בשנת 1934 ביקרו בארץ ישראל המנדטורית שתי אחיות יהודיות תושבות ורשה. במהלך הביקור רכשו האחיות האלמנות שלוש חלקות קרקע על הר הכרמל בחיפה, וחזרו לבתיהן בפולין. אחת מהן נפטרה במהרה. כעבור חמש שנים פרצה מלחמת העולם השנייה והביאה קץ על עולמה המוכר של יהדות אירופה. בין ששת מיליוני היהודים שנרצחו על ידי הנאצים נספתה גם האחות השנייה.
בשנות ה־50 בתה של אחת האחיות ירשה את אמה ומסרה לאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים הישראלי שבעלת הנכס השנייה, דודתה רבקה פרודנסקה, וכן שני ילדיה - נספו בשואה. באותה עת היא סיפרה גם שככל הנראה נכדה הצעיר של רבקה פרודנסקה שרד את השואה ומתגורר אי שם בברית המועצות או במזרח אירופה, אולם לא ידעה מה שמו או היכן הוא מתגורר.
במשך עשרות השנים שחלפו מאז לא נמצאו עקבות הנכד. בשנת 2006 הוקמה בישראל החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה, חברה לתועלת הציבור ללא מטרות רווח שתכליתה היתה לטפל במקרים מהסוג הזה - לעשות צדק היסטורי עם הנספים ולהשיב את נכסיהם המצויים בישראל ליורשיהם החוקיים. בחברה, נערכה חקירה לאיתור יורשי רבקה פרודנסקה, אשר הסתיימה ללא תוצאות.
עם סיום פעילות החברה בשנת 2017, הועבר נכס המקרקעין לכונס הרשמי, מפרק החברה, שפעל למימוש הנכס. על פי הוראות חוק הנכסים של נספי השואה, את הקרקע היו אמורים למכור למרבה במחיר, ואת תמורתה להעביר לאוצר המדינה למטרות סיוע לניצולי שואה נזקקים.
דווקא בשלב הזה באה פריצת הדרך. "הכל התחיל בפנייה שהגיעה אלינו בשנת 2018, כאשר הנכס היה בהליכי מימוש", מספרת בהתרגשות רוני שלו, מנהלת מחלקת נכסי נספי השואה באפוטרופוס הכללי, שנכנסה בנעלי החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה אחרי פירוקה. "הפנייה היתה מאדם שסבר כי יש לו קשר משפחתי לעניין, אולם התברר שזה לא נכון. אך במהלך בדיקת בקשתו על ידי המומחים ממחלקת נכסי נספי השואה, בוצעו בדיקות במאגרי מידע חדשים, אשר לא היו זמינים בזמן שנעשתה חקירת החברה. כך נמצאה מודעת אבל שפורסמה בשנות ה־90 שהיוותה קצה חוט למציאת המשפחה".
שלו מספרת כי המחלקה נאחזה בקצה החוט, ואיתרנו את בני המשפחה שעמדו מאחורי פרסום מודעת האבל. "המהלך הוביל, בסופו של דבר, לאיתור הנכד של בעלת הנכס, ניצול שואה בן 85 המתגורר כיום בארה"ב".
השלמת החיפוש החייתה את העבר, פשוטו כמשמעו. סיפורה של רבקה פרודנסקה ז"ל, שעד כה הסתכם בשם הרשום בספרי הבעלות, קרם עור וגידים. התברר, בין היתר, כי הנכד, שהיה ילד קטן בתקופת השואה, התגורר עם הוריו וסבתו בגטו ורשה - ואחר כך מחוץ לגטו בזהות שאולה - עד שסבתו רבקה נתפסה ונרצחה על ידי הנאצים. הנכד העביר לאנשי המחלקה את תמונתה האחרונה, שצולמה סמוך למותה בדירת המסתור בוורשה. לא פחות חשוב, הנכס יחזור לבעליו החוקיים. עוד מעגל היסטורי ייסגר, ולאחר סיום ההליכים הנכד של רבקה יזכה לקבל לידיו את שווי הקרקעות של סבתו.
לגלות את המשפחה
"אנשי מחלקת נכסי נספי השואה באפוטרופוס הכללי אחראים ללא מעט הצלחות דומות", מבהיר עו"ד בנצי פיגלסון, סגן האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי. פיגלסון מזכיר כי "משחר התנועה הציונית, הקהילות היהודיות ויחידים מהעולם, ובעיקר מרחבי אירופה, השקיעו סכומי כסף לא מבוטלים בארץ ישראל. המניעים להשקעה בארץ ישראל היו מגוונים. רבים פעלו ממניעים אידיאולוגיים ציוניים כאשר השיקול הכלכלי היה משני. אחרים ביקשו להשקיע בארץ ישראל לקראת עלייתם ארצה בעתיד. הנספים לא הספיקו ליהנות מפירות ההשקעה, אבל תרומתם סייעה להקמת המדינה היהודית. יפה וראוי שמדינת ישראל משקיעה היום מאמצים ומשאבים בחיפוש היורשים, ואנו כשליחיה גאים להפוך כל אבן, כדי למצוא אותם".
עוד לפני חיפוש היורשים, צריך היה לאתר את הנכסים השייכים למי שלא שרד את שנות השואה. תסבוכת משפטית לא קטנה הקשתה את הפעולה: שיטות הרכישה על ידי יהודי הגולה היו מגוונות, הנכסים נרשמו בדרכים שונות, ואחרי הקמת המדינה טופלו באופנים שונים - חלק מהנכסים הועבר לידי קרן קיימת לישראל, וחלק אחר טופל באפוטרופוס הכללי.
לדברי רוני שלו, רוכשים אחדים קנו כאן נכסים באמצעות ייפויי כוח, והיו מקרים שזה נעשה באמצעות שליחים של קרן קיימת, אשר הגיעו למרכזים קהילתיים ולבתי כנסת והלהיבו את בני הקהילות. אפילו יהודים עניים לא נשארו בצד - הם צירפו פרוטה לפרוטה כדי לגאול את אדמת ארץ הקודש, ולהחזירה לידיים יהודיות. בנסיבות כאלה הבעלות בחלקת הקרקע נרשמה על שם האגודות, שהורכבו מהרבה מאוד חברים.
בשנות פעילותה החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה איגמה את רוב נכסי הנספים, והצליחה למצוא יורשים לרבים מהם. אבל מלאכת איתור יורשים נוספים ממשיכה בעצם הימים האלה על ידי האפוטרופוס הכללי. בכל פעם שמסע החיפושים מוכתר בהצלחה, הרגשות מציפים את כל הנוגעים בדבר. היורשים זוכים בהרבה יותר מכסף - הם מגלים את המשפחה.
מסעו של מ'
גילוי מפתיע שכזה הוא בדיוק מה שקרה למ' - תושב אחת הערים הגדולות ברוסיה. מ' ידע שאביו המנוח, יוסף, נולד בעיר הפולנית בז'ז'ין, ושלא נותרו לו קרובי משפחה. אביו סיפר לו כי בעידוד ההורים, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה ברח יחד עם אחיו הגדול מבז'ז'ין מזרחה מאימת הנאצים. לאחר ששני הנערים הגיעו ללבוב, התברר שגבול מפריד אותם מההורים: בז'ז'ין נכבשה בידי הגרמנים, ואילו אזור לבוב סופח לבריה"מ. האחים התכתבו עם ההורים זמן מה, אך המכתבים פסקו. בדיעבד, הבין יוסף כי הוריו נספו. אחר כך האח גויס לצבא הסובייטי, והקשר עימו אבד.
מאז, ידע יוסף שאין לו נפש קרובה בעולם, ואת הידיעה הזו העביר לבנו. אפילו תמונות משפחתיות לא היו לו - בבריחתם מבית ההורים האחים לא לקחו מסמכים ותצלומים. כשהחוקרים של מחלקת נכסי נספי השואה יצרו קשר עם מ', ובישרו לו כי ייתכן שהוא יורש של נכס מקרקעין בישראל, ההלם שלו היה מוחלט.
"תוך כדי התהליך העברנו למ' את תמונת בני משפחתו שנספו מתוך ספר הזיכרון של יהודי בז'ז'ין, וזו למעשה היתה הפעם הראשונה שהוא ראה את תמונות סבו, סבתו ודודו שנספו בשואה", מפרטת שלו. "כמו כן, מסרנו לו פרטים רבים בנוגע לבני משפחתו המורחבת של אביו, דודים ובני דודים, שהתבררו במהלך החקירה שלנו. הוא התרגש עד עמקי נשמתו, מכיוון שעד עתה לא ידע כי נותרו בחיים קרובי משפחה מצד אביו. בהמשך סיפר לנו כי יצר קשר עם בני דודיו 'החדשים' בארץ רחוקה מאוד מעירו, והם עסוקים מאז בהחלפת תמונות ומידע על בני המשפחה שכבר אינם בחיים".
באותה הזדמנות למד מ' על קורותיהם של אבותיו בבז'ז'ין, מתי נולדו ובמה עסקו. הפרטים הטכניים לכאורה, ששימשו את אנשי המחלקה במסע הבלשי, הקימו עבורו היסטוריה משפחתית אישית יש מאין.
בספר הזיכרון לקהילת בז'ז'ין נמצאה כתובת הנצחה לבני המשפחה בליווי תמונתם. מתוכן הכתובת עלה כי בעל הנכס ואשתו נרצחו על ידי הגרמנים, ואילו שני בניהם "נעלמו ברוסיה". במקביל, נמצאה פנייתו של בן המשפחה המורחבת לשירות האיתור הבינלאומי (ITS), וגם בה נטען כי קיים מידע בדבר בריחת שני הבנים לבריה"מ. קורותיהם במדינה הסובייטית נותרו בערפל, אולם במחלקת נכסי הנספים סירבו להרים ידיים.
ששת החוקרים שעובדים במחלקת נכסי נספי השואה באפוטרופוס הכללי למדו תחומים שונים, כולל היסטוריה ומידענות, "אבל את המומחיות הייחודית של איתור עקבות יורשי הנספים הם פיתחו בבואם לחקור את המקרים הסבוכים במיוחד", מסבירה עו"ד הלית אילסר, מנהלת היחידה לאיתור נכסים עזובים ולהשבתם. לדבריה, "מדובר בעבודת בילוש מורכבת, הנתקלת במחסומי שפה ודקויות לשון. למשל, יש הבדלי כיתוב - אותם שמות נכתבו בדרכים שונות במדינות שונות, ובמקרים כאלה אנו מתייעצים גם עם מומחי 'יד ושם', ובעיקר חוזרים על אותה בדיקה שוב ושוב, הלוך וחזור, בלי לוותר. למרות שעם חלוף הזמן אנו מתרחקים מהשואה, כמות המידע דווקא גדלה. היום יש מאגרים מקוונים רבים ומגוונים, שלא עמדו לרשותנו בימים עברו".
פתרון התעלומה של היעלמות בניו של אהרון ברק בוקי מבז'ז'ין התחיל ממאגר מידע מקוון, שבו נתגלתה רשימה של אזרחים פולנים, אשר נרדפו בזמן המלחמה ושתיקיהם שמורים בארכיון שירות הביון האוקראיני בלבוב. ברשימה נמצא הרישום על בנו של אהרון. עם הגעת התיק הארכיוני מאוקראינה, נודע שהאחים האובדים (יוסף הצעיר היה אז בן 14 בלבד) אכן הגיעו לאזור שבשליטת הסובייטים, נתפסו כשוהים בלתי חוקיים, נאסרו במחנה עבודה ולאחר מכן שוחררו כאזרחי בריה"מ. כל שנותר היה לחפש את בעלי השמות המתאימים, והחיפוש הזה הביא לאיתורו של מ'.
באפוטרופוס הכללי מציעים לכל מי שסבור שלקרוביו שנספו בשואה היו נכסים בישראל - לבדוק את רשימת הנכסים ובעליהם הרשומים באתר האינטרנט של האפוטרופוס הכללי ובאתר האינטרנט של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה. כמו כן, הרשימה נשלחת פעמיים בשנה לכל הקהילות היהודיות בעולם. אין לדעת היכן יימצאו ענפי המשפחה האובדים. "אפילו בקובה מצאנו יורש", מספרת שלו. כך או כך, אנשי מחלקתה לא ממתינים להופעת היורשים ונוקטים פעולות יזומות - מייצרים עץ משפחה למוריש עד שמגיעים ליורשים חיים, גם אם מדובר בקרובים רחוקים יחסית.
איחוד אחרי הגולאג
גאולת הקרקע לא היתה האפיק היחיד של השקעת יהודי הגולה בארץ ישראל. מסלול נפוץ אחר הוביל את ציוני התפוצות להשקעות בבנק הציוני "אנגלו פלשתינה" (לימים בנק לאומי) ובבנקים אחרים בארץ.
אחד מני רבים היה מאיר גרובינס, יליד ותושב ריגה בירת לטביה ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטה בשווייץ. בשנת 1936 הפקיד גרובינס בסניף התל־אביבי של בנק אנגלו פלשתינה סכום כסף השווה לכמה מאות אלפי שקלים בערכים של היום.
בקיץ 1941 הנאצים כבשו את ריגה וריכזו את יהודי העיר בגטו. כבר בסוף יולי 1941 נלקח מאיר לכלא ריגה ונרצח על ידי הגרמנים. אולם עובדי מחלקת נכסי נספי השואה התעקשו להתחקות אחרי עקבות קרובי משפחתו.
תחילה הם מצאו שהוריו של מאיר ניצלו מגלגלי מכונת ההשמדה הנאצית, משום שנעצרו על ידי השלטונות הסובייטיים כמה ימים לפני פלישת הגרמנים, ונשלחו למחנות הגולאג. למרבה הפלא, שניהם שרדו, התאחדו שוב בריגה, ובשנת 1960 עלו לישראל. האב נפטר בתל אביב בשנת 1971 וכעבור שנה הלכה לעולמה האם.
בשלב הבא התמקד החיפוש באחים הקטנים של מאיר ובצאצאיהם. למרבה הצער, אף כיוון זה לא הוביל ליורשים חיים. מלבד מאיר, נולדו להוריו עוד בת ובן. אחותו של מאיר נרצחה בריגה יחד עם בעלה ובנם בן ה־4. ואילו אחיו, שהיה רופא, היגר ב־1938 לקנדה. הוא נישא אך לא הוליד ילדים, ונפטר בתחילת המאה הנוכחית.
בלית ברירה פנו החוקרים לענפים משפחתיים מרוחקים, ומצאו קרובת משפחה מצד אמו של בעל הפיקדון. היא סיפרה שלהוריו של גרובינס נודע עם חזרתם לריגה, כי אשתו של מאיר, שלא היתה יהודייה, הצליחה לברוח מהעיר, וכי נולד לה תינוק. הם חיפשו את התינוק, נכדם, לאורך כל ימי חייהם, ומאמציהם עלו בתוהו.
המרדף אחר האישה לא היה רומן מתח. הוא החל באיתור בקשתה להתגרש ממאיר, שהוגשה ב־1942, כשבעלה כבר לא היה בין החיים. במסמכים ציינה שהיה לה ולבעלה בן משותף, בלי ציון שמו. התינוק נולד חצי שנה אחרי שאביו נרצח. בעקבות אישור הגירושים, עלה בידי האישה להימלט מלטביה לצרפת ולהסתתר שם עם בנה עד סוף המלחמה. אחר כך עברו לשווייץ, ולאחר מכן היגרו לארה"ב. ברישום הכניסה למדינה הופיע שמו המלא של הבן, אלא שאדם בשם זה לא אותר בשום מאגר.
כאן נעזרו החוקרים בכרטסת על שם מאיר גרובינס ברישומי שירות האיתור הבינלאומי, או ליתר דיוק בפרטי מגישת הכרטסת - הסברה שזאת אשתו התבררה כהימור נכון. מאמץ אחרון חשף שהאישה התחתנה בארה"ב פעמיים, ובכל פעם שינתה את שם משפחתה ואת שם משפחתו של בנה. מודעת אבל שפורסמה בשנות ה־70 של המאה הקודמת בעיתון מקומי בארה"ב הובילה למציאת התינוק מריגה, היום פנסיונר בא בימים, שלא זכה להכיר את אביו, אך יזכה לקבל את כספו.
"רק בשנה האחרונה הושבו נכסי מקרקעין ויותר מ־12 מיליון שקלים לעשרות יורשים של נספי שואה בארץ ובעולם", מסכמת עו"ד סיגל יעקבי, האפוטרופוס הכללי והכונסת הרשמית. "בידינו האחריות והחובה להמשיך ולפעול על מנת להשיב את הנכסים ליורשים החוקיים. בנוסף ובהתאם לחוק, העברנו כ־3 מיליון שקלים לטובת הנצחת השואה, מנכסים שלא נמצאו להם יורשים". √