אף אחד. היינו כמו כבשים. 'לך לפה, בוא לשם'.
"זה אמנם נשמע לא נעים, אבל מבחינתי זה היה דווקא סבבה. אתה אדם, ואם זורקים אותך לג'ונגל, לא תשרוד? ברור שתשרוד. לאט־לאט למדנו את השפה ולמדנו לחיות. כשנחתנו בארץ, אני נשבע לך, חשבתי שאני בגן עדן. למרות הכל. זה היה כל כך כיף ושמח. אחרי חיפה עברנו לחולון, לבית שאני גר בו עד היום, ברוך השם".
את שמו לא שקל מעולם לעברת או להחליף. "נראה לך? מה פתאום. אבא שלי נתן לי את השם אירקלי. איך אני יכול לשנות?"
חייו המורכבים הגיעו לשפל ב־2004, כשהתגרש ממאיה - מהלך שהוביל אותו להתגורר ברחוב. "הגירושים שלי הם הדבר שאני הכי מצטער עליו בחיים שלי. אישה ראשונה באה, כמו שאומרים, מאלוהים. כל אחד צריך לשמור על שלמות המשפחה שלו וצריך לכבד", הוא נאנח.
אז למה התגרשתם?
"נפרדנו כי לא היה לי כסף. היו בעיות כלכליות קשות, כי הייתי במשך תקופה ארוכה בבית, אחרי שעברתי ניתוח בגב. לא הצלחתי אפילו ללכת, ונעזרתי במקל. לא עבדתי, ואני לא אדם שיבקש מאחרים כסף, כי אצלנו יש כבוד. אצלנו אומרים, 'עדיף לשבור את הראש לעצמך במקום לקלקל שֵם של אבא שלך'. יום אחד מאיה אמרה לי 'בוא נתגרש', ואני לא נלחמתי על זה. אמרתי לה, 'טוב, בואי נתגרש'. לקחתי את התיק והלכתי מהבית".
לאן?
"עזבתי ועברתי לרחוב. במשך לא מעט שנים גרתי ברחוב. ישנתי באצטדיון".
לא לקחת איתך דבר כשיצאת מהבית?
"מה פתאום. הרי זה היה הבית של הילדים שלי".
אז איך חיית?
"מה שאלוהים נתן - עם זה הסתדרתי. עזבתי את הבית, וביום אחד הפכתי ממלך לכלום. יצאתי עם תיק שבתוכו גרביים, נעליים ותחתונים".
קיבצת נדבות?
"אתה השתגעת? בחיים לא. וואלה, לא ביקשתי אגורה אחת ולא רוצה לבקש".
אז מה עשית בימי החורף הגשומים והקרים?
"אין מה לעשות".
ילדיך לא דאגו לך?
"הם היו עדיין ילדים קטנים, איך יכלו לעזור לי? ובכלל, נראה לך שסיפרתי להם שאני גר ברחוב? כשהם רצו להיפגש איתי הייתי אומר להם שאני עסוק. לא ראיתי אותם כמה חודשים. אתה יודע למה? כי אם היינו נפגשים ודוד, נניח, רצה ממני סוכרייה על מקל שעולה רק שקל - לא היה לי איך לקנות לו. אז נמנעתי מלהיפגש איתם".
הם כעסו עליך?
"לא היתה לי ברירה אחרת. לא הייתי אדם רגיל. בתוך תוכם הם הבינו שהייתי בתקופה קשה. כעסו עלי, אבל גם הבינו. את מה שאני עברתי, בסרט הכי רע שאתה מדמיין לא היית רואה".
איך היית משיג אוכל?
"הייתי אוכל, אל תדאג. ברחוב אתה לומד להסתדר".
איך זה משתלב עם הכבוד, שאתה כל כך מקפיד לשמור עליו?
"אף אחד מהקרובים שלי לא ידע איפה אני. כל הזמן דאגתי להיות נקי ולא מלוכלך. אם הייתי רואה אותי באותם ימים, לא היית מנחש שאני ישן על ספסל. כמו שאתה בונה את הארמון שלך - ככה אתה חי. והלקח הגדול: אם אתה רוצה להיות מלך, תדאג שתהיה לך בבית מלכה".
היו שנים שאתה ומאיה חייתם באהבה.
"יש כמה סוגי נשים. אחת היא כמו אשתו של מלך שהולך להילחם, והיא עומדת מאחוריו כדי שלא יתקפו אותו. מאיה שלי היתה כזאת, היא היתה אישה תומכת. אני הייתי מאוד חזק, אבל בלי התמיכה שלה לא יכולתי. היא היתה אישה עם כבוד. עברה איתי תקופה קשה מאוד בגאורגיה, אבל ביחד צלחנו הכל".
לפני שבע שנים חלתה מאיה בסרטן, וגונשווילי נרתם לטפל בה ולסעוד אותה. אחרי פחות משנה - היא נפטרה. הוא מתאר עוד תקופה מאתגרת שעבר באותם ימים קשים. "מאיה קיבלה את המחלה, והבן שלי, דוד, עשה בדיוק באותו זמן תאונת אופנוע ונפצע בברכיים. אתה לא מתאר לעצמך מה עברתי. הבן שלי היה מאושפז בוולפסון, ומאיה היתה מאושפזת באיכילוב. הייתי עובר ממנה אליו ובחזרה, רץ מבית חולים לבית חולים".
טיפלת בה במחלתה, למרות שכבר הייתם גרושים.
"בטח, בשבילי היא היתה עדיין אשתי, לא שכחתי את זה, ורציתי לתמוך בה. הרופאים לא תמיד רצו שאגיע, כי אני משוגע קצת בדרישות שלי. אבל הייתי מגיע כדי לבדוק שמטפלים בה כמו שצריך".
היה לך קשה עם מותה?
"אתה רואה אדם קרוב אליך הולך ממך רחוק, ואתה לא יכול לעשות כלום. אז איך תרגיש? אני לא זזתי ממנה שנה שלמה, נשארתי לידה עד הנשימה האחרונה שלה. אמרתי לה כל מה שרציתי להגיד. דיברתי איתה על הטעויות שעשינו בדרך. כל אחד שעושה טעות בחיים, אחר כך הוא סובל הרבה. זה בדיוק מה שקרה לי".
אתה מצטער על פירוק המשפחה?
"בטח שאני מצטער, איך אפשר שלא? תדמיין שהבית שלך מלא במשפחה ובכל מה שצריך, ובתוך יום אחד אין לך כלום.
"אני מתגעגע למאיה, מדבר איתה כל הזמן בראש. אני הולך לבית הקברות ומספר לה דברים. היא וקובי שלי קבורים באותו בית קברות, אבל לא אחד ליד השני. אני הולך אליהם כל הזמן. מספר להם על מה שעובר עלי ואיך אני מרגיש".
סיפרת להם שבישלת בשעת צפיית שיא בטלוויזיה?
"כן. אמרתי להם 'אני יודע שלא תאמינו, אבל אני בטלוויזיה, עליתי לנבחרת'".
* * *
העבודה הראשונה של גונשווילי בישראל היתה כמנהל צוות בקו חלוקה ארצי של מזון. בהמשך עבד בעבודות דומות, עד שגופו בגד בו - לדבריו כתוצאה מהעבודה פיזית והובלות של מוצרים כבדים. מכאן ואילך הוא נקלע לסבך של ניתוחים אורתופדיים וטיפולים קשים.
"עברתי ניתוחים מהרגליים עד הראש. שני ניתוחים בגב התחתון, ניתוח ברגל, ארבעה ניתוחים בידיים, שני התקפי לב ואירוע מוחי - קומפלט", הוא משחזר. "מה שאתה רוצה, אני עברתי. אבל אלה החיים, מה נעשה?"
נשמע קשה להחריד.
"מה קשה? אתה רואה אותי פה מולך? אז הכל בסדר. אלה החיים, ומה שצריך לעבור אתה תעבור".
לא היו שום לך רגעי ייאוש?
"לא, החברים היו באים לבקר אותי מדי יום כדי להיות איתי ולראות שאני בסדר. בעולם הזה, אם אתה לא תאכל, יאכלו אותך. אם אתה תוריד את הראש, יתנו לך צ'פחה, ואם לא תעשה - אף אחד אחר לא יעשה בשבילך. אלה החיים. הדיכאון הוא עניין של 'הכל בראש'".
ועדיין, אתה מתאר חיים שיכולים לפרנס כמה טלנובלות מדמיעות.
"מה שאומרים לנו על החיים, ומה שאנחנו חושבים שיהיה, בסוף זה לא יוצא ככה. הבן שלי נפטר, אחרי זה אשתי, ואחריה גם אמא שלי. כולם עזבו אותי בתוך שנתיים. אמרתי לעצמי, מה זה החיים האלה? עדיף היה שייפול לי גוש בטון על הראש ויסתיים הסיפור. ברור שזה לא קל, אבל צריך להמשיך".
טופלת נפשית באופן מקצועי?
"הלכתי פעם אחת לפסיכולוג, וזהו. מה יש לי לדבר איתו? אני מבין את החיים שלי יותר ממנו. מה הוא יכול להגיד לי שאני לא יודע? הוא למד באוניברסיטה, ואני למדתי מהחיים עצמם. את מה שאני עברתי הוא לא יבין לעולם, ולא משנה כמה הוא ילמד".
איך אתה מוצא מנוחה לנפש?
"אני הולך לדוג, או מבלה עם הנכד שלי. מייקל נתן לי חיים חדשים. אחרי כל כך הרבה מקרים לא טובים, הוא הברכה שלי. תינוק שנכנס לבית מביא איתו דברים טובים. הלוואי שיהיו לי עוד נכדים, וכמה שיותר.
"אני גם מעשן שתיים-שלוש קופסאות סיגריות ביום, כדי להירגע. אני יודע שזה לא בריא, אבל אין לי ברירה. אתה יודע מה זה לצאת לעשן ב'מאסטר שף'? אל תשאל, אין שם הפסקות. אני אוהב גם לשתות יין, אבל זה ממש אסור לי, כי יש לי לחץ דם גבוה".
איך נראה הבית שלך?
"יש לי בית מלא ונקי. אני מאוד אוהב לראות צלחת נקייה, מזלג נקי, אוכל נקי וטרי. אם לא - זה הולך ישר לפח. אני מנקה את הבית, וגם הבן שלי ואשתו, שגרים יחד איתי, דואגים לנקות. בחיים לא תמצא אצלנו כלים בכיור. הנעליים במקום שלהן. אני אוהב נקי באמת.
"כשאתה מגיע אלי הביתה, אתה תשב כמו בן אדם. תרצה כוס יין? בבקשה. תרצה כוס קוניאק? בבקשה. כשתבוא אלי הביתה, אתה לא תצא עד שאתה לא אוכל ולא שותה. אין אצלנו דבר אחר".
ניכר שהנכד עזר לך להתאושש מהמכות.
"במשך שנתיים לא גילחתי את הזקן שהיה לי. בשנה הראשונה בגלל האבל על הבן קובי, ושנה נוספת בגלל האבל על מאיה. כשנולד מייקל, נכנסתי הביתה, התקלחתי והתגלחתי - והלכתי לראות אותו בפעם הראשונה. אני לא יודע איך לתאר את זה, אבל היתה לי צמרמורת מהראש עד לאצבעות של הרגליים.
"מאותו יום קיבלתי כוחות. הרמתי את התינוק ואמרתי לעצמי, 'היום אני מתחיל חיים חדשים'. שמתי את הדיכאון בצד ואמרתי, 'אני מתחיל לחיות'. אם אני אראה לילדיי שאני חלש, הם יקבלו ממני דוגמה רעה. איך אני יכול להראות להם שאני חלש? בשביל מה עשית ילדים אם אתה לא יכול לתת להם דוגמה טובה?"
היית רוצה זוגיות חדשה היום?
"עם מי? כל מי שנפגשתי איתן רצו רק כסף. השאלה הראשונה היא 'איפה אתה עובד וכמה המשכורת שלך'".
בשנתיים האחרונות הוא עובד במחלקת התברואה של עיריית פתח תקווה. "אני מודה על מה שיש. הרי אין לי סבא מיליונר, ואין לי ברירות. אילו יכולתי, הייתי יושב מול הים כל היום".
* * *
מול הים הוא אמנם לא יושב, אבל את לב הפריים טיים הוא כבש בקלות, כאחד המתמודדים הבולטים בריאליטי הדגל של קשת 12 (מוצאי שבת וראשון).
"דוד, הבן שלי, רשם אותי לאודישנים. הוא אמר לי, 'אבא תנסה, אולי תצליח ונראה'. אלוהים נתן לי צ'אנס ומזל, ונכנסתי לנבחרת", הוא משחזר. "כבר אחרי האודישן הראשון אמרו לי, 'יאללה, בוא'. ביקשו ממני להכין שתי מנות. הכנתי להם חצ'פורי ועוד מאכל אגוזים ולחם, שהוא בעצם באגט צרפתי. איך שהם טעמו - ישר אמרו לי 'התקבלת'.
"האודישן עבר לי חלק. בכלל, קשה מאוד לגרום לי להתרגש. למה אני צריך להתרגש? כולנו בסופו של דבר אנשים. השופטים? הם בני אדם שאוכלים ושותים כמוני וכמוך".
מתי בכלל התחלת לבשל?
"כילד הייתי יושב ליד אמא שלי כשהיא היתה מכינה אוכל, והיא היתה נותנת לי משימות לעשות. היא היתה מבשלת את המטבח הגאורגי הקלאסי, ואני עזרתי לה במטלות. היתה נותנת לי לקלף תפוח אדמה ועוד דברים כאלה, שיכולתי לעשות. אחר כך היא עברה ניתוח והיתה במצב קשה, אז הייתי צריך לעזור יותר בבית. אבא שלי ואחי הבוגר היו יוצאים לעבודה - ואני הייתי נשאר לדאוג לבישולים. אני אוהב לשחק עם המטבח הגאורגי".
בעונות הקודמות של "מאסטר שף" הוא לא צפה. "אני לא רואה טלוויזיה בכלל, ככה שלא עקבתי אחרי שום עונה".
לא בכל יום שף בקליבר של אייל שני אומר לך "אם הייתי מרק - הייתי מחכה דורות שתבוא ותכין אותי". גם חיים כהן ומיכל אנסקי התלהבו ממך.
"זה מחמיא, אבל כל מי שטועם את האוכל שלי - לא שוכח אותו בחיים".
איזה תגובות קיבלת על התוכנית?
"אני אדם שכל החיים שלו הם בית ועבודה, והחברים שלי בכלל לא ידעו שאני הולך לתוכנית. כשהם ראו אותי, הם שמחו בשבילי. היה רגע מצחיק אחד, כשפועל עירייה שהגיע לפנות זבל בעבודה שלי, בשש וחצי בבוקר, ביקש להצטלם איתי. אז עשיתי איתו תמונה. לא יפה להגיד לא".
אתה מאמין שהחשיפה תקדם אותך?
"לא, אני לא צריך פרסום. אני אדם רגיל".
ואם יציעו לך לעבוד במטבח של מסעדה מובילה?
"יש לי בעיה לעמוד על הרגליים שעות ארוכות. אם אני עומד יותר משעתיים, אני צריך לקחת כדורים לכאב. היום אני בעיקר נוהג ברכב ומפקח על עבודה של אחרים".
אתה לא מרגיש החמצה שלא התמדת מצעירותך בקולינריה?
"לפתוח מסעדה זה לא קל. אתה צריך הרבה כסף בשביל זה. בזמן שעמדתי על הרגליים והייתי בריא, ניסיתי ליזום דברים בכיוון, אבל לא הצלחתי להגיע לזה".
בטח יציעו לך לככב בקרוב בקמפיין פרסומי.
"נראה לך? רק זה חסר לי. אתה רוצה שיצחקו עלי?"
למה לצחוק? פרנסה טובה.
"תלוי איזו פרסומת. אמרתי לך כבר שהכבוד חשוב לי, ואני לא אעשה שום דבר שלא מתאים לי".