זה היה היום הראשון לחזרות בתחרות מיס תבל שהתקיימה בלאס וגאס", נזכרת שרה עידאן, "כל הבנות היו ביחד בסשן צילומים, וראיתי בחורה ביישנית שהסתכלה לעברי ונראתה מהוססת, כאילו רוצה לומר לי משהו, אבל חוששת.
"המבטים שלנו הצטלבו, נופפתי לה לשלום והיא נופפה אלי בחזרה. התקרבנו אחת לשנייה ואמרנו 'היי'. היא אמרה שלא היתה בטוחה אם זה בסדר לדבר איתי. שאלתי אותה למה, והיא הראתה לי את סרט הבד שהחזיקה בידה, ועליו היה כתוב 'מיס ישראל'. זאת היתה נערת ישראל, אדר גנדלסמן".
השנה: 2017. עידאן, אז בת 27, היא הנציגה הראשונה של עיראק בתחרות מיס תבל מאז שנות ה־70.
"בהתחלה זה היה קצת מביך. אדר מייד אמרה שאנחנו באות ממדינות שנמצאות במצב של מלחמה ביניהן, ושאולי זה לא נוח להכיר ולדבר, אבל אמרתי לה שזה המקום לשדר מסר חיובי, שאנחנו כאן כדי לייצג אווירה של שלום, בלי שום מטען. ואז הצטלמנו ביחד והעלינו כל אחת את התמונה לאינסטגרם שלה. אחר כך חזרנו ללו"ז מתיש, מהבוקר עד הלילה.
"בחיים לא פגשתי ישראלי עד אז, והיו לי כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותה על החיים שלה. היתה לנו שיחת היכרות קצרצרה של כל הבנות בזמן הצילומים, כמה דקות בלבד, והיא סיפרה שהיא משרתת בצה"ל ומקווה שהילדים שלה לא יצטרכו ללכת לצבא. אחרי אותו סשן צילומים הייתי עייפה, זה היה יום עמוס בחזרות, וחזרתי לחדר שלי במלון כדי לנוח. למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, הטלפון שלי היה מפוצץ בהודעות. כל העולם התהפך".
התמונה של עידאן עם גנדלסמן עלתה מייד לכותרות באתרי האינטרנט בכל רחבי העולם. היו שבירכו על האחווה מעוררת ההשראה, אבל העולם הערבי זעם.
"היו לי מאות שיחות שלא נענו", אומרת עידאן, "מבני משפחתי, מנציגי התחרות בעיראק, ממספרי טלפון שלא הכרתי. המשפחה שלי קיבלה איומים בטלפון שירצחו אותם ואותי. המארגנים של התחרות אמרו ששרים בממשלת עיראק דורשים שאמחק את התמונה ואתנצל, וגם שאודיע למארגני התחרות שאני פורשת וחוזרת הביתה, כי אני לא ראויה עוד לייצג את עיראק. אותם שרים איימו שאם לא אעשה זאת, הם יכניסו אותי לכלא ואיענש בחומרה. הם האיצו בי לפרסם 'הבהרה', שבה אני מגנה את מדיניות ישראל במזרח התיכון וטוענת שהנציגה הישראלית כפתה את עצמה עלי כשעשיתי סלפי, ושלא התכוונתי כלל שנצטלם יחד. לא היתה לי ברירה אלא לעשות זאת.
"בתמימותי, חשבתי שמצב המלחמה בין עיראק לישראל וההתנגדות לישראל היו בגלל סדאם חוסיין, והוא הרי כבר מזמן שייך להיסטוריה. לא תיארתי לעצמי שיש עדיין כל כך הרבה שנאה לישראל בקרב העם העיראקי, זאת שטיפת מוח שהם עברו.
"קיבלתי הודעות נאצה ואיומים על חיי ברשתות החברתיות, וישירות לטלפון שלי, מארגון שנקרא 'חרכה אל־מקאומה אל־אסלאמיה'. רק אחרי חיפוש בגוגל הבנתי שמדובר בחמאס. מייד ביקשתי ממארגני התחרות שיתגברו את האבטחה עלי, והציבו שומרים ליד החדר שלי.
"הייתי במקום לא טוב. התחילו לי התקפי חרדה, הקאתי כל מה שהכנסתי לפה. פינו אותי כמה פעמים לטיפול רפואי, הגעתי עד חדר מיון. הייתי שבר כלי.
"במקום ליהנות מחוויה של פעם בחיים, אני זוכרת את התחרות כמעמד מלחיץ ומכביד, שהוכתם בכתם מכוער. עיראק הפנתה לי גב, איבדתי עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם. נראה לי שאני מיס עיראק היחידה עם פחות ממיליון עוקבים.
"עד היום אני מתעסקת בחסימה של אנשים שתוקפים אותי בלי הפסקה ברשתות החברתיות. אבל אני שמחה שלא הורדתי את התמונה, שלא נכנעתי. בסופו של דבר, זה שינה את חיי".
איך אדר הגיבה לכל המהומה שנוצרה?
"אדר היתה לצידי. היא אמרה שהמשפחה שלי מוזמנת לבית משפחתה, ושאם נגיע לישראל נוכל לשהות אצלם. למרות שזה לא כל כך בר ביצוע, הכוונה בהחלט מרגשת. זו היתה מחווה כנה של חברות ופתחון לב, שאני מעריכה. נפגשתי שוב עם אדר כשביקרתי בארץ, ואנחנו שומרות על קשר מאז. בלוס אנג'לס הכרתי עוד ישראלים ויהודים אמריקנים כחלק מהעבודה ההומניטרית שלי".
פחדת לעלות לבמה בערב התחרות?
"חששתי לשלום משפחתי, אבל בעיקר כעסתי. המארגנים חזרו ואמרו לי שאין בעיה אם אחליט לפרוש, שהם יוציאו הודעה מסודרת ויעזרו לי לעזוב בשקט, אפילו ערב לפני התחרות. אבל מבחינתי לא היתה בכלל דילמה. החזקתי מעמד לאורך כל החזרות תחת איומים ונטל נפשי ופיזי, אז לפרוש ברגע האחרון לא בא בחשבון.
"אין לי ספק שהמארגנים לא אהבו את הסיטואציה, אבל מבחינתי, ברגע שהם השאירו לי את הדלת פתוחה לעזוב עד יום התחרות עצמו, היה ברור שאני לא בדיוק בתוכניות שלהם להעפיל לשלב 15 המועמדות הסופיות. זה אירוני שבמעמד כזה, שלכאורה מתיימר להעצים נשים, הם התעסקו בלשכנע אותי לעזוב.
"אחרי סיפור התמונה עם אדר, גולשים ערבים מעיראק ומכל המדינות השכנות התחילו להגיב בזעם גם על תמונה שלי בביקיני באתר הרשמי של התחרות וברשתות החברתיות. המארגנים הורידו את התמונה ואמרו שאם אעפיל לשלב בגדי הים, שזה השלב של 15 המועמדות האחרונות, אצטרך ללבוש בגד ים שלם שיכסה כמה שיותר. כלומר, היה ברור שהם בעצמם נקלעו לתסבוכת ומנסים לצאת ממנה.
"אחד הספונסרים של התחרות הוא איש העסקים הפלשתיני פארוק שאמי, הבעלים של חברה למוצרי טיפוח לשיער, ואני ממש לא באתי לו טוב בעין בגלל התמונה. אני מניחה שגם לנציגות מישראל אין הצלחה בתחרות כל עוד אותו ספונסר נשאר בתמונה".
את מצטערת על התמונה עם אדר?
"בניגוד למה שאולי חושבים, אף אחד בעיראק לא הנחה אותי מראש כיצד לנהוג במצב כזה. אם הייתי יודעת מראש שמשפחתי ואני נקבל איומים על חיינו ונהיה נתונים למתקפה אלימה, סביר להניח שלא הייתי מצטלמת עם אדר. זה היה גיהינום מוחלט.
"מצד שני, למדתי להעריך את האפקט החיובי שהיה לזה, והכל כתוצאה מתחרות יופי שטחית. יש קלישאה על מלכות יופי שקוראות לשלום עולמי, ואני הפכתי אותה למציאות".
* * *
היא מגיעה לפגישה שלנו בשדרת מלרוז במיני קופר לבנה. 1.70 מ', לבושה גופייה לבנה וחצאית קצרה ולרגליה נעלי ספורט, שיערה הארוך החום פזור. ברגעים שבהם היא מסירה את המסיכה לצורך הצילומים, היא מחויכת.
הסערה בעקבות התמונה מעוררת המחלוקת שלה שינתה את חייה מן הקצה אל הקצה. בעיראק הובהר לה רשמית שאינה רצויה, והיא עברה להתגורר בארה"ב, שם מצאה את עצמה פונה לעיסוק הומניטרי ולעידוד יוזמות של קירוב לבבות בין העולם הערבי לישראל.
בשנת 2018 הקימה ארגון בשם Humanity Forward, אשר פועל לקיום דו־שיח בין ישראלים לעיראקים באמצעות הסברה ברשת. על סיפורה האישי היא מעבירה הרצאות בכנסים ברחבי ארה"ב ובעולם, ואף הוזמנה לנאום בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם - נאום שבו יצאה נגד חמאס והחינוך לאנטישמיות בעולם הערבי, ובעקבותיו קיבלה פרס הוקרה על היותה שגרירה של שלום. כשנה קודם לכן, ביוני 2018, הגיעה לביקור ראשון בישראל עם הדרכון האמריקני שלה.
"נעתרתי להזמנה לנאום בפורום שקיים הוועד היהודי־אמריקני בירושלים. עשיתי זאת בניגוד לעצה של חברים שלי, שאמרו שזה יהיה המסמר האחרון בארון שלי מבחינת העולם הערבי, שאמָחק בעיניהם לצמיתות. חלמתי אז בכלל על קריירה כזמרת וכיוצרת מוזיקלית, ושיר שכתבתי אף הופיע בפסקול לסרט מצרי וקיוויתי לעוד שיתופי פעולה עם מוזיקאים ערבים, אבל הם הזהירו אותי שאף אחד לא ידבר איתי עוד אם אבקר בישראל.
"זאת היתה החלטה קשה, אבל הרגשתי שליחות, לבוא כעיראקית ולדבר בעד שלום. אני אישה מאמינה, וידעתי שכל עוד אני פועלת למען מטרה טובה - האל איתי. זאת היתה נקודת המפנה בחיים שלי לעבר אקטיביזם חברתי".
מה ידעת אז על ישראל?
"למען האמת, רק לקראת הנסיעה למדתי לראשונה מה עומד מאחורי הסכסוך הישראלי־פלשתיני כאשר נפגשתי עם נציג ערבי־ישראלי מטעם הוועד היהודי־אמריקני לשיחת הכנה. לא היה לי מידע מעבר למה ששמעתי בילדותי, שהיה בעיקר מידע חד־צדדי. בנוסף שוחחתי עם חברים בלוס אנג'לס שהיו מעורים בסכסוך, אבל רק בביקור הבנתי יותר.
"כשהגעתי למלון וולדורף אסטוריה בירושלים, מנהל המלון והשוער בכניסה בירכו אותי לשלום ודיברו איתי בערבית. לא הבנתי איך זה יכול להיות - הרי אני בישראל, איך מדברים פה ערבית? לא היה לי שמץ של מושג שערבים פשוט חיים בישראל. זה ממחיש עד כמה הבורות במדינות ערב עמוקה.
"חונכתי שבישראל חיים רק יהודים דוברי עברית, ששונאים ערבים ועסוקים בתוכניות להשמיד אותם. והנה עומד מולי בחור ערבי מחויך, שעובד וחי עם משפחתו בעיר. הוא הסביר לי שהבעיה בסכסוך היא ארגוני הטרור, שהשליטה הכוחנית והשחיתות הן שבעוכריו של העם הפלשתיני".
איפה טיילת?
"טיילתי בירושלים, בעיר העתיקה שהרגישה לי כמו דמשק, והסתובבתי בשוק מחנה יהודה, שהזכיר לי טעמים מהבית. לתל אביב פחות התחברתי, היא היתה מערבית מדי בעיניי. בחיפה וביפו נהניתי לראות שלטים וכיתובים בערבית.
"ראיתי שיש דו־קיום, אם רוצים בו או לא, ושהנה, באמת מתאפשרת דמוקרטיה במזרח התיכון. יש כבוד הדדי, בלי קשר לפוליטיקה. בעיראק, למשל, מתכחשים לכורדים ומסרבים ללמד ילדים כורדית בבתי ספר, למרות שהם חלק מהאוכלוסייה, אבל בישראל יש ייצוג לבני קהילות ודתות מגוונים".
* * *
שרה עידאן נולדה בבגדד בפברואר 1990, למשפחה עם חמישה ילדים. היא היתה בת חצי שנה כשסדאם חוסיין פלש לכוויית, בצעד שהחל את מלחמת המפרץ הראשונה. "גדלתי בדיקטטורה", היא אומרת, "ברחובות היו תלויות כרזות 'מוות לישראל, מוות לאמריקה'. בספרי הלימוד ישראל כונתה 'השטן'. בכל שבוע היה שיעור שהוקדש ללאום, ושבו היללו את עיראק והשמיצו את ישראל.
"המשפחה שלי חילונית, והוריי לא היו מתומכי המשטר, אבל שמרנו תמיד על פרופיל נמוך. ברגע שהפילו את סדאם, החיים שלנו השתנו והתחלתי לראות את העולם אחרת.
"באביב 2003, כשחיילי ארה"ב נכנסו לבגדד במלחמת המפרץ השנייה, הם הסירו את הקסדות ואת אפודי המגן, הביאו פרחים, חילקו ממתקים ושיחקו כדורגל במגרש השכונתי. זה היה ההפך הגמור ממה שלמדנו שהם אמורים להיות. אני זוכרת שהם הפעילו פארק שעשועים, וחייל אמריקני הכניס אותנו לגלגל הענק. הם רצו שנחווה חוויות של ילדים ושמרו עלינו. בכל בוקר אני ואחיי היינו עולים עם ילדי השכנים לגג של הבית ומנופפים לשלום בהתרגשות לחיילים ברחוב.
"גם התחברנו לראשונה לאינטרנט, וככה נחשפתי לסדרות טלוויזיה אמריקניות כמו 'חברים' ו'פרייז'ר', ולמוזיקה מערבית. ככה גם למדתי אנגלית והתחלתי לחלום על חיים בארה"ב. תמיד הייתי אאוטסיידרית, לא ממש התאמתי למקום שממנו באתי".
ב־2004 נמלטה המשפחה מהקרבות שהתחוללו בבגדד, בין המחתרת הסונית של מתנגדי הכיבוש האמריקני למתנגדים השיעים וצבא ארה"ב, ועברה לדמשק. ב־2007 הם שבו לעיראק, להתגורר עם קרובי משפחה בעיר אל־חלה שבמחוז באבל.
"אלו השנים שבהן נחרתה אצלי הטראומה מהחיים בעיראק", היא אומרת, "תמיד היינו משפחה חילונית, אבל בגלל מלחמת האזרחים והמעורבות הגוברת של האיראנים, נאלצנו להדק את הקשר לאסלאם. אני, אמי והאחיות שלי התחלנו לעטות חיג'אב. עבורי זו היתה הסתגלות קשה, אבל החלטתי לא לשקוע בדיכאון, ידעתי שאני לא מתכוונת להישאר שם.
"בתחילת 2008 חזרתי עם אחת מאחיותיי הגדולות לבגדד, לבית שבו גרנו. אבא שלי התנגד, הוא לא רצה שבנותיו הצעירות והרווקות יעזבו את המשפחה, אבל אמא שלי הסכימה. סיפרנו לאנשים שלא הסתדרנו בבאבל, כי אחרת, ילדה שבורחת מהבית זה גזר דין מוות עבורה כמי שפגעה בכבוד המשפחה. אין מנוס מזה באסלאם. בכל יום היה דופק בדלת חייל של המיליציה, חמוש ורעול פנים, בודק מי מתגורר בדירה ולוקח מאיתנו כסף לפרוטקשן. היינו אומרות שאנחנו סועדות את סבא שלנו הגוסס, רק שלא יגלו ששתי נשים צעירות גרות לבד, כי הם בטוח היו אונסים אותנו. חיינו בפחד בלתי פוסק.
"ביום ההולדת ה־18 שלי ניגשתי למוצב אמריקני בפאתי העיר וביקשתי עבודה כמתורגמנית. אבא שלי כעס עלי, גם על כך שסיכנתי את חיי, כי הייתי יכולה להיתפס כבוגדת על ידי חיילי המיליציה, וגם על כך שהייתי אישה בסביבה של חיילים גברים, ובמשך כמה חודשים לא דיברנו. יום אחד הוא החליט לסלוח לי והתקשר אלי, וסיפרתי לו שאני מאושרת שם, שהם מתייחסים אלי יפה ובכבוד, שאני נמצאת עם בנות נוספות ולא מתרועעת עם חיילים. זה מה שהיה לו הכי חשוב. בגלל שעבדתי עבור ארה"ב, יכולתי להגיש בקשה לגרין קארד".
* * *
בנובמבר 2009 נחתה עידאן באריזונה אצל מכרה עיראקית ("נשארתי שם בקושי שבוע, לא הגעתי כל הדרך מעיראק כדי לגור בעוד אזור מדברי יבש וחם"). משם, בסיוע הצבא האמריקני, עברה לטקסס והתמקמה בדאלאס. כעבור חצי שנה, בעקבות החלום המוזיקלי, עברה ללוס אנג'לס.
"שאלתי את עצמי מה אני רוצה מהחיים, וידעתי שהכיוון הוא לימודי מוזיקה. היתה לי אופציה לבחור בין בית ספר בבוסטון לבין האקדמיה למוזיקה באל.איי, והחלטתי על קליפורניה בזכות מזג האוויר הנוח. כאן הכרתי חברים עיראקים, לבנונים וסורים, וגם ישראלים. עבדתי בכל עבודה אפשרית - נהגת אוּבר, מוכרת במייסיס, בריסטה בבית קפה. ההתאקלמות היתה קשה, אבל הכל היה שווה את זה".
איך הגעת לתחרות "מיס עיראק"?
"אחותי ראתה בפייסבוק פוסט על תחרות יופי לנשים עיראקיות בארה"ב ודחפה אותי להשתתף, מתוך מחשבה שהחשיפה תעזור לי לקדם את הקריירה המוזיקלית. יצרתי קשר עם המארגנים ממש יום לפני התחרות. הם מאוד שמחו שפניתי אליהם ורצו שאשתתף, כי היה מחסור בבנות. טסתי לדטרויט, שם האירוע התקיים. הגעתי בבוקר התחרות. מלבדי היו שם רק עוד שתי מתמודדות מוסלמיות, אחיות, והשאר היו נוצריות.
"בשיחה מקדימה עם השופטים הם התלהבו מסיפור החיים שלי ומכך שעברתי לארה"ב בכוחות עצמי, ואפילו אמרו לי שגם אם לא אזכה, מבחינתם אני מלכה. לכן הייתי מסופקת אם יש לי בכלל סיכוי לזכות. לא טרחתי להזמין חדר במלון, והיה לי כרטיס טיסה חזרה ללוס אנג'לס כבר באותו לילה.
"השופטים שאלו את כל הבנות מה המסר שלהן לממשלת עיראק, וכולן אמרו שהן מייחלות לשלום לעם כולו. אני נתתי תשובה מנומקת. אמרתי שקודם כל אני מבקשת להזכיר להם שעיראק אינה רק סונים או שיעים, שיש בינינו כורדים ואשורים ויהודים, והרבה קבוצות, לא רק אחת. זכיתי לתשואות, הקהל קם על רגליו. היו גם כאלה שיצאו מהאולם, אבל זכיתי.
"בעקבות הזכייה מארגני התחרות הרשמית של מלכת היופי בעיראק הציעו שאייצג מטעמם את עיראק בתחרות מיס תבל. המועמדת שנבחרה באותה שנה התבררה כאישה נשואה, מה שמנוגד לתקנון, והיא לא יכלה להמשיך לשאת את התואר.
"בכלל, יש הרבה פוליטיקה ותככים בתחרויות הללו. למשל, אחרי הזכייה שלי בדטרויט אחת הבנות הציעה לשלם לי 10,000 דולר כדי לוותר על הכתר, וסירבתי. היא איימה עלי שתדאג להפיל אותי, שתחפש פרטים חושפניים על חיי ותשפיל אותי. למחרת ספגתי קללות באינסטגרם, כי היא טענה שהסתרתי שאני נשואה ואמא לילד, ושאני בעלת עסק בלוס אנג'לס. זה היה מגוחך. בקיצור, התגלגלתי מדרמה אחת לשנייה".
* * *
לאחר סערת הצילום עם הנציגה הישראלית ב"מיס תבל", נאלצו גם הוריה של שרה לעזוב את עיראק. "כל המשפחה שלי עזבה ימים אחדים אחרי שפורסם הצילום שלי, לאחר שקיבלו איומים ברצח. לדעתי, מי ששלח אותם היו המארגנים של תחרות מלכת היופי של עיראק, שהופעלו עליהם לחצים מצד הממשלה. אולי הם רצו להשתמש במשפחה שלי כדי להפעיל עלי לחץ דרכה. אבל ככל שהסיפור התפשט, כך זה נעשה בלתי נסבל עבורם. כיום הם חיים במדינה ערבית שכנה, ועדיין מקבלים איומים על חייהם. אני כמובן בקשר טלפוני איתם וטסה לבקר אותם".
בשנה שעברה החליט הפרלמנט בבגדד לשלול משרה את האזרחות העיראקית, ואין לה שום כוונות לבקר שם, אולם בזכות פעילותה ההומניטרית היא קיבלה בספטמבר האחרון הזמנה אישית לטקס החתימה על כינון היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין בבית הלבן, שם הצטלמה לעוד סלפי שעורר סערה, הפעם עם ראש המוסד יוסי כהן.
"כשקיבלתי את ההזמנה לחתימה על 'הסכמי אברהם' פרצתי בבכי", היא מספרת, "זה היה מדהים, גם לקחת חלק במעמד היסטורי כזה, ובכלל, לבקר בבית הלבן. זאת פעם ראשונה שראיתי פירות לעידוד השלום בעולם. הרגשתי שיש ערך למה שאני עושה, והתמלאתי בתקווה שהדברים בעולם עומדים להשתפר".
זה יכול לקרות גם עם עיראק?
"ייקח זמן עד שעיראק תגיע למקום הזה, אבל איחוד האמירויות נותנים את הטון ומשמשים דוגמה לעולם הערבי כדי שיבין שאפשר גם אחרת. החתימה היתה אצבע משולשת לכל המדינות הרדיקליות. זה סיכון מובהק שלקחו מנהיגי איחוד האמירויות, ולא נותר אלא להצדיע להם.
"אני יודעת שידיה של ישראל מושטות לשלום, שאזרחיה פתוחים לקבל את האחר. אני חושבת שלא רחוק היום שגם סעודיה תכונן יחסים עם ישראל. יש הרבה מאוד סעודים שתומכים בזה, אנשים משכילים ומצליחים, שמגדירים את היהודים כבני הדודים שלהם, אבל במקביל יש את האוכלוסייה הווהאבית־סונית, שהיא מאוד שמרנית, ויש כאלה שתומכים בדאעש".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"אני שואפת להפיץ מסר של שלום ככל האפשר. זה גם מה שאני מאחלת לעצמי לעתיד, שאוכל להשמיע את קולי כמה שיותר ושהוא יגיע לכל מי שצריך. לפעמים אני מרגישה שכמה שאני עושה, זה לא מספיק. חשבתי אפילו על ריצה לקונגרס בבחירות הבאות, ואני בהחלט רואה עצמי פונה לאפיקים הללו בעתיד.
"אני רוצה להעלות בקרוב פודקאסט שייתן במה לסיפורים אישיים של מוסלמים ויהודים, שיספרו כיצד הם גישרו על הפערים, ויסללו את הדרך לדו־שיח בינינו. אני רוצה גם לצלם סרט תיעודי בערבית ברחבי ישראל, להראות כיצד חיים בה בדו־קיום, ולהפיץ אותו במדינות ערב - בעיקר עבור אלו שחונכו למציאות שקרית. החיים בישראל רגילים, הטענות לאפרטהייד מוטעות. זה פרויקט קריטי, שיכול לשנות את התפיסות המקובעות שיש לרבים בעולם על ישראל. ההאשמות הקולוניאליסטיות והגזעניות כלפי ישראל הן הפייק ניוז של המזרח התיכון".
היום את יותר אמריקנית מעיראקית?
"אני קודם כל בן אדם. הזהות שלי לא שלמה תחת הגדרה אחת, יש בי משהו עיראקי ומשהו אמריקני, קשה לשים אותי בקטגוריה אחת. מה שכן, אני פטריוטית של שתי המדינות. שמישהו רק יעז לדבר סרה על עיראק, ואני מייד אצא להגנתה. גם אם מישהו ילכלך על אמריקה, לא אשתוק.
"אתמול, למשל, יצאתי לדייט עם בחור ערבי שחי פה הרבה שנים והעיד על עצמו שעבר אמריקניזציה. הוא ניסה לשכנע אותי שגם אני כזאת, אבל אני לא שיניתי את הצביון התרבותי שעליו גדלתי ואני עדיין שומרת על הערכים של המקום שממנו באתי".
היית יוצאת עם בחור יהודי?
"אין לי בעיה לצאת עם יהודי או נוצרי, כל עוד מדובר באדם טוב. דת מעולם לא היתה פקטור עבורי. מה שכן - אני בררנית בגברים, אני בוחנת אם הגבר שמולי באמת יוכל להיות אבא לילדיי, שיעמוד לצידי בעיתות משבר, שאסמוך עליו. בחורות אמריקניות רק מחפשות טבעת, ואני לא כזאת. זו מנטליות שאני מביאה מעיראק, כמו אמא שלי ואחיותיי".
אדר גנדלסמן: "מתוך 90 מתמודדות, דווקא עם שרה הרגשתי חיבור"
"כשהעלינו את התמונה, לא חשבתי שזה יעשה כזה בלאגן", נזכרת נערת ישראל לשנת 2017 אדר גנדלסמן, בסלפי שעשה כותרות. "חשבתי שזה דווקא יגרום לאנשים להרגיש טוב. עצוב שכל התגובות ששרה קיבלה היו קשות וקיצוניות, בעוד אני קיבלתי רק תגובות טובות, כולל מגולשים מארצות ערב".
גנדלסמן (23), כיום סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, מספרת שקיבלה לפני התחרות הנחיות כיצד לנהוג מול נציגות ממדינות אויב. "מארגני תחרות מלכת היופי בישראל אמרו לי מראש לא להתקרב למתמודדות ממדינות ערביות, כי קרה בעבר שמתמודדת ערבייה נפגעה בגלל שהתקרבה למישהי מישראל. אמרו לי להיות נחמדה וזהו.
"ביום הראשון של התחרות ראיתי אותה מרחוק, היא חייכה אלי וניגשה לדבר איתי. אני זוכרת שאמרתי לה שיש לי בארץ הרבה חברים ממוצא עיראקי, דיברנו על מאכלים עיראקיים וצחקנו על כמה אנחנו בעצם מגיעות מתרבויות דומות. מתוך מתמודדות מ־90 מדינות, דווקא איתה הרגשתי חיבור".
איך הרגשת עם הסערה שחוללה התמונה?
"זה היה מלחיץ. לא ידעתי איך להתמודד עם מה שהיא עוברת, פחדתי שהיא תיפגע. התקשרתי להורים שלי ושאלתי אם המשפחה של שרה יכולה לבוא אלינו הביתה, לאשקלון. ההורים שלי עלו מברזיל, הם יודעים מה זה להגר למדינה אחרת בעקבות איומים באלימות. אמרתי לשרה שיש לה ולמשפחתה לאן לבוא, לא משנה מתי".
קיבלתן תמיכה ממועמדות אחרות בתחרות?
"אחרי שהצטלמנו, גם מיס מצרים פתאום רצתה להכיר אותי, והפכנו לחברות טובות. מצד שני, מיס לבנון היתה עוברת לצד השני של הבניין בכל פעם שהיתה מזהה אותי. שאר המתמודדות תמכו וחלקן גם שיתפו את התמונה שלנו.
"הרי אין מצב שהייתי פוגשת אותה במקום אחר, ובשום סיטואציה לא היתה ניתנת לי במה להכיר את הצד השני ולספר על כך לעולם. דווקא תמונה תמימה באינסטגרם יצרה הזדמנות לשיח. שרה לקחה את זה למקום כל כך טוב ומעצים, היא אדם מדהים. מאז הביקור שלה בישראל נפגשנו גם בלונדון, ובהזדמנות הראשונה אסע לבקר אותה בלוס אנג'לס".