זה היום האחרון שלנו ביחידה לטיפול אינטנסיבי בנשים עם דיכאון אחרי לידה בבית החולים שיבא בתל השומר.
ח', שעומדת לעזוב את היחידה, עומדת בחדר צדדי במבנה שבחודשים האחרונים היה בשבילה בית, ובוכה. מתקשה להיפרד. ד"ר ורד בר, מנהלת היחידה, מחבקת אותה. ח' פוחדת כל כך שזה יחזור, שתרגיש כלפי התינוקת שלה את מה שהרגישה כשנכנסה לכאן, שהחרדות והדיכאון ישתלטו עליה שוב. פתאום היא נראית לי כמו ילדה, ילדה שמבקשת עוד רגע אחד להיות ככה, אבודה ומנוחמת בתוך חיבוק של מישהו אחר, רגע אחד אחרון לפני שהיא מפסיקה להיות מחובקת וחוזרת להיות אמא.
רגע לפני, במסיבת הסיום של הקבוצה שלה, היא היתה בטוחה בעצמה ומאושרת. עכשיו היא חוששת שהיא בעצם לא כזאת חזקה. שבלי המסגרת המגינה והתומכת הזאת, הסיוט יחזור.
"אני סומכת עלייך מאוד", אומרת לה ורד, "עשית עבודה יפה מאוד. זה את עשית. בעצמך. לא אנחנו". היא מבטיחה לה שתמיד תוכל לחזור אם תרגיש צורך, שהדלת פתוחה, ושהסוף הזה הוא התחלה. התחלה של תהליך.
אחר כך ח' תתחבק בחוץ עם אלעד, הפסיכולוג ההתפתחותי שליווה אותה ואת התינוקת שלה לאורך המסע הזה, ושעזר לה לרקום את הקשר המורכב כל כך בין אמא לתינוק, הקשר שאמור להיות הכי טבעי בעולם. גם לאלעד זה היום האחרון ביחידה, הוא נוסע לשנה לחו"ל.
ח' מתקשה להיפרד ממנו. "יהיה בסדר", הוא מבטיח לה עם דמעות בעיניים. "זו התחלה של דברים טובים, גם אצלך וגם אצלי".
* * *
הסרט שיפתח את העונה החדשה של "יוצאים מהכלל" (כאן 11, שני הקרוב ב־21:15) הוא תיעוד של מסע. מסע מטלטל, לא צפוי וחד־פעמי, שעשיתי עם הבמאית והעורכת שרון קרני. במשך חודשים ליווינו קבוצת אימהות ביחידה לטיפול בנשים עם דיכאון חריף אחרי לידה. יש אחת כזאת בישראל, והיא פועלת כבר שנה וחצי במסגרת המרפאה לבריאות הנפש של האישה בבית החולים שיבא, ומיועדת לנשים שהדיכאון שלהן קשה במיוחד.
בהתחלה, שבועות ארוכים, באנו בלי מצלמות וישבנו איתן במפגשים. רק שיתרגלו לנוכחות שלנו, במקום הזה, שהוא אולי הכי סודי ואינטימי בבית החולים. שירגישו בטוח לדבר לידנו. כי דיכאון אחרי לידה הוא כנראה הבעיה הרפואית הכי מושתקת שיש. הבושה סביבו עצומה. נשים שחוות אותו ממעטות מאוד לספר, רק הסביבה הקרובה יודעת. רק מי שחייב. איך תאמרי בקול רם שבתקופה שאמורה להיות המאושרת בחייך, את סובלת מדיכאון ומחרדה. איך תספרי שהתינוק שלך לא גורם לך אושר. שאת לא מאוהבת בו. שלפעמים את רוצה לברוח ממנו, או בכלל מתחרטת שהבאת אותו לעולם.
התופעה הזו רחבה הרבה יותר ממה שרובנו חושבים. אחת מכל חמש־שש נשים תחווה דיכאון אחרי לידה. בישראל זה אומר כ־30 אלף יולדות בשנה. תסתכלו על המספר הזה שוב: 30 אלף יולדות בשנה. לא מדובר ב"בייבי בלוז", ההצפה הרגשית שחשות רוב היולדות לאחר הלידה, ושחולפת לאחר שבועיים־שלושה. מדובר בדיכאון או בחרדה קשים מאוד.
הנשים שמטופלות ביחידה, לא יותר מעשר בו בזמן, מופנות אליה דרך קופות החולים באמצעות טופס 17. הן באות לכאן שלוש פעמים בשבוע, לטיפולים אישיים וקבוצתיים של כמה שעות. לפעמים עם התינוקות, לפעמים בלעדיהם. זה החמצן שלהן, המקום הבטוח שבו יפגשו נשים שמרגישות כמוהן. המקום שמכיל אותן בלי לשפוט, ושיעזור להן להרגיש טוב עם עצמן, ובהמשך גם עם התינוק שלהן.
הביקוש גדול. ברגע שמטופלת אחת מסיימת ועוזבת, אחרת נכנסת במקומה. נשים שמצבן חמור ואין להן מקום מקבלות תמיכה מהמרפאה, בכל דרך אפשרית, עד שיתפנה מקום.
אנחנו נכנסים לפגישה הראשונה בזהירות. תשע נשים יושבות במעגל על כריות ועל מזרנים עם התינוקות שלהן, ועם ד"ר בר, פסיכיאטרית, מנהלת המרפאה לבריאות הנפש של האישה ומי שהקימה את היחידה הזאת. חוץ משרון, הבמאית, אנחנו צוות גברי. שי הצלם, ינון המקליט, אלון ונתי המפיקים, אלעד התחקירן, ואני. שישה גברים, במקום שכולו נשים בלבד. בשבועות הקרובים ארגיש יותר מאי פעם את העובדה שאני גבר. שיש דברים שאני פשוט לא יכול להבין, שלא חוויתי ולא אחווה. את הפער הזה בין אבא לאמא.
* * *
ימי ראשון מתחילים בפגישת "פתיחת שבוע". החדשות מציגות את עצמן. הוותיקות פורקות את המתח והקשיים של סוף שבוע ארוך עם התינוק או התינוקת. ג', אישה מרשימה בת 26 ואמא לתינוק חייכן ומלא קסם בן חמישה חודשים, מצטרפת בפעם הראשונה ומציגה את עצמה. היא נראית עייפה ועצובה.
הצער והתסכול שלה שוטפים את החדר. ג' מספרת שהדיכאון התחיל אצלה עוד בהיריון. התחילה אז טיפול במרפאה, אבל אחרי הלידה הרגישה שהיא מאבדת אחיזה, וחזרה למרפאה.
"יש ימים שאני קמה, ואני עצובה שקמתי. בכל פעם שהוא בוכה, המחשבות האלה של 'אני לא מספיק טובה' ו'אני בחיים לא אהיה מספיק טובה' ו'למה הייתי צריכה את זה'.
"אני אוהבת אותו ואני שונאת אותו, אני שמחה שהוא נולד ואני עצובה שהוא נולד, וכיף לי איתו ורע לי איתו באותו רגע. ואני עובדת קשה מאוד להסתיר את מה שאני מרגישה. הילד שלי הוא באמת ילד מהמם, ואני מרגישה שאין לי זכות להרגיש את הרגשות האלה. איך אני יכולה להגיד שלפעמים אני שונאת אותו? איך אני יכולה להגיד שלפעמים אני מתחרטת עליו? איך אני יכולה להגיד שלפעמים אני מקווה שיגלו לי סרטן, כדי שתהיה סיבה שאני לא אוהב אותו?
"כל היום מדברים איתי על האינסטינקט האימהי ועל ה'אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא', וכאילו... אין לי אהבה".
בהפסקה ג' הולכת לחדר צדדי להחליף חיתול לילד, ואני איתה. אני מנסה להבין איך הכל התחיל. "גם בהיריון הייתי בדיכאון. תסלח לי, מאמי שלי", היא אומרת לתינוק שלה. "עד שבוע מאוד מאוחר רציתי לעשות הפלה. כשהבנתי שאני לא יכולה לעשות הפלה, אמרתי, 'טוב, אז אני פשוט אשאיר אותו בבית החולים ואברח'. והוא באמת ילד מהמם והוא ילד מפיץ אור, וזה מה שהכי קשה לי, כי אני מלאה בחושך עכשיו".
התינוק שלה מתחיל קצת לקטר, ואני מציע לעזור. להחזיק אותו קצת. הוא מתוק שאין דברים כאלה, ומחייך אלי בשמחה. במהלך השבועות הארוכים במחלקה אבין שבכל פעם שאני עושה את זה - מבקש לחבק את התינוק או התינוקת של מי שאני מדבר איתה - זה אומר שהעצב והחושך קשים לי מדי, שאני רוצה לתקן עבור התינוקות והאימהות שלהם את מה שרק זמן וטיפול יכולים לתקן. רק שאני אורח מזדמן בעולמם, אני לא יכול באמת לתקן.
אני שואל את ג' על הרגע הכי קשה עד עכשיו, והיא מספרת על יום אחד, שבו היתה לבדה עם התינוק, והוא שיגע אותה. לא ישן, לא אכל, בכה בלי סוף. "שיחקתי איתו על משטח הפעילות, בעלי היה אמור לחזור הביתה בשש, אז החלטתי שבחמש ומשהו אשכיב את הילד לישון, אקח את האקדח של בעלי, אירה לעצמי בראש במקלחת של האורחים, ככה הילד לא יהיה לבד הרבה זמן. במקרה, אמא שלי באה אלי הביתה בחמש. הבנתי שאני צריכה טיפול".
התינוק שלה מתחיל לבכות. הוא רעב. היא מכינה לו בקבוק ומתחילה לבכות בעצמה. "כשיצאנו מהבית אמרתי לעצמי שהוא אמור להיות רעב כשנגיע לכאן, ושכחתי מזה, והוא לא אכל מתי שהיה אמור לאכול. אמא טובה לא היתה שוכחת".
מה עובר לך בראש עכשיו?
"שאני לא אחראית, שאני לא מספיק טובה כדי להיות אמא שלו, או אמא בכלל". היא בוכה, ושוב מבקשת מהתינוק סליחה.
אני חושב על כל הפעמים שבהן אני שכחתי שהילדים שלי כבר מזמן היו אמורים לקבל בקבוק, ומנסה להסביר שזה קורה לכולם, שאין דבר כזה הורה מושלם, שזה ממש לא הופך אותה לאמא גרועה. "הלוואי שגם אני הייתי חושבת ככה", היא אומרת.
"הן מרגישות את זה ככישלון מאוד גדול של עצמן", אומרת ד"ר בר. "נשים שציפו להיות מאוד שמחות ומאושרות, ומרגישות לא זה ולא זה. בדיכאון שאחרי לידה אתה רואה הרבה פעמים נשים שלא מצליחות לישון, גם כשהתינוק שלהן ישן. נשים שלא מצליחות לאכול, ולא בגלל שהתינוק כל הזמן על הידיים שלהן, אלא כי לא בא להן, ובאותה מידה לא בא להן על התינוק ולא בא להן על עצמן ולא בא להן על שום דבר".
זה יכול לקרות לכל אחת?
"כן. לפעמים אנחנו רואים נשים שחוו דיכאון בלידה שנייה או שלישית, אחרי שהלידות הקודמות היו סבבה. חלק גדול מהנשים יעשו הכל בשביל התינוק. מתאבדות על ההנקה, יטפלו בו במסירות, יעשו בשבילו הכל. אבל בפנים הן מתות. לא מרגישות שום דבר. הרבה פעמים, כשהתינוק נרדם, הן יושבות על הספה, שותקות, כאילו בתוך חור שחור. לא מצליחות לטפל בעצמן".
ומה קורה לאלה שלא פונות? למי שחוֹוה דיכאון קשה אחרי לידה ועושה הכל כדי להתמודד עם זה בעצמה?
"כל יום של דיכאון הוא סבל בל יתואר. אתה יודע, דיכאון לא פוגע ברגל שלי, או בריאות שלי, או בכליות שלי. הוא פוגע במי שאני מגדירה 'אני'. ברגשות שלי, במחשבות שלי, במוטיבציה שלי. וכשאלו תחת מתקפה, זה הכי קשה בעולם.
"אנשים באים מסביב ואומרים לאישה 'קחי את עצמך בידיים'. 'קחי את עצמך בידיים' זה נהדר כשנשברה לי הרגל, ואני צריכה לעשות פיזיותרפיה ולהרים את עצמי. אבל בדיכאון, זה בדיוק האיבר שפגוע. אין להן היכולת לקחת את עצמן בידיים. הן מסתכלות במראה ואומרות לעצמן, 'אני לא מכירה את עצמי. זאת בכלל לא אני. זה לא מה שציפיתי, זה לא מה שכל החיים הייתי. מה נהיה ממני?'"
* * *
שבוע עובר, ואני חוזר למחלקה. משבוע לשבוע הנשים מכירות טוב יותר ומתחברות. מרגישות קצת פחות לבד. הן נפגשות לפעמים גם מחוץ ליחידה. התמיכה הנשית הזאת היא חלק חשוב בטיפול.
ל', בת 35 ואם לתינוקת מקסימה ונינוחה בת חצי שנה, פותחת את השיחה. היא בקבוצה כבר כמה שבועות. סוף השבוע היה קשה לה. אחרי כמה שעות שבהן הכל היה בסדר, הגיע הדאון, ואיתו מחשבות אובדניות. "כולם מצליחים ליהנות מהתינוקת שלי, ואני לא מבינה על מה הם מדברים", היא אומרת.
הפסיכולוגית ליאת עמיאל־גולן והפסיכולוג אלעד גרין־חלימי, הגבר היחיד שעובד ביחידה, מזכירים לה שלפני שבוע היא הרגישה אחרת. שהיה כבר טוב יותר. זה קורה כאן לא מעט, המטפלים מזכירים לאימהות שוב ושוב את הרגעים הטובים. מראים שיש שיפור, ויש תקווה, רק שבינתיים הם אלה שמחזיקים אותה עבורן, לפחות כל זמן שהן לא יכולות להרגיש אותה. זה עוד משהו שלמדתי כאן: כשאתה עמוק בתהום, מספיק שיהיה מישהו אחד שיחזיק בשבילך את התקווה.
"יש רגעים שאני מרגישה קצת הנאה", ממשיכה ל', "אבל רוב הזמן אני כאילו שואלת את עצמי, מה חשבת לעצמך? שזה יהיה כמו שהיה כשעשית בייביסיטר? שואלים אותי כל מיני שאלות, ואני לא מצליחה לענות בלב שלם. שואלים אותי אם אני נהנית איתה, אם טוב לי איתה. אם אני אוהבת אותה. וואלה לא. כאילו, לא. לא".
כי אנשים לא מסוגלים לקבל את זה שאת לא נהנית איתה ולא אוהבת אותה?
"כן, כי קשה להם שכל ילד שטיפלתי בו כבייביסיטר נורא אהבתי, ועכשיו, כשזאת הילדה שלי, אני פשוט לא מצליחה לאהוב אותה. לא מצליחה לקבל אותה, לא מצליחה ליהנות איתה. רק רוצה שהיא תלך לישון, לא אכפת לי מה יהיה. די נמאס. זה כבר הפך לשגרה, אני לא זוכרת מה זה להיות בלי הדיכאון".
אני מצטרף לארוחת הצהריים של המטופלות. בכל ביקור הן אוכלות, הצוות דואג להן לארוחה. זה חלק מהסיפור כאן, אולי לתת להן להרגיש קצת ילדות בעצמן, לאפשר להן לאכול בשקט, כי בבית הן לא תמיד מסוגלות לזה.
אני לוקח אוויר ושואל את השאלה שהכי קשה לי לשאול. השאלה הכי מפחידה.
אתן שואלות את עצמכן לפעמים איך המצב שלכן משפיע על התינוקות?
ל' עונה לי. "הרבה פעמים אני רואה שהיא מסתכלת עלי, שהיא יודעת שאני לא צפויה בתגובה. שאני יכולה לחייך אליה, ופתאום אני יכולה גם לא לחייך אליה. קשה לראות את זה. היא מאוד קטנה, אבל היא מבינה. היא מבינה כשהיא לא מקבלת תגובה. פשוט נורא".
ק', בת 32, אמא לתינוק מקסים בן חמישה חודשים, מצטרפת לשיחה. "אני ממש מזייפת. אמרו לי שאם אני אהיה רגועה הוא יהיה רגוע, אז אני מזייפת רוגע. ניסיתָ פעם לזייף רוגע? לזייף חיוך, לזייף 'הכל בסדר'?"
איך מזייפים רוגע באמת?
ב', אמא צעירה אחרת, צוחקת ועונה במקום ק': "ככה. תסתכל עלי, אני לא נראית רגועה? מתנתקים".
אחר כך, בחוץ, כשאני מעכל את מה שקרה שם, אני אומר לליאת, הפסיכולוגית, שעכשיו אני מבין שאולי הדבר הכי חשוב שקורה ביחידה הוא הנרמול של המצב. העובדה שהצוות שם כדי לומר, זה בסדר. זה בסדר להרגיש שאני שונאת את התינוק שלי, או לא רוצה להיות אמא שלו.
"בוודאי", היא אומרת. "זה בסדר להרגיש ככה, וזה גם בסדר להרגיש אשמה מול זה. הכל בסדר".
אני אומר לה שלא קל לי להפנים את העובדה שזה בסדר לא לאהוב את התינוק שלך מהשנייה הראשונה. לא פשוט לי לומר את זה. בלב אני חושב כמה מוטבע בנו הציווי הזה, לאהוב את הילד שלך מהשנייה שהוא נולד, ועד שהגעתי לכאן, מעולם לא באמת העזתי לערער על הציווי הזה.
"איך אנחנו יכולות לאהוב משהו שרק לוקח? שרק פוגע? שרק גוזל?" היא אומרת. "זה לא הולך ביחד, אלה שני חצאי משפט שלא מסתדרים. בהמשך כן, בהמשך למרות. ילדים תמיד לוקחים המון, תמיד אנחנו נשים את הצרכים שלהם לפני שלנו, בטח בגילאים האלה. אבל בהמשך אנחנו כן יכולים לאהוב אותם".
אחר הצהריים מגיעים בני הזוג של המטופלות ליחידה, למפגש משלהם. הצוות כאן הקים קבוצה גם בשבילם, מתוך הבנה שהם חלק מהסיפור. הם אלה שצריכים לתמוך ולהבין ולהכיל, הם אלה שצריכים להיות חזקים כשבת הזוג שלהם עוברת משבר סוער, הם אלה שצריכים להתגייס. מצד שני, גם הם הורים טריים, ועוברים דרך משלהם עם התינוק החדש בבית. לא כל הגברים בוחרים לבוא, אבל רובם שמחים לנצל את האפשרות לדבר על זה.
את המפגש מנחים ורד ואלעד. ב', אחד הגברים הוותיקים יחסית בקבוצה, פותח.
"הכי קשה לי לראות את אשתי שבורה. לא שמחה. כולם מסביב שמחים, יצאה לנו ילדה מאוד חמודה וחייכנית, כולם מאוד מתלהבים ממנה, ואף אחד לא מבין למה אנחנו מותשים ושבורים. קשה לי גם שהילדה, בסופו של דבר, סובלת מזה. אמא שלה לא מחייכת אליה, אין לה כוח אליה. רק 'תיקח אותה'. ואתה גם לא יודע מה היא רוצה. והיא בוכה".
אחד המשתתפים האחרים, שזו לו הפגישה השנייה, מתחיל לדבר, אבל גרונו נשנק. "הנה, זה משהו שבחיים לא היה קורה קודם", הוא אומר. אבא טרי אחר מנחם אותו, "רובנו פה בכינו לא מעט. זה בסדר. בת כמה הבת שלך?"
"חודשיים", הוא עונה. "עכשיו היא מחייכת מלא, אז זה כיף. כאילו, התחילו ימים כאלה של חיוכים... אני אשוויץ לכם אחר כך עם התמונות. אשתי לא יכולה להישאר לבד בבית, אז עוד לא חזרתי לעבודה. לפעמים היא נכנסת לאיזשהו מצב, שהיא לא יכולה להישיר מבט. אין עם מי לדבר, אין... קשה לראות את האור. אבל התינוקת מחייכת המון, וזה אושר מטורף. לי היה חיבור אליה מהרגע הראשון. כשהיא עלי, אני שוכח מהכל".
לא היה רגע שחשבתם, "זה גדול עלי"? שאמרתם, "אולי אני נוסע לשדה התעופה, קונה כרטיס ובורח"?
אחד הגברים, שאשתו נמצאת כאן כבר כמה שבועות, עונה לי. "בעיניי, הכל לגיטימי. כן, יש מחשבות על פרידה. מה אם לא הייתי מתחתן איתה. מה אם הייתי מתחתן עם מישהי אחרת. מה אם לא היינו עושים ילדה. הכל עובר בראש. אני פשוט נותן לזה לעבור, משחק עם זה כמה שניות וממשיך הלאה. כי בסופו של דבר, אני אוהב את אשתי, אני אוהב את הבת שלי, ואני אומר לעצמי: כל בוקר אני בוחר להיות שם ולהיות איתן. והבחירה הזאת נעשית יותר ויותר אמיתית, דווקא ברגעי המשבר".
* * *
ההטבה בעקבות הטיפולים והתרופות מהירה יחסית. המטופלות נמצאות ביחידה בדרך כלל שמונה שבועות או קצת יותר, זה הזמן הממוצע שלוקח לצאת מהמצב האקוטי, מהחושך ומהחרדה, ולהרגיש טוב יותר. להתחבר לתינוק החדש, ללכת הביתה ולעשות ריסטארט לחיים. אחר כך ימשיכו כאן ללוות אותן, להיפגש, לדבר על מה שעבר עליהן, על ההתמודדות החדשה, על הטראומה שעברו.
אני מצטרף לפגישת צוות, שמיועדת לבדוק את ההתקדמות של הנשים. הצוות מדבר על מישהי שלא מתמידה, שמתקשה לבוא לפגישות, ואולי כדאי לשחרר אותה מהקבוצה ולהמשיך עם טיפול אינטנסיבי פחות. אצל אחת אחרת היתה הטבה, אבל עכשיו יש קצת רגרסיה, ופתאום היא שוב נראית מרוחקת מהתינוקת שלה. השאירה אותה בעגלה בפינה אחת של החדר והלכה לפינה אחרת, רחוקה מדי, שבה לא תוכל לשמוע אם תבכה. היה צריך להפנות את תשומת ליבה שזה לא טוב.
השיחה הזאת מחזירה אותי לצורך שלי לעזור בכל פעם שאני רואה כאן אישה שחווה קושי, בכל פעם שאחד התינוקות בוכה. לצורך להציל את שניהם. לקחת את התינוק ולשיר לו. לתת לה לנוח. אני תוהה מה הצוות עושה במצבים כאלה. אם הם מרגישים כמוני.
אלעד, "שגריר התינוקות" במחלקה, עונה בחיוב. יש לא מעט דברים שכואבים לו. "למשל, בכי מאוד ממושך. או שאמא אומרת, 'עכשיו הוא צריך לישון', ואתה רואה שהתינוק לא יכול ללכת לישון במצב כזה".
ליאת הפסיכולוגית מוסיפה שהאינסטינקט במקרים כאלה הוא רק לקחת את התינוק ולחבק אותו.
ובסיטואציה כזאת מתחשק לכם לפעמים להתערב?
אלעד: "מאוד. אתה יודע, זה משהו שמפעיל אותך, בכי של תינוק".
אז למה לא לעזור? למה שלא תיקחו את התינוק בעצמכם ותרגיעו אותו?
ורד: "לא, ממש לא. כי אני איתו פה שעתיים־שלוש. אחר כך הוא עם אמא שלו כל הזמן. זה שאני באופן רגעי הצלחתי להרגיע אותו מהר יותר, לא באמת עוזר. זה רק מפריע, כי זה מחליש אותה. אז היא אומרת, טוב, אלעד מצליח, ליאת מצליחה, אני לא מצליחה. אני באמת אמא על הפנים".
* * *
אחרי המפגש אני מצטרף לטיפול הדיאדי של ח' עם אלעד הפסיכולוג. הטיפול הדיאדי הוא טיפול שמיועד לעזור למטופלות לבנות את הקשר שלהן עם התינוק. אלעד יושב עם המטופלת והתינוק שלה, ויחד הם מנסים להסתכל על התינוק, על האינטראקציה בינו לבין האם, ובינה לבינו, לחזק את מה שטוב, ולעבוד על מה שקשה. ח', בת 31, ביחידה כבר כמה שבועות, ורואים עליה את השיפור. היא מחייכת יותר, צוחקת לפעמים. כיף לראות אותה ככה. נראה שהיא נהנית להיות עם התינוקת שלה. היא קרייריסטית מצליחה, אחת שתמיד עשתה את מה שצריך, עבדה קשה, היתה הכי בסדר שאפשר, עשתה הכל נכון, ופתאום הגיעה התינוקת הבכורה שלה, ואיתה הדיכאון.
השיפור כבר מורגש, אבל הלילות עדיין קשים לה מאוד. היא יושבת על המזרן עם אלעד ועם התינוקת, ומספרת שהתינוקת קמה כל חצי שעה בלילה. אלעד מסביר לה שזו ממש למידה, השינה, שזה תהליך אצל תינוקות, ומעיר שנראה לו שהימים השתפרו. היא אומרת שכן. הוא אומר שיש כאן ממש דברים יפים ביכולת של התינוקת וביכולת שלה. שזה ממש הולך ביחד. הוא מרגיע אותה, מנסה לייצר תקווה, מצביע על התקדמות.
כשהתינוקת מתחילה לבכות, הוא מנסה יחד עם ח' לקרוא אותה, להבין מה מפריע לה, ושוב מזכיר שזו משימה לא קלה, להבין מה תינוק קטן רוצה.
הנוכחות שלו מרגיעה. אני מבין למה המטופלות כאן כל כך אוהבות אותו. ח' אומרת שהוא עוזר לה לאהוב את הבת שלה.
לאהוב אותה?
"אני עובדת על זה", היא אומרת.
אחר כך, אחרי שיסתיים הטיפול, אני שואל את אלעד איך מלמדים אהבה.
"אני מנסה ללכוד את הרגעים שבהם התינוק מביט, והיא מביטה בחזרה, ואומר: 'וואו, תראי, היא מחייכת. תראי כמה את חשובה לה'. הרבה פעמים נשים באות עם זה שהן לא רוצות את התינוק, שהן לא אוהבות את התינוק, שהתינוק הוא גורם מפריע, שהתינוק עשה להן משהו".
שהוא אשם?
"הוא במידה רבה הגורם לדיכאון, כן. אני מנסה לבנות את הקשר באמת מחלקיקים מאוד־מאוד קטנים".
מההסתכלות שלך, מה הדיכאון של האמא, הדיכאון אחרי לידה, עושה לתינוק?
"אני חושב שמבחינת התינוק זה לא פשוט להביט בְפנים שנמצאות במצב דיכאוני. זה יכול להתבטא בכל מיני צורות, כמו בכי שלא נגמר, שהוא לא מצליח להירגע, קושי להרדים את עצמו, קושי לעבור מערות לשינה, קושי באכילה. לכן יש כאן כל כך הרבה טיפולים. כולם מיועדים לסייע לאישה לייצב את מצבה הנפשי, כדי שתוכל גם לעזור לתינוק שלה. אנחנו עוזרים לה, ובמקביל בונים את הקשר שלה עם התינוק".
הרבה אימהות פה אומרות, "כולם מצפים ממני לגלות את האינסטינקט האימהי הזה. ברגע שנולד תינוק, אמור לצוץ האינסטינקט האימהי, אבל לי אין אינסטינקט אימהי".
יש דבר כזה בכלל, אינסטינקט אימהי?
"אני חושב שלא בהכרח נולדים להיות אמא. זה משהו שמתפתח, מבנה שגדל ומתפתח יחד עם התינוק. אבל הן מדברות על זה שהן מרגישות נתק, שהן מרגישות חוסר מוטיבציה, ואולי איזושהי דחייה. ואז הן אומרות, 'אין לי את זה. איזה אושר בדיוק? איזו תחושת חיבור? על מה כולם מדברים?'"
ומה אתה עושה כשהן אומרות לך את זה?
"אני לא נבהל מזה, ואני אומר להן, שזה כרגע, ולאט־לאט. זה לא משהו שנולדים איתו. זה נבנה לאט־לאט, ואנחנו נעזור בבנייה הזאת".
* * *
הימים עוברים. מטופלות חדשות מצטרפות, והמטופלות שהתחילו את התהליך לפני חודשיים עומדות להשתחרר. ראשונה מהן היא מ', שבסוף אחד הימים הארוכים ביחידה מזמינה אותי אליה הביתה, לפגוש את בעלה, שאותו הכרתי בקבוצת הגברים. הם גרים ביישוב כפרי, צמוד להורים שלה. תינוקת מקסימה. אווירה נינוחה. הורים טריים, אבל כבר קצת מנוסים.
אני מבקש מבעלה להסביר לי מה עבר עליו. "במידה מסוימת, עברתי לגור עם שלוש גרסאות של אשתי: זו שהיתה לי קודם, הגרסה הבוכה והגרסה הכועסת. בוכה זה בוכה, לא רוצה יותר, לא רוצה להיות יותר, לא רוצה כלום יותר. והכועסת - כועסת על הכל. כועסת על העולם, כועסת עליך, כועסת על עצמה, כועסת על התינוקת. אלה מצבים בלתי אפשריים.
"יש כל מיני סיטואציות, שבהן אתה כבר לא יודע מה לעשות עם זה. אתה צריך ללכת לעבודה ומפחד להשאיר אותה לבד עם הילדה. זו סיטואציה שאני לא יודע להתמודד איתה. ויש את הרגעים שאתה אומר, בשביל מה אני צריך את זה. השאלה היא תמיד אם אתה בוחר להתפרק או שאתה רוצה את המשפחה שלך. וההחלטה שלי היתה שאני רוצה את המשפחה שלי".
מ' יושבת ומסתכלת עלינו, ולא מורידה מבט מהתינוקת המתוקה שלה. אני שואל אותה אם היא זוכרת מתי התחילה להרגיש משהו כלפיה.
"הכדורים עוזרים", היא אומרת. "כשהם התחילו לעבוד, הכל סוף־סוף נהיה איכשהו מאוזן בצורה מסוימת. היום אני כבר לא מוטרפת מזה שהיא בוכה, ואני לא נשברת מזה שהיא לא ישנה".
אז היום את מסתכלת עליה ומרגישה כלפיה משהו?
"כן".
את יכולה להגיד שאת אוהבת אותה?
"זה קשה לי נורא, להגיד את זה פתאום. לא אמרתי את זה עד עכשיו אף פעם. פעם ראשונה אמרתי את זה עכשיו לך".
שמה?
"שאני אוהבת אותה. בחיים לא אמרתי את זה עליה. לא אמרתי את זה. בסופ"ש שעבר בילינו עם המשפחה שלי. פעם ראשונה אמרתי, 'איפה הבת שלי?' עד אז מעולם לא ייחסתי אותה אלי. זו היתה 'היא', 'הילדה'. 'הבת שלי' היא לא היתה, זה עדיין מוזר.
"אני לא מרגישה כמו אמא. כלומר, אני לא יודעת מה זה להרגיש כמו אמא, אני עדיין לא מרגישה שהתואר הזה יושב עלי נכון".
* * *
זהו. היום האחרון שלנו ביחידה. זו מסיבת סיום. מ' כבר עזבה, ח' וק' עוזבות היום. לכל אחת שמגיעה לכאן בהתחלה מבטיחה ורד שיגיע שיפור, ושהוא יגיע די מהר. שהן ירגישו טוב, שהטיפול הטכני בתינוק יהפוך להנאה. לא תמיד הן מאמינות לה, אבל הן נאחזות בדברים שלה. ואז זה מגיע, משהו בפנים מסתדר ומשתחרר, והן עוזבות את הקן הבטוח הזה.
רגע לפני, ח' עומדת שם ושרה לבת שלה את השיר "פזמון ליקינתון". אישה צעירה ויפה, מחזיקה תינוקת ושרה לה, ופתאום יש אופטימיות באוויר, ותקווה, וחמלה. פתאום מרגישים שבסוף באמת הכל מסתדר.
ק' משחקת עם בנה. היא מספרת לקבוצה שהיא מרגישה חוסר ודאות, אבל שהיא שלמה עם הסיום. "דברים השתנו מן הקצה אל הקצה, ממש. באתי שבר כלי, בטירוף, ועכשיו יש קצת רוגע. זה לא שאין מתח בכלל, ולכן אני לא מרגישה שסיימתי את דרכי כאן לגמרי. אבל פעם הרגשתי שאני אוהבת אותו ומפחדת ממנו בו בזמן, והפחד היה קצת יותר מהאהבה. עכשיו אני כבר לא מפחדת ממנו, ואני מאוד־מאוד אוהבת אותו. עכשיו יש לי בשביל מה לחיות".
ח' מזדהה איתה. "אני לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה. אני יודעת שאני מרגישה הרבה יותר טוב עם הבת שלי, וכיף לי איתה. טוב לי איתה".
אני חולק עם הקבוצה את מה שאני למדתי כגבר, בשבועות הארוכים כאן. כמה משקל שמים אצלנו על המילה אמא, וכמה הכל אמור לקרות מייד, בִן־רגע. אני תוהה אם מה שבעצם מלמדים כאן זה להיפרד מהאמא המושלמת והאידיאלית הזאת, שאולי בכלל לא קיימת. להיפרד ממנה לתמיד.
ג', ריאלית, חדה ונוקבת כמו תמיד, מזכירה לי שקל מאוד לומר את זה בחדר הזה, במקום המוגן הזה. אבל בחוץ זה לא ככה. "בסופו של דבר, אני אצא מכאן הערב הביתה, ואלך איתו ברחוב, ומישהו יבוא וישאל, 'נו, את כבר מאוהבת בו?' או 'את מאמינה שאת אמא? איזה דבר מדהים זה'. ולא משנה כמה עבודה נעשה פה, זה מפרק, זה ישבור.
"מצפים מאיתנו להיות איזה מודל של אמא לא מציאותית. העולם האמיתי, שבחוץ, עדיין חי בתפיסה הזאת. ואם בעולם האמיתי הייתי אומרת 'לפעמים בא לי לשים אותו בתוך סל ולזרוק ליאור', היו מסתכלים עלי ואומרים 'איך את יכולה להגיד דבר כזה? תראי איזה יפה הוא!'"