"העץ" הוא לא ספר על עץ. השם הוא אירוני: למעשה, "העץ" יוצא נגד הנטייה שלנו לראות את העץ האחד בנפרד מהמכלול של החורש או היער ואוסף היצורים שנסמכים עליו. עצים הם "יצורים חברתיים". לכן, מנקודת מבטו של "העץ", לא נכון לחשוב על העץ היחיד, אלא תמיד כחלק מהטבע שסובב אותו – מהמערכת האקולוגית העשירה והמסועפת שכל עץ לוקח בה חלק.
אבל "העץ" הוא גם לא ספר על הטבע. אמנם הטבע, או היער, נמצאים בכל אחד מ-92 העמודים של המסה הפילוסופית-ארספואטית הזו, אבל מושא המחקר והתיאור שלה הוא לא הטבע. יהיה נכון יותר לומר ש"העץ" יוצא מהטבע, שזוהי נקודת המוצא להתבוננותו של הסופר הבריטי המנוח ג'ון פאולס ("אהובת הקצין הצרפתי", "מנטיסה") בעולם ובעצמו.
המסה, שתורגמה כעת לעברית בידי עידן לנדו יותר מיובל שנים לאחר שנכתבה ב-1979, לא מתמקדת בטבע כשלעצמו, אלא ביחסינו אליו, בניכור שלנו כלפיו – בקו המדומיין שאנחנו מותחים בינו ובין ה"ציביליזציה". וכך על אף שהיא נכתבה לפני זמן רב, המסה הזאת מקבלת דחיפות מיוחדת בקריאה עכשווית, מתוך המשברים האקלימיים והבריאותיים שאנחנו חווים היום.
במקום היחס אל הטבע כאל מרחב פראי ובלתי-צפוי, זר ומוזר, מתחיל "העץ" בתיאור היחס אל הטבע כנגזרת של היחסים הקרובים והאינטימיים ביותר, יחסי אב ובן. "העץ" נפתח כממואר: פאולס כותב כי אביו טיפח בחצר ביתו גינה קטנה, שבה נשתלו כמה עצי תפוח ואגס. העצים זכו לטיפול המסור ביותר כדי שיניבו את הפרי המשובח ביותר. אבל עבור פאולס, ה"טבע" של גינת הבית בו גדל, עם העצים הגזומים, הגדורים, שנשתלו במרחב מדוד זה מזה וזניהם נבחרו היטב כדי שיפיקו את הפירות המובחרים ביותר, הוא דוגמה ומשל ליחס האנושי התכליתי, שלא לומר נצלני, אל הטבע.
בבגרותו הוא התמרד נגד המשטור הזה של הטבע, וכאשר רכש 120 דונם קרקע, הוא השאיר אותם כפי שהם, "ג'ונגל" פראי ובלתי מאורגן, למורת רוחו של אביו. המרחבים העזובים-לנפשם מחוץ לביתו סימנו את המרד האדיפלי שלו ב"טבע" הגזום של הגינה, לטובת הטבע הגולמי של היער או הסבך (אפשר לראות ביריבות בין "הגינה" ו"הסבך" עוד שלב ביריבות המפורסמת בין הגן הצרפתי והגן האנגלי).
התפיסות המנוגדות האלה, כותב פאולס, קשורות, הן שייכות ל"אותו עץ". הוא מכיר בזה שאי אפשר באמת להתנתק מגישת ה"גינה": הגינה משולה כאן לגן העדן, שפירותיה הם פירותיו המרים של עץ הדעת, המעניקים לאדם תבונה וציביליזציה אבל גם מביאים עליו את הטרגדיה שלו, ואת גירושו מגן העדן שלו – הגירוש הקדום וזה העתידי, הצפוי לו אם לא ישנה את דרכיו.
פאולס משווה בין גישת ה"גינה", הרואה בטבע מושא בלתי נדלה של חקירה, מיון, גידור, גיזום וכו' לבין התפיסה של המזרח בעיני האוריינטליסט. כמו האוריינטליסט כלפי המזרח, גם אנחנו משליכים על הטבע דימויים סותרים, ותופסים אותו בעת ובעונה אחת כפראיות מסוכנת שיש לרסן וכפסטורליה כנועה שאפשר לתעל לצורכינו.
כדוגמה ליחס האנושי המפוצל אל הטבע, הוא מביא את הפער שבין הפופולריות הגדולה של סרטי הטבע האקזוטיים בטלוויזיה, מצד אחד, ובין השימוש הביתי המסיבי בקוטלי חרקים ועשבים, מצד שני: התנועה בין התפעמות לפחד מסמנת בעצם שתי צורות שונות, מקבילות, של ניכור.
במקום לחשוש מהטבע – שמצטייר בעינינו לפעמים כמו הכריש הזדוני מ"מלתעות" – אנחנו צריכים לחשוש מהניתוק ממנו. "במילניום הקרוב", הוא כותב, "מה שיאיים עלינו לא יהיה הטבע בהתגלמותו של כריש משולח-רסן, אלא הניתוק הגדל והולך שלנו ממנו, רגשית ושכלית – ואינני סבור שהתיקון יקום או ייפול על הצלחתם של מאמצי השימור. הוא תלוי לא פחות בכך שנכיר בכף החובה של המהפכה המדעית, ובמיוחד בשינויים שהיא חוללה בדרך שבה אנו קולטים וחווים את העולם".
המסרים האלה לשינוי תודעתי ביחס לטבע, כשהם מובאים כך במרוכז ובזה אחר זה היו עלולים להפוך את הטקסט לדידקטי, אבל ככל שהכתיבה של פאולס חדורה בתשוקה לשכנע ולשנות, היא מצליחה להיחלץ מהמלכודת הזאת. "העץ" כתוב במקטעים קצרים ודחוסים, כמו סדרה של גיחות קצרות אל מעמקי הסבך: אין כאן מבט ממעוף-הציפור, אין תוכנית־על, אין שיטה; הדרך מתהווה מלמטה, בתנועה איטית ומהורהרת במרחב אסוציאטיבי עמוס להתפקע, שכל צעד בו כרוך בהיזכרות, סטייה, גילוי. זה לא ספר שקוראים בדהירה קלה: בין המקטעים משובצים חיתוכי עץ יפים של ארון ג'ונסון, שתובעים להשתהות, להישיר מבט אל ציורי הסבך, לבהות.
הקצב האיטי, התנועה המקוטעת, האינטואיטיבית, הם חלק בלתי נפרד מאידיאל היחסים עם הטבע שמציע פאולס. במקום "גישת הגינה" התכליתית, הממשטרת והמדעית, הוא מעמיד את הפתיחות הבלתי־מאורגנת של החוויה האמנותית. אנחנו צריכים לחוות את הטבע כחוויה אמנותית, כיצירה אמנותית: "אמנות וטבע אחים הם, שני ענפים של אותו עץ", הוא כותב. לחלק הזה בתוכנו שקרוב הן לטבע והן לאמנות הוא קורא "האיש הירוק" או "האישה הירוקה", ואותם הוא מבקש להעיר: את ההתעלות הרומנטית שמחברת בין הטבע והאמנות כחוויות משחקיות, שמבוססות על עונג יותר מאשר על תכלית.
מתוך "האיש הירוק" – כלומר, מתוך החיבור הזה שבין טבע לאמנות – נקרא "העץ" גם כיצירה ארספואטית, שבתוך תיאור האידיאל של הקירבה אל הטבע היא מתארת את דרכו היצירתית של פאולס עצמו, המספר למשל כי בכותבו את ספרו הידוע ביותר, "אהובת הקצין הצרפתי" (שמאוחר יותר הפך לסרט בכיכובם של מריל סטריפ וג'רמי איירונס), קיבל השראה מן היער. הפנייה הזאת פנימה, אל מקורות היצירה שלו־עצמו, לא סותרת את הקריאה להתקרב אל הטבע, אלא משלימה אותה: היא מגלמת קירבה שמחליפה את הניצול הפיזי של משאבי הטבע בקירבה רוחנית שמעדיפה את ההתכנסות פנימה, אל נופי היער שמוטלים לתוך הנפש.
העץ / ג'ון פאולס, מאנגלית: עידן לנדו; אסיה, 92 עמ'