מונטיפיורי, רוטשילד ואדלסון רשומים בספר הזהב של תקומת הציונות בעת החדשה. ואת אדלסון זכיתי להכיר. זכיתם אתם להכיר: כל אחת ואחד מקוראות וקוראי העיתון "ישראל היום" שאותו הקים לפני 13 שנה יחד עם שותפתו לחיים, רעייתו ד"ר מרים אדלסון, מו"ל העיתון.
נפגשתי איתו לראשונה ב-2008. לפני חודש, בביתו בלאס וגאס, ניהלנו את מה שהפכה לשיחתנו האחרונה. בשני המקרים הוא היה כהרגלו חד, חכם, מדויק, אך בעיקר עסוק בעתיד שלנו. גם כשבריאותו החלה לבגוד בו, היה לו חשוב להתעדכן ולדעת מה קורה במדינת ישראל ובעם ישראל היקרים כל כך לליבו. השיחה הראשונה שלנו עסקה במדינה, וכך גם האחרונה. כל השאר היה כל השאר; ספיחים שבאים לשרת את המטרה.
אהבו לייחס לבוס היקר שלי קשר לפוליטיקאי זה או אחר, אבל הקשר האמיתי, הרגשי והעמוק שלו - היה לציונות. הוא העריץ כל יהודי שתרם למשימה המקודשת. תמיד נדהמתי מרמת הצניעות של האיש. הוא יכול להתפעל מנער שהגיע לארץ במסגרת "תגלית" ורצה לספר לו סיפור, להתרגש משיחה עם שורד שואה ביד ושם, אחד המוסדות שתרם להם. רב, חקלאי, רופא או נהג אוטובוס - לכל אחד היה מעניק אותו היחס בדיוק, אותו הקשב, אותה תשומת הלב לפרטים. וזה תמיד הדהים אותי מחדש. הפשטות והכנות, סגולה הניתנת לגדולים באמת.
תורם גדול שהתמחה במתן בסתר
בל נטעה: הוא ידע גם להיות קשוח. פעילותו הפילנתרופית, שאת חלקה הכרתי מקרוב, הייתה עבורו לא פחות חשובה מפעילותו העסקית. לעיתים חשתי כאילו איש העסקים הגאון שהיה, לא נועד אלא לשרת את התורם הגדול שהיה. הייתי מתבונן בו בהזדמנויות שונות, במצבי רוח שונים, כשרק דבר אחד עומד לנגד עיניו: מצוינות ועזרה לזולת. רק לאחרונה מטוסו השיב ארצה את יונתן פולארד. כמה טיסות נוספות לא זכו בכלל לפרסום. כי מעבר למיליארדים שהעניק, הוא גם התמחה במתן בסתר.
דצמבר 2015, לאס וגאס, אחד ממכוני הגמילה בניהולה של ד"ר מרים אדלסון. זהו ערב חג. הזוג אדלסון לבוש בבגדיו הטובים ביותר, מגיע לארוחה חגיגית עם מטופלי המכון, כ-100 אישה ואיש, בגמילה מסמים. אנשים קשי יום, מעוטי יכולת, הזקוקים לעזרה. מר אדלסון בראש השולחן, משוחח איתם, לוחץ ידיים, מצטלם עם כל אחת ואחד מהם, מתעניין, מתלוצץ, מחבק.
הייתי שם, ובאותו ערב הגיעו לראותו פוליטיקאים בכירים מאוד. ארה"ב בדיוק נכנסה לשנת בחירות לנשיאות. אחת מאנשי הצוות של מר אלדסון ניגשה והזכירה לו שכמה נכבדים ממתינים לו בחוץ, והוא העיר לה בחיוך: "מה איתך? את לא רואה שאני עם החברים שלי עכשיו?" זה אולי הזיכרון החזק ביותר שיש לי ממנו, והוא מקפל כל כך הרבה מהאיש הזה, כפי שהיה באמת.
עיתון "ישראל היום" הוא חלק מהמורשת של מר אדלסון שנפרד מאיתנו. כמה סמלי שרעייתו ואהובתו, ד"ר אדלסון, היא המו"ל של העיתון שלכם. בחרדת קודש קיבלתי את תפקיד העורך הראשי מידיו של העורך המייסד מר עמוס רגב. ידעתי כי לעבוד עבור מר אדלסון זו משימה שאסור להיכשל בה. לשרת אתכם, עם ישראל, זו המורשת של מר אדלסון: לעשות תמיד יותר למענכם ולמעננו.
בשבוע שעבר ביקרתי בביתו. הפעם, להבדיל מהפגישה הקודמת שלנו בנובמבר, כבר לא יכולנו לנהל את אותה השיחה שבה אני אמור לעדכן אותו במתרחש אך בפועל הוא, באופן מדויק ומבריק, מסביר לי תהליכים ואירועים. שבוע לפני הבחירות בארה"ב הוא ניבא את תוצאות הבחירות בדיוק, וגם ידע להסביר את הסיבות.
הייתי לידו גם כשניהל את מאבקו האחרון, שבו לא יכול היה לנצח. הפעם זה כבר לא היה תלוי בו. חשבתי לעצמי שהנה, אני מתקרב לרגע שממנו הכי פחדתי מהיום שבו קיבלתי את עריכת העיתון: לערוך את הגיליון המבשר על עזיבתו.
והנה, בשקט ובמקצועיות שלהם היה מצפה ממני, אני עורך את הגיליון העצוב הזה שלפניכם, שהוא כולו שלו אתמול, היום ומחר. את הנחמה הגדולה שלי אני מוצא בעובדה שהמו"ל שלי היא החצי השני שלו, ד"ר מרים אדלסון, שנוכחותה כאן איתנו כמו נועדה לאותת לנו: הוא נשאר איתנו. גם אם מונטיפיורי ורוטשילד נהנים היום מחברתו יותר מאיתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו