נובמבר 2025. בנימין נתניהו כבר לא ראש ממשלה, ועל הנהגת המדינה מתמודדים שני שחקנים חדשים, שלא היו חלק מהשבר החברתי־כלכלי הגדול, שהוביל לרצון ציבורי לראות פנים חדשות והנהגה אחרת, נקייה, שתשאיר מאחור את הפוליטיקה הישנה והמוכרת לרעה.
מצד ימין - ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. מצד שמאל - הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי. מלחמת כ' ב־כ'. הם הצברים האולטימטיביים: יפים, נבונים, אמיצים ושונאים להפסיד. שניהם פופולריים, כריזמטיים ושאפתנים מאוד, מוּנעים מהרצון להצטיין ומהצורך שכולם יכירו בכך שהם מצטיינים; הקריירות של שניהם הן סיפור הצלחה, ואין להם כוונה לעצור עד לפסגה. וכמיטב היריבויות הפוליטיות, אין ביניהם אהבה גדולה, בלשון המעטה. ההפך הוא הנכון: שנותיהם בשירות צרבו ביניהם יריבות עזה, שמהולה בסלידה אישית שאי אפשר להסתיר.
ייאמר מייד: אף אחד מהם לא שיתף פעולה עם הכתבה הזאת. אילו שאלנו אותם, היו עונים שהם לא עוסקים בנושא. או ליתר דיוק: כוכבי היה עונה שזה לא מעניין אותו, וכהן שזה לא מעסיק אותו כרגע (בדגש על כרגע). אבל שניהם אישים פוליטיים מאוד, מתוקף אישיותם ומתוקף תפקידם, וכל מי שמכיר אותם מוכן להמר שהם יהיו שם, או לפחות ירצו להיות שם. מגיל צעיר אמרו להם שבדיוק לכך הם נועדו. על כוכבי הצביעו כבר מבה"ד 1 כמי שבבוא היום יהיה רמטכ"ל, וכהן בלט כבר בימיו כמפעיל סוכנים צעיר.
ובעיקר, כל מי שנוגע בפסגות האלה שואף לכבוש את השיא. זה אנושי וטבעי, אבל בישראל זה נובע מסיבה נוספת: הפער העצום בין החוזק של המערכות הביטחוניות לחולשה של הגופים האזרחיים. רמטכ"לים וראשי מוסד, ובכירים בסביבתם, שנחשפים לדרך ההתנהלות ולאופן קבלת ההחלטות, רוצים להיכנס לעולם הפוליטי כדי לתקן ולדאוג שהדברים ייעשו טוב יותר. בעבר הם רצו לסייע בהצלת המדינה מפני האויב שהיה על הגדרות, היום זה נובע בעיקר מהתבוננות בנבחרי הציבור שמתקשים להרשים ומהתחושה הפנימית שאצלם, הדברים ייעשו וייראו כמו שצריך. הגם שניסיון העבר, ובעיקר ניסיון השנה האחרונה, מראה אחרת.
ב־1986 פרסם עיתון "חדשות" המנוח כתבה איקונית על מירוץ עתידי לראשות הממשלה בין אהוד ברק לבנימין נתניהו. ההימור שלקחו הכותבים (חנן קריסטל, אילן כפיר ואתי חסיד) היה מרתק: ברק היה אז אלוף פיקוד המרכז, ונתניהו שגריר באו"ם. שניהם נדרשו לעבור עוד לא מעט שנים וכמה תפקידים עד שמצאו את עצמם - 13 שנים מאוחר יותר - נאבקים ראש בראש על ראשות הממשלה.
"זה היה שעשוע, ביקשו מאיתנו להסתכל עשור קדימה ולהמר מה יהיה", משחזר קריסטל. "בליכוד מתבקש היה שנבחר באחד הנסיכים - דן מרידור, רוני מילוא, אהוד אולמרט או בני בגין - שבלטו אז מאוד. למרות זאת הימרנו על נתניהו, שלא היה נסיך, ואני מודה שבזמן אמת חשבתי שזה הימור לא נכון, שאטעה, ושדווקא בגין, שבדיוק נכנס לפוליטיקה והתייצב מול שרון, הוא מי שיבלוט.
"במפלגת העבודה הגענו למסקנה שאין לה סיכוי לחזור לשלטון אם לא יעמוד בראשה ביטחוניסט, ובתקופה ההיא היה ברור שביטחוניסט שווה רמטכ"ל. בצה"ל היו אז שלושה אלופים בולטים: אהוד ברק, יוסי פלד (שהיה אלוף פיקוד הצפון) ואמנון ליפקין־שחק (שהיה ראש אמ"ן). לשלושתם היו עמדות ביטחוניות־מדיניות די דומות, רביניסטיות, ולכן הבחירה בברק היתה הימור מושכל: הוא היה הבולט שבהם, וזה שברור שיש לו אספירציות פוליטיות. נתניהו אהב את הכתבה ההיא, ברק לא. הוא חשב שזה גורם לו נזק, בעיקר ביחסים שלו עם ראש הממשלה שמיר".
ישראל השתנתה מאז. ההילה של הגנרלים עומעמה דרמטית, גם בגלל הירידה באיומים הביטחוניים וגם לנוכח הביצועים הלא מרשימים של רבים מהם בזירה הפוליטית. גם הרואיות אישית כבר כמעט אין: לאף אחד כיום אין רזומה במבצעים ובמלחמות כמו שהיה לאריק שרון, או מבצעים פורצי דרך (שעיטורים בצידם) כמו לברק. במידה רבה, המפקדים הפכו למנהלים, והדילמות שאיתן הם מתמודדים נמצאות בחלקן הגדול עמוק במגרש החברתי־ציבורי.
ועדיין, עם ישראל אוהב את הגנרלים שלו וסומך עליהם. לא במקרה אמון הציבור בצבא גבוה יותר מאשר בכל גוף ציבורי אחר, והרמטכ"ל הוא האישיות הפופולרית ביותר במדינה, בפער גדול. התמיכה המובנית הזאת אמורה לתת לכוכבי ולכהן בסיס רחב של תמיכה ציבורית מראשית הדרך. תוסיפו על זה תקשורת אוהדת ואינטרסנטים שיעבדו שעות נוספות כדי להחניף להם ולשכנע אותם, ותקבלו שני מועמדים מהז'ורנל, שהקריירות שלהם כאילו תוכננו ותוכנתו מראש כדי להכין אותם לרגע הזה בדיוק.
יש לא מעט תנאים כאלה ואחרים, שצריכים להתקיים כדי שהתרחיש הזה יתממש. הראשון הוא שנתניהו אכן יפרוש. כל עוד הוא בתפקיד, כהן לא יתמודד. נתניהו הזכיר בעבר את כהן כאחד משני יורשיו הפוטנציאליים, אם וכאשר (השני היה רון דרמר, שסיים באחרונה קדנציה מוצלחת מאוד כשגריר בוושינגטון וסירב להצעות להצטרף למערכת הפוליטית), וכהן לא ילך נגד מי שקידם וטיפח אותו.
לכוכבי יחסים קרובים פחות עם ראש הממשלה, בוודאי לא יחסים אישיים קרובים כמו שיש לכהן, כולל עם בני משפחת נתניהו. יש הטוענים שראש הממשלה גם לא מעריך במיוחד את הרמטכ"ל שלו. הוא לא תמך במינויו, אלא העדיף את האלוף אייל זמיר, שהיה מזכירו הצבאי. שר הביטחון דאז, ליברמן, הוא שבחר בכוכבי. נתניהו גם לא רואה בכוכבי שותף סוד קרוב (ע"ע הסכם הנורמליזציה עם האמירויות ובחריין, שהוסתר מצה"ל וממפקדו), המשך ישיר ליחסו החשדני לכל ראשי מערכת הביטחון ששירתו תחתיו, ובעיקר לרמטכ"לים. הפופולריות הציבורית הרבה שמעניק תפקיד הרמטכ"ל למי שמחזיק בו הפכה אותם, בעיניו, לאיום בפוטנציה.
כל אלה עשויים דווקא להציב את כוכבי בעמדה טובה להוביל את מחנה המרכז־שמאל, אבל ספק אם יבחר בכך כל עוד נתניהו בתפקיד. סביר יותר שיחכה ליום שאחרי. על פניו, הוא כלל לא עוסק בנושא, אבל כל מי שמכיר אותו משוכנע שהוא יהיה שם.
התנאי השני הוא צינון. החוק הקיים קובע כי מרגע השחרור צריכות לעבור שלוש שנים, או מערכת בחירות אחת, כדי שהפורש יוכל להתמודד. החוק חל על בכירי מערכת הביטחון והמשטרה מדרגת אלוף, ותקף לגבי כוכבי וכהן.
כהן מסיים את תפקידו בעוד ארבעה חודשים. הוא יכול לצאת לחופשת פרישה, ללימודים, או שניהם, ולדחות בכך את מועד שחרורו בכמה חודשים, שבהם ימשיך ליהנות משכר ומתנאים מלאים. לחלופין, הוא יכול לפרוש מייד ולהתחיל בו־ביום את הספירה לאחור, עד שיסתיים הצינון. בהנחה שיפרוש מייד, הצינון שלו יסתיים ביוני 2024, אלא אם כן תהיה באמצע מערכת בחירות נוספת, שתשחרר אותו מהצינון.
כוכבי יסיים שלוש שנות כהונה בינואר 2022. הוא מעוניין בשנה רביעית בתפקיד, ועל פניו, גם אין סיבה שלא יקבל אותה. כמעט כל קודמיו זכו בהארכת הכהונה, גם כשהדרג המדיני היה מרוצה פחות מתפקודם. יוצא הדופן היה משה (בוגי) יעלון, שפרש לאחר שלוש שנים משום שהתנגד להתנתקות מעזה, שאותה ביקש ראש הממשלה שרון לבצע.
אם כוכבי יקבל שנה רביעית, הוא יפרוש בינואר 2023. הוא יכול לבחור להתענג על חופשת שחרור ארוכה של תשעה חודשים, במשכורת מלאה פלוס כל התנאים הנלווים. אבל בהנחה שינהג כקודמו, גדי איזנקוט, וייצא מייד לאזרחות, הוא יסיים את הצינון בתחילת 2026 ויהיה כשיר להתמודדות. במציאות הכאוטית של הפוליטיקה הישראלית סביר מאוד להניח שתהיה עד אז עוד מערכת בחירות, ולכן תרחיש שבו הם מוצאים את עצמם מתמודדים ראש בראש כבר ב־2025 הוא סביר בהחלט. תמיד קיימת גם האפשרות שחוק הצינון ירוכך למענם.
הרזומה שלהם מוכר, ומפואר. כוכבי, בן 56, גדל בקריית ביאליק והיה חניך בתנועת הנוער המחנות העולים. הוא התגייס לצנחנים ועבר את כל שרשרת הפיקוד - מחייל וקצין צעיר, דרך פיקוד על פלוגת הנ"ט ועל גדוד 101, ועד פיקוד על חטיבת הצנחנים במבצע חומת מגן. בהמשך פיקד על אוגדת עזה ועל חטיבת המבצעים, היה ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הצפון, וכיהן כסגנו של איזנקוט לפני שהחליף אותו בינואר 2019.
כהן, בן 59, גדל במשפחה דתית בירושלים והיה חניך בבני עקיבא. גם הוא התגייס לצנחנים, ולאחר שהשתחרר התגייס למוסד כקצין איסוף (קצ"א). הוא מילא כמה תפקידים באגף להפעלת סוכנים (צומת), ופיקד על אחת משלוחות האגף באירופה. ב־2006 מונה לראש האגף, ובהמשך כיהן כסגן ראש המוסד וכראש המטה לביטחון לאומי. ב־2016 החליף את תמיר פרדו כראש המוסד.
שניהם אינטליגנטיים מאוד, אבל שונים באופיים. כהן מוחצן מאוד ומטפח את כינוי "הדוגמן" שהוצמד לו: תמיד בחולצה לבנה מעומלנת, במכנסיים ובגרביים מותאמים בקפידה, שערו מטופח ומסורק. לעולם לא יתפסו אותו במכנסיים קצרים, ובטח שלא בסנדלים.
כוכבי מופנם וביישן יותר. גם הוא מקפיד על הופעתו, ונראה כמו מדריך בווסט־פוינט: מדים מעומלנים שיושבים עליו בול, נעליים מצוחצחות, שיער קצוץ על פי התקנות הצבאיות עד למילימטר. תסתכלו על כוכבי מצדיע ותראו קצין לדוגמה.
גם ההתנהלות החיצונית שלהם שונה. כהן מתנהל מול קהלים כמו רוק־סטאר: כשהיה נכנס לחדר האוכל במוסד בימי הטרום־קורונה, היה עובר בין השולחנות ומחלק כיפים. מחבק, זורק בדיחה, יודע להתעניין ולהחמיא כשצריך. איש של אנשים, עם אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן.
כוכבי מתערבב פחות עם החיילים ונבוך מגילויי חיבה מוגזמים. משהו בו משדר ריחוק. הוא לא סחבק, והסמול־טוק שלו הרבה יותר מגושם וענייני. בשנים האחרונות הוא השתפר בזה קצת - למד לשאול, להקשיב, להתעניין - אבל ניכר שזה לא בא לו בטבעיות.
כהן מיומן מאוד בתקשורת, למרות שגדל במוסד. לכאורה הוא לא התראיין מעולם, אבל לא פעם יצוץ בסביבתו איזשהו מיקרופון "במקרה", והוא יענה. זה קרה סביב הפעילות של המוסד בקורונה, וסביב מעורבותו בהסכמי הנורמליזציה האחרונים. כהן ידע למנף את אלה (וכמובן את העשייה המבצעית של הארגון) גם לקרדיט אישי, שניכר בפרסומים החיוביים הרבים עליו ועל הקדנציה שלו בראשות הארגון. "מנגנון תקשורת משומן של איש אחד", החמיא לו השבוע אחד מידידיו מיוצאי הארגון, שהזכיר באותה נשימה כי לא היה ראש מוסד שנהג כך לפניו. הדבר גם עורר על כהן לא מעט ביקורת מתוך המוסד.
כוכבי, לעומתו, התראיין לא פעם, אבל מרגיש נוח פחות בסיטואציה הזאת. כתלמיד חכם, הוא יתכונן תמיד לראיון כמו למבצע צבאי מורכב: יכין לעצמו ראשי פרקים ויתאמן בשאלות ותשובות כדי לא להתבלבל בראיון בין דנה לדפנה. שונה לגמרי מכהן המאלתר, שנראה כמו דג במים. התוצאה שלו טובה בדרך כלל, ובעיקר מקצועית מאוד - הוא רהוט, שקול וענייני, עם קול הבריטון והעיניים הכחולות, שמְשווים לו את הלוק הנכון. "רמטכ"ל לדוגמה", מגדיר אותו אחד מקודמיו בתפקיד.
לכהן מעגל חברים רחב, אבל מעטים קרובים אליו באמת. הוא לכאורה מתייעץ עם כולם, אבל מקשיב רק למעט. כוכבי, לעומתו, מחזיק מעגל קרוב של יועצים וחברים, שעוברים איתו מתפקיד לתפקיד. חלקם אנשי צבא, כמו עוזרו, אל"מ ג', שהיה גם ראש לשכתו באגף המודיעין ואף מונה על ידיו לאחרונה לראש חטיבת ההפעלה באמ"ן; וחלקם חיצוניים - הבולט שבהם הוא יועץ התקשורת גיל מסינג, שכוכבי שאף למנותו לדובר צה"ל.
לכהן ניסיון רב במסדרונות הפוליטיים והמדיניים, מימיו כראש המל"ל. הוא מתהלך בהם בטבעיות, וניכר שאפילו נהנה מהמשחק. הוא מכיר את כולם, וחבר של מי שצריך. הוא לא מתבייש להיראות במסעדות או באירועים נוצצים.
כוכבי, לעומתו, זר לעולם הזה. מעגל החברים שלו הרבה פחות ראוותני, ותמצאו אותו מבלה מקסימום בסרט או במסעדה צנועה. בשונה מכהן, הוא בוודאי לא חבר של מיליארדרים, ולא מחזיק בסלולרי שלו מספרי טלפון של פוליטיקאים ועיתונאים. שניהם, אגב, קוראים כל מילה שנכתבת עליהם, רגישים מאוד לביקורת - וגם מקפידים להגיב לה.
שניהם אנשי מקצוע מעולים, כל אחד בתחומו, וחתומים על רפורמות נרחבות לאורך דרכם המקצועית. כהן נחשב למפעיל סוכנים יצירתי ויוצא דופן, שכמה מהמקורות שגייס הניבו תרומה משמעותית לביטחון המדינה. בתקופתו, המעורבות של האגף להפעלת סוכנים ("צומת") בעולם המבצעי הגיעה לשיא.
כוכבי בלט כמפקד שדה מצטיין וייחודי בחשיבתו. זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בשיטת המעבר־דרך־קירות שהגה במהלך כיבוש הקסבה בשכם במבצע חומת מגן, ובשינויים שהכניס כשכיהן כראש אמ"ן. הרקורד שלו נקי מכל רבב. הוא נשוי לאהבת נעוריו (יעל, כיום בכירה בפרקליטות מחוז הצפון), אב לשלוש בנות, ובעברו לא נקשרו כל פרשיות אישיות או ערכיות. "אפול מהכיסא אם יגלו עליו משהו", אמר לנו השבוע בכיר במערכת, שמכיר אותו מקרוב. "אביב הוא פלס. גם אם יהפכו כל אבן, לא ימצאו עליו כלום".
אצל כהן הדברים מורכבים יותר. במוסד היו לא מעט רינונים לאורך השנים על עניינים שונים, שלכאורה נכרכו בשמו. דוגמה לכך היו הכרטיסים שקיבל בחינם מהמיליארדר ג'יימס פאקר להופעתה בארץ של זוגתו דאז, מריה קארי. נטען עוד שכהן עשה שימוש בדירתו של פאקר לצרכיו האישיים. הנושא נבדק בנציבות שירות המדינה, וכהן הודה בטעותו ושילם בדיעבד עבור הכרטיסים.
היו גם טענות נוספות על קשרים עם אילי הון ואחרים, וכמובן על קשריו עם נתניהו. מי מיריביו כינה אותו "הבאטלר", בטענה שכראש המל"ל, שירת את נתניהו ומשפחתו. כחלק מכך אף נטען שרכש עבור נתניהו סיגרים במסעותיו בחו"ל, טענה שכהן דחה בתוקף.
בדומה לכוכבי, גם הוא נשוי לבת זוגו מנעוריו (איה, אחות ראשית במחלקה המטואונקולוגית). הוא אב לארבעה. בנו יהונתן נולד עם שיתוק מוחין ו־100 אחוז נכות, וכהן השקיע רבות בטיפול בו, ובשנותיו בראשות המוסד גם פעל לשילוב אנשים עם מוגבלויות בארגון.
הקדנציה של כהן כראש מוסד מוצלחת במיוחד. בצד המבצעי הוא חתום על גניבת ארכיון הגרעין האיראני מטהרן והבאתו לארץ, ולפי פרסומים זרים, על הפיצוץ במפעל לייצור צנטריפוגות מתקדמות בנתנז ביולי שעבר, ועל חיסולו של פרויקטור הגרעין האיראני, מוחסן פחריזאדה, בנובמבר.
בצד המדיני הוא היה השושבין הישראלי של "הסכמי אברהם" עם האמירויות ובחריין, ושחקן מרכזי (לצד רון דרמר) ביחסי האהבה הלוהטים שהיו לישראל עם ממשל טראמפ. תמונתו עם מזכיר המדינה היוצא מייק פומפאו, כשהם מסיבים לארוחת ערב במסעדה וושינגטונית ידועה בחודש שעבר, היתה חזות הכל: כהן היה בן־בית בממשל הקודם, ושיתוף הפעולה המודיעיני־מבצעי־מדיני שלו (ושל המוסד) עם האמריקנים היה חסר תקדים, כולל פרקים חשאיים ומסעירים.
דוגמה אחת לכך היתה הפגישה של ראש הממשלה נתניהו ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בעיר החוף הסעודית ניאום. כהן היה המוציא והמביא של המפגש, ואפשר להניח שגם של מפגשים דומים, עם סעודים ואחרים, שלא פורסמו. בתקשורת הערבית נטען כי הסעודים זעמו על פרסום המפגש, שהיה אמור להישמר בחשאיות, וכי מאז הם מפנים כתף קרה לכהן ולאנשיו.
אפשר להניח שלכהן, כמו לכל ראש מוסד לפניו, היו גם תקלות. אבל אלו נסגרו בשקט, בלי שנגרמו נזקים לארגון ובלי שנפגעה תדמיתו של העומד בראשו. במובן הזה, הוא נהנה מהחשאיות של המוסד: כשרוב המבצעים נותרים עלומים, כך גם התקלות.
העולם שבו מתנהל כוכבי שקוף הרבה יותר, ומכאן גם סבוך בהרבה. כמעט כל מהלך שלו חשוף - ונשפט. הצבא הוא גוף גלוי: מהתקציב, דרך האנשים ועד המבצעים. גם לו יש כמובן עולם חשאי שלם, אבל הממשק שלו עם הציבור ועם התקשורת הוא עצום. אין כמעט עצב או פינה בחברה הישראלית שצה"ל לא נוגע בהם. זה שדה שלם של הזדמנויות, אבל גם שדה שזרוע באינספור אתגרים וביקורת.
כאבי הראש של הרמטכ"ל גדולים פי כמה מאלה של ראש המוסד. הארגון שהוא מנהל גדול בהרבה, עם תמהיל סבוך של חיילים בסדיר, משרתי קבע, אנשי מילואים ואזרחים עובדי צה"ל. מנגד, לראש המוסד יש רק אנשי מקצוע שעובדים אצלו (בשכר מתגמל), וקומץ של חיילים בסדיר.
כהן כפוף ישירות לראש הממשלה, נתניהו, שמינה אותו ומאמין בו. כוכבי, לעומת זאת, מונה על ידי אביגדור ליברמן (שהתפטר לפני שכוכבי נכנס לתפקיד), והספיק מאז לכהן תחת שלושה שרי ביטחון שונים: נתניהו, נפתלי בנט ובני גנץ. זה חייב אותו לתמרן בין רצונות פוליטיים שונים ולהלך בשדה מוקשים תמידי. אם מוסיפים לזה את האין־תקציב, ובמשתמע מכך את הפגיעה בתכנון הרב־שנתי, בהצטיידות ובהתנהלות השוטפת, מקבלים סיטואציה כמעט בלתי אפשרית לניהול. ועל זה צריך להוסיף את הקורונה.
לא מעט רמטכ"לים היו הופכים שולחן בסיטואציה הזאת, אבל כוכבי זהיר מאוד בהתנהלותו ובלשונו. הוא מתבטא מעט, ובאופן ממלכתי. בשונה מאיזנקוט הוא נשמר שלא להיכנס למגרש הציבורי־חברתי־ערכי, שהביא על קודמו לא מעט ביקורת, בעיקר בפרשת אלאור אזריה. למעשה, עד לנאום שנשא לפני עשרה ימים בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, קשה להיזכר באמירה של כוכבי שהדהדה בכל קצוות הארץ.
הנאום הזה עורר סערה גדולה - ועורר גם את כהן. ראש המוסד דאג שיידעו שהוא חושב שהרמטכ"ל שגה וגרם נזק בדבריו. לגבי המהות הוא דווקא מסכים עם הרמטכ"ל שהסכם הגרעין המקורי היה רע, ושחזרה אליו תהיה רעה מאוד. אבל הוא סבור שאת הדיאלוג עם האמריקנים צריך לנהל בחדרים הסגורים, ולא מעל במות כנסים. בוודאי כשמדובר בממשל חדש, דמוקרטי, שישראל צריכה למצוא מסילות לליבו כדי לנסות להשפיע על החלטותיו.
אבל אפשר גם להניח שכהן לא אהב את העובדה שכוכבי "נכנס לו למשבצת". עד לשבוע שעבר היה התיק האיראני שמור לשניים: נתניהו וכהן. הראשון קבע את המדיניות, השני הוציא אותה לפועל. זה עבד מצוין, ואמור היה גם להמשיך לעבוד כך: נתניהו כבר הבהיר כי בכוונתו למנות פרויקטור שירכז את המאבק בגרעין האיראני, ונראה כי אין מתאים לכך מכהן, רגע אחרי שיסיים את תפקידו במוסד. עד אז הוא בוודאי ימצא את עצמו עוד כמה פעמים בוושינגטון, מפעיל את קסמיו גם על הממשל החדש.
הנאום של כוכבי הכניס גם אותו למשחק. לא בטוח שהרמטכ"ל התכוון לזה - נראה שאילו ידע איזו סערה יחוללו דבריו היה מתנסח אחרת - אבל ציבורית, הוא התמקם במרכז העניינים, על המשבצת הביטחונית, צמוד לנתניהו, במקום שהיה שמור עד עתה רק לכהן.
הביקורת של כהן הוציאה החוצה את מה שנשמר עד כה בחדרים הסגורים: כהן וכוכבי צהובים זה לזה. זה ידוע כבר שנים, עוד מהתקופה שבה כוכבי היה ראש אמ"ן וכהן סגן ראש המוסד, ואז ראש המל"ל. אבל הדם הרע העצים מאוד בשנתיים שבהן כוכבי משמש רמטכ"ל.
הביקורת ההדדית שלהם ושל סביבתם הקרובה חריפה. אם מוסיפים אליה את היחסים הרעועים שיש לכהן עם ראש השב"כ, נדב ארגמן (שגם כוכבי לא משדר איתו על אותו הגל), את חוסר הערכתו לראש אמ"ן, תמיר הימן, ואת הקרע ביחסיו עם ראש המל"ל, מאיר בן־שבת - מקבלים תמונת מצב עגומה ומטרידה של היחסים בצמרת הביטחונית בישראל.
אגב, גם קודמו של כהן, תמיר פרדו, לא אהד את כוכבי, בלשון המעטה, כשזה כיהן כראש אמ"ן. הרמטכ"ל דאז איזנקוט נאלץ לפשר ביניהם לא מעט, כמו גם בעימותים שהיו לכוכבי עם ראש השב"כ הקודם, יורם כהן.
בצה"ל לא אוהבים את הקרדיט שהמוסד וראשו לוקחים לעצמם על כל פעולה. בטוחים שם שזה נובע ממניעים אישיים, ולראיה - הצניעות התקשורתית שגזרו על עצמם ראשי מוסד קודמים. "כהן מנהל את הקמפיין שלו לראשות הממשלה מכיסא ראש המוסד", אמר השבוע גורם ביטחוני בכיר לשעבר, שמחזיק ביחסים טובים עם כהן וכוכבי. "זה מוציא את אביב מדעתו".
אין ספק שכהן השכיל למנף למקסימום את ההצלחות של המוסד בתקופתו. הוא יטען שזה נעשה לטובת המדינה והארגון, וגם שיפר דרמטית את ההרתעה מול האויבים, ובראשם איראן. מנגד, מתקשה צה"ל למנף הצלחות דומות. ייתכן שזה נובע מסרבול תקשורתי, ואולי מהקפדה יתרה על ביטחון מידע. "לצה"ל יש לא מעט הצלחות שאפשר היה למנף אותן לא פחות טוב, אבל הוא נמנע מכך. זה גשר שלא חוצים", אומר הבכיר.
כהן גם מיטיב לזהות הזדמנויות. כשפרצה הקורונה, הרמטכ"ל וצה"ל נמנעו מלקחת עליה אחריות. כהן זינק על ההזדמנות, ולמעשה הכפיף אליו לא מעט מהעשייה של צה"ל ומשרד הביטחון. זה נבע לא מעט מקרבתו לראש הממשלה, ומהעובדה שנתניהו לא רצה לתת בולטות לצה"ל ולשר הביטחון דאז, בנט. ועדיין - לרמטכ"ל ניתנה הזדמנות להסתער, והוא קפא במקומו. התחושה שנוצרה בציבור היא שבעוד כהן שש אלי קרב, כל קרב, כוכבי נמנע מכך.
"אם נשתמש בקלישאת הסכין בין השיניים, שחביבה על היועצים האסטרטגיים בהתייחס לראשי ממשלות בישראל, אז ליוסי כהן יש סכין לסטייקים, ולאביב כוכבי סכין חלבית", אומר רונן צור, מבכירי היועצים, שהוביל כמה מהקמפיינים הפוליטיים של בני גנץ בשנים האחרונות.
גם איילת פריש, שהיתה בעבר יועצת התקשורת של הנשיא שמעון פרס, סבורה שלכהן יש יתרון ברור במגרש הזה. "אנחנו חיים במזרח התיכון, והציבור הישראלי רוצה בראשות המדינה אנשים שיודעים לשסף גרונות ולחייך אחר כך. הגרונות על החגורה של כהן מוכרים, ועל החגורה של כוכבי לא. אין לי ספק שהצבא עושה המון, אבל בעולם של התדמיות, שבו אנחנו חיים, צריך שדברים גם ייראו. והדברים שכוכבי וצה"ל עושים לא נראים מספיק".
"הרמטכ"ל הוא תפקיד פוליטי מובהק, אבל ראש המוסד לא היה תפקיד כזה", אומר דובר צה"ל לשעבר והיועץ האסטרטגי בהווה, אבי בניהו. "יוסי כהן הפך אותו לכזה, בגלל הכוח העצום שהוא מרכז. מאז איסר הראל לא היה כאן ראש שירותי מודיעין שהחזיק בידיו כל כך הרבה כוח. הוא המוציא והמביא, ותחתיו עובדים שרים וגנרלים. הוא מנהל את מדיניות החוץ, שחקן מרכזי במדיניות הביטחון, ידו בכל - מאיראן ועד לקורונה".
המומחים מאוחדים בדעתם שכוכבי חייב לשפר את מרכיב החדות - או אם להשתמש במושג החביב עליו, הקטלניוּת - כדי לזכות ביותר מרכזיות ופופולריות. "כדי להיבחר, ראש ממשלה בישראל צריך שני דברים: להיות צ'ארמר, ולהיות אכזרי ליריבים מבית ולאויבים מבחוץ", אומר צור. "שתי התכונות האלו יושבות על כהן בצורה מדויקת מאוד. כוכבי הוא יותר צ'ארמר כרגע, הוא צריך לחזק אצלו את מרכיב האכזריות".
נשמע מוזר. הרי הרמטכ"ל הורג הרבה יותר אנשים ועושה הרבה יותר מבצעים מראש המוסד.
"זה נכון, אבל אנחנו מחפשים מנהיגים שהאויב יחשוש מהם, ואביב צריך להשלים את הפרק הזה בביוגרפיה שלו. חוץ מאולמרט, שנקלע לתפקיד ראש הממשלה במקרה, כל ראשי הממשלה בדור האחרון היו כאלה. רבין דיבר על 'לשבור להם את הידיים והרגליים' באינתיפאדה השנייה. ברק היה גיבור מעוטר. על האכזריות של שרון אין חולק. ונתניהו, שהקריירה הצבאית שלו הסתכמה בדרגת סרן בסיירת מטכ"ל, מיצב את עצמו בתור אוטוריטה בסוגיית הטרור".
לדברי צור, רוב הרמטכ"לים מאז רפול נרתעו מתדמיתם כמחסלים, למעט שאול מופז באינתיפאדה השנייה. "הם העדיפו להיראות כמי שיורים ובוכים, מחסלים ומתייסרים, שיראו בהם גם אנשי ספר, לא רק אנשי חרב. לפעמים בא לי לצעוק להם 'אתם לא אלתרמן, אתם ג'ינגיס חאן. בחרו אתכם כדי שתהיו ג'ינגיס חאן. אם היו רוצים פסנתרנים בלשכת הרמטכ"ל, היו בוחרים את ארתור רובינשטיין. הוא מנגן הרבה יותר טוב. תהיו לוחמים ותפסיקו להתבייש בזה".
כהן, מוסיף צור, לא מתבייש בזה. "נהפוך הוא: הוא בונה את התדמית הזאת. יש לו חושים פוליטיים יותר מחודדים מאשר לכל אחד אחר מחוץ למערכת הפוליטית. הוא מאוד מזכיר בזה את אהוד ברק. הציבור מבחין בכך, ואוהב את זה. הוא פועל נכון ובונה את עצמו נכון".
"לכוכבי חסרה תמונת ניצחון", אומר יועץ התקשורת עידו מינקובסקי. "לכהן יש כאלה בשפע. נכון שלכוכבי יש הרבה יותר משקולות על הכתפיים, מעצם תפקיד הרמטכ"ל, וגם בגלל הכישלון הפוליטי של הגנרלים שקדמו לו. אבל אם תשאל בציבור, אסוציאטיבית, אף אחד לא יידע להגיד שום דבר שקשור אליו.
"כוכבי חייב להפנים שהציבור בישראל אוהב סכין בין השיניים. הוא רוצה את הרמטכ"ל שלו אוכל חול כמו גבי אשכנזי ב'ארץ נהדרת', ופחות צנחן עם גינונים מווסט פוינט. שיהיה גם קצת תחמן ותחבולן, ובעיקר שיהיה עם החיילים, ולא עם המפקדים. עממי, בשטח, עם יותר שיזפון ופחות פנטגון. להיכנס למעגל המתגייסים הרוקדים בבקו"ם, לתת טרמפ לחייל שתקוע בצומת, להיאבק על שכר החיילים והזכויות של הלוחמים.
"רמטכ"ל נטול מלחמות אמיתיות ייזכר בעיקר כרמטכ"ל של צבא וחברה, אז שיילחם שם, כי את עמך ישראל מעניין הבן־דוד בחטיבת כפיר יותר מהגרעין האיראני. כמו שאמרה פעם מירי רגב, כשהיתה דוברת צה"ל: הוא צריך לדאוג שהמסכים ייצבעו בחאקי".
נאומו האחרון של כוכבי יכול אמנם להקנות לו בנקל מקום ברשימת הליכוד, אבל מי שמכיר את דעותיו המדיניות־ביטחוניות משנים ארוכות של עבודה משותפת, ממקם אותו במרכז־שמאל - בדיוק המקום שבו ממוקמים רוב קודמיו. מכאן מתבקש גם ההימור שבעימות העתידי מול כהן הוא יוביל מפלגה חדשה או קיימת מהגוש הזה.
כהן, לעומתו, צפוי להיכנס לליכוד. נתניהו, כאמור, כבר הצביע עליו כיורשו, ובלאו הכי, מדובר במפלגה היציבה ביותר בימין, ומכאן, שגם במסלול הבטוח ביותר לראשות הממשלה.
"אם היית שואל אותי לפני שנתיים־שלוש, הייתי מהמר שמנהיג הליכוד אחרי נתניהו יהיה גדעון סער או גלעד ארדן", אומר קריסטל. "אבל סער פרש, וארדן הוגלה, והמועמדים האחרים נחלשו מאוד. ישראל כץ אמנם חזק בתוך הליכוד פנימה, אבל מעמדו הציבורי התרסק בכהונתו הנוכחית כשר האוצר. יולי אדלשטיין במצב דומה. זה נותן ליוסי כהן הזדמנות לא רעה, בוודאי אם נתניהו ימליך אותו ויחנוך אותו במשך תקופה. אחרת הוא עלול להקיז לא מעט דם בפריימריז. למזלו, יש לו עוד זמן ללכת עם ולהרגיש בלי, ולבנות לעצמו מוקדי כוח.
"לכוכבי יהיו חיים קשים יותר, אבל גם יותר אפשרויות. בעבר, בגלל הסוגיה המדינית של השטחים, החלוקה האוטומטית היתה ליכוד־עבודה. כוכבי נראה כאיש תנועת העבודה הקלאסית, אבל עמדותיו מאפשרות לו לשחק גם במגרשים אחרים. הדברים האחרונים שלו נשמעים לגמרי כמו עמדות של הימין".
צור רואה במאבק עתידי כזה בין השניים העתק דומה למדי לשלושת סבבי הבחירות בין נתניהו לגנץ. "אני לא יודע מה יהיה בעוד חמש שנים, אם הציבור בישראל ירצה לראות מנהיג שכובש, מסתער ומטיל אימה על האויב, או מנהיג שמסתכל פנימה, מאחה שסעים ומרפא מחלות. בין נתניהו לגנץ היה קרב משוגע בדיוק על הנושאים האלה, שלא הוכרע בשלוש מערכות. בגדול, אני יכול לראות העתק־הדבק של הקרב ביניהם לעידן של כהן וכוכבי, כשכהן בתפקיד נתניהו, וכוכבי בתפקיד גנץ.
"אבל הדרך שלהם עוד ארוכה. כהן לא יתקבל בברכה בליכוד. אנשים לא נכנסים לליכוד וכובשים אותו בסערה, ויחכו לו שם לא מעט מתנגדים. הוא יצטרך לעבוד קשה, להכין בסיס תמיכה רחב, לגייס כסף. העלות של קמפיין כניסה למפלגה חדשה יכולה להגיע לפחות ל־30-20 מיליון שקלים. אבל אפשר להניח שבהיבט הזה, חייו של כהן יהיו קלים מאלה של כוכבי, בהתחשב בקשת ההיכרויות הרחבה שלו עם עשירי עולם.
"לכוכבי יהיה קשה יותר. הוא חייב ללמוד להתחבר למוקדי הכוח וההשפעה. בתקשורת, בעסקים, בפוליטיקה. נראה שחסר לו להט, וכרגע גם אין לו קילר אינסטינקט. המודל הנכון מבחינתו הוא אהוד ברק, שהיה רמטכ"ל שכולם ידעו שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. זה מודל הרבה יותר טוב מאשר המודל של בני גנץ, שלא היה בטוח אם הוא רוצה להתמודד ונזקק לקמפיין יוצא דופן, שהוכן בלחץ. הישראלים רוצים לדעת שמי שהם מצביעים לו נחוש ונלחם, לא שהוא עושה להם טובה".
בניהו דווקא סבור שכהן יתקבל בליכוד בזרועות פתוחות. "השמאל עייף מגנרלים והימין משווע להם, בטח אחרי שנכזב מבוגי, מופז ושרון, שנטשו אותו.
"כהן לא נתפס כליכודניק מלידה, ויוכל לסחוף אליו קהלים חדשים. אבל גם אביב יוכל לשבור די בקלות ימינה אם ינהל קמפיין ביטחוניסטי. שניהם יצטרכו להציג אג'נדה ברורה, כי הציבור מחפש מישהו שיודע מה הוא רוצה, ולא סופרמרקט".
לדעת בניהו, "רמטכ"ל שפושט מדים הופך אוטומטית נמוך יותר ב־20 ס"מ, כי הוא מאבד את האפיל שבא עם המדים והדרגות. כוכבי בהכרח יעבור את זה, מה עוד שלא ברור איך הוא יסיים את התפקיד ומה יקרה עד אז - למשל, אם תהיה מלחמה או יהיה משבר ביטחוני אחר. כרגע הוא מגיע בחסר, בהשוואה לכהן.
"אני מעריך גם שמישהו, מתישהו, ידביק לכוכבי את העובדה שהוא בוגר קרן וקסנר, ושאשתו עובדת בפרקליטות. בינתיים זה לא מוזכר בהקשר שלו, אבל אם הוא ייכנס לפוליטיקה, זה בוודאי יצוף".
איילת פריש סבורה שלכהן יש יתרון משמעותי על כוכבי. "הוא מקובל בכל מקום - בחצרות הרבנים ובציונות הדתית, ובדפי הפייסבוק של הליכוד יש לו עמוד מעריצים. הוא יודע לזהות קהלי יעד ולכבוש אותם, והוא יודע לגבש קואליציות. זה מתכון חזק מאוד להתמודדות על ראשות הממשלה.
"כוכבי היה תקווה ענקית, אבל היא טרם מומשה. הוא לא מורגש מספיק, ויצטרך לעשות יותר ממה שעשה עד עכשיו כדי לזנק למדרגה הבאה. זה לא שעידן הגנרלים תם לגמרי, אבל הוא בהחלט עם סימן שאלה. יידרש גנרל עם עשייה יוצאת דופן וצריבה תקשורתית רחבה מאוד כדי שיוכל להתיישב בנינוחות על כיסא ראש הממשלה".
מינקובסקי מדגיש כי "אחד האתגרים המשמעותיים שמצפים לשניים הוא לשמור על הרלוונטיות גם בתקופת הצינון, שבה הם כבר לא ייהנו מהיוקרה ומהתהילה, ויהיה להם הרבה יותר קשה לבלוט. התקשורת יכולה להיות משרת נהדר, אבל גם אדון נורא, והם יגלו גם את הצד הזה שלה. בינתיים שניהם נהנים מאור הזרקורים, אם כי כמו שהדברים נראים כרגע - כוכבי הוא סלב רשת באינסטגרם, וכהן הוא דוגמנית הוט קוטור ב'ווג'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו