בן 12, בפינת רחוב 50 בבוסטון, עמד שלדון ומכר עיתונים. המשפחה היתה ענייה, צפופה בדירה קטנה, אבל בבית היתה קופסת קרן קיימת שלא נותרה ריקה. הגאווה היתה גדולה על הקמת מדינת היהודים שאל אדמתה לא זכה האב להגיע. בביקורו הראשון בארץ, נעל שלדון את נעלי אביו. כך נסגר מעגל סמלי, מהאב לבן באהבת ישראל.
שלדון היה יזם אגדי. תעוזתו והדמיון היוצר שלו הניבו מפעלים חסרי תקדים. ונציה הופיעה מחדש בדמות מלון בלאס וגאס עם נתיבי מים וגונדולות. ייבוש הים במקאו הניב בהשקעת ענק סטריפ שלם נוסח וגאס והמרכז בסינגפור, עם המגדלים המוטים, נוסח פרח הלוטוס - הפך לסמל לאומי.
התרומות הגדולות של שלדון ורעייתו ד"ר מירי אדלסון לארגון תגלית ולמועצה האמריקנית-ישראלית (AIC) היו משמעותיות בשימור המורשת והקשר בעם היהודי. הפעילות הפילנתרופית שלהם הקיפה סכומי ענק ותמכה במוסדות בריאות, אוניברסיטאות, יד ושם, עיר דוד, ארגוני סיוע לנוער בסיכון ועוד.

היה זה אופייני לשלדון ומירי לדרוש כי החללית לירח של מיזם SPACE IL, שבו תמכו בנדיבות, תישא דגל עם הכתובת "עם ישראל חי". מעל לכל, שלדון ומירי אדלסון זכורים וייזכרו כמי שתרמו תרומה היסטורית למדינת ישראל. בדברי הימים שלנו יעמדו שלדון ומירי בשורה אחת עם דמויות ידועות אחרות שהשפיעו על ראשי מדינות כדי לקדם נושאים חיוניים לעמם.
שלדון ייזכר תמיד כדמות ייחודית והיסטורית, וכאדם שגילה כל חייו מחויבות עמוקה לעם היהודי.
כאחד מחבריו, אני מבכה את לכתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו