מלקולם, במאי סרטים בתחילת דרכו, ומארי, חברתו הצעירה, חוזרים הביתה לאחר הקרנת בכורה ממש מוצלחת של סרטו החדש. מלקולם נמצא במצב רוח מצוין. מארי פחות. הסיבה? מלקולם שכח להודות לה בנאום הארוך שנשא לפני תחילת ההקרנה. האם זו היתה טעות תמימה? או שאולי הדבר נעשה בכוונה? לא לגמרי ברור, אבל זה גם לא ממש משנה כי מארי
נפגעה עד עמקי נשמתה, ובמשך הכמעט שעתיים הקרובות שניהם הולכים לריב על זה.
זוהי, בקצרה, עלילתו של "מלקולם ומארי", סרטו היהיר, היומרני והמאוד־מאוד פטפטני של התסריטאי־במאי סם לוינסון (יוצר סדרת הטלוויזיה "אופוריה"), שצולם בלוקיישן אחד בקיץ האחרון, תחת מגבלות הקורונה ובהשתתפותם של שני שחקנים בלבד.
את מלקולם מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון ("טנט", "שחור על לבן"), ואילו מארי מגולמת בידי הכוכבת העולה זנדאיה ("ספיידרמן: הרחק מהבית", "אופוריה"). אין ספק ששניהם כריזמטיים ומאוד מוכשרים (במיוחד זנדאיה, אם יורשה לי). אך התסריט הזחוח, המתחכם והילדותי של לוינסון (שבנוסף לכל גם מצולם בשחור־לבן "ארטיסטי") הופך את הסרט בכיכובם לוויכוח בלתי נגמר בין שני אנשים בלתי נסבלים.
הוא צועק עליה שהיא קנאית ומניפולטיבית. היא צורחת עליו שהוא תלותי, מגלומן ואגואיסט. הוא אומר לה שהוא אוהב אותה. היא נרגעת ויוצאת לחצר כדי לעשן סיגריה. ואז הכל מתחיל שוב מההתחלה. הדינמיקה בין השניים אמנם מניבה כמה רגעי זוגיות חטופים שניתן להזדהות איתם, אך החיבור של כל הסצנות האלה יחד אינו מצליח לשכנע ובעיקר עושה חור בראש. הסיטואציות מעושות, מלאכותיות ולא אמינות, ופעם אחר פעם ניתנת התחושה שלוינסון פשוט מנסה למתוח בכוח את הסרט שלו לאורך של פיצ'ר.
בתוך כך, ללוינסון (בנו של הבמאי ההוליוודי הוותיק בארי לוינסון) בהחלט יש שלל דעות פרובוקטיביות. דמויותיו הדעתניות (שמגולמות בידי שני שחקנים אפרו־אמריקאים) מבקרות את פוליטיקת הזהויות, מלהגות על אותנטיות, נכנסות חזיתית בטרנדים הוליוודיים עכשוויים ומפרקות את מבקרי הקולנוע המטומטמים ללא רחמים. אבל אתם יודעים מה? אותי באופן אישי לא מאוד מעניין מה נסיך הוליוודי יהודי (ולבן), שטרם יצר סרט משמעותי אחד בקריירה שלו, חושב על הנושאים האלה. שיחזור אלי בעוד כמה שנים, אחרי שיעשה משהו ראוי לציון. או שלא.
"מלקולם ומארי"
ציון: 4