יונתן פולארד הגיע. באיחור רב מבחינתו, אולי גם באיחור מבחינת רה"מ בנימין נתניהו. הוא היה על סף שחרור כבר בסוף 1998, במסגרת הסכם וואי. ספק אם שחרורו אז היה משנה את עמדתם של ראשי הימין ההתיישבותי, שתמכו בבחירות של מאי 1999 באהוד ברק. אולי זה יזיז קצת את המחוג הפעם. השאלה שרבים שואלים היא האם יש מישהו בישראל שצריך לחשוש משובו של פולארד. בדרג הגבוה האחראים כבר אינם.
בסופו של דבר, פולארד הוא ד"ש מתקופה כמעט פרה־היסטורית, ימי פרס־שמיר. כשהוא נעצר על ידי האמריקנים באשמת ריגול, נשיא המדינה היה חיים הרצוג. נשיא ארה"ב היה רונלד רייגן. שגריר ישראל באו"ם היה בנימין נתניהו.
לאחר שחרורו מהכלא לפני כחמש שנים, טענו פרשנים אמריקנים כי כל הסבבים הקודמים שבהם עמד פולארד כביכול להשתחרר, לא באמת התרחשו. בשום שלב לא התכוונו האמריקנים לשחררו, בוודאי לא בגלל לחץ ציבורי. גם לא ב־1998. זה כולל גם את הסיפור על האיום של ראש הסי.איי.אי באותה עת, ג'ורג' טנט, שיתפטר אם פולארד ישתחרר - וקלינטון נסוג.
גם עתה, פולארד הגיע ארצה בעקבות הליך משפטי רגיל ולא בגלל איזשהו צעד שלטוני לפנים משורת הדין. כשמשווים את גורלו למרגל כמו אלדריץ' איימס, שבגלל הבגידה שלו נחשפו הרבה מאוד סוכנים אמריקנים ואף נהרגו, ברור שהעונש שהאמריקנים הטילו על פולארד היה אכזרי במיוחד. הסיפור כאילו המידע הסופר סודי שהעביר לטובת המודיעין הישראלי נפל בידי הרוסים יכול להיות בהחלט דיסאינפורמציה.
מדוע ישראל היתה מוכנה להסתכן בהפעלתו של סוכן כמו פולארד בלב המודיעין האמריקני? בדו"ח הנזקים של הסי.איי.אי ההערכה היתה שפולארד הופעל בתקופה שבה מצבה של ישראל היה בכי רע, בעקבות "ניצחון פירוס" במלחמת לבנון (הוא גויס ב־1984), וכאשר המצב הכלכלי בארץ היה קטסטרופלי. כדי להחדיר בפולארד מוטיבציה, רפי איתן תיאר בפניו מתקפת פתע סורית עם טנקי טי־72 לכיבוש רמת הגולן. גם זה העולם של אתמול. אחד ממפעיליו, יוסי גור, אמר לו כי פריטי מודיעין מובחרים שלו הגיעו לדרג הגבוה ביותר בממשלת ישראל.
אבל מה שמעניין זה שלפי הדו"ח האמריקני, רפי איתן תדרך את פולארד "לאסוף חומר שיש בו 'לכלוך' על מנהיגים פוליטיים ישראלים; כל מידע שיוכל לזהות אישים שמעבירים אינפורמציה לארה"ב".
השורד האחרון על האי
נתניהו חתר לסיים את מדיניות ה"שכול וכישלון" של קודמיו, גם אם לקח לו שנים רבות כדי להעז
גם לנתניהו לקח שנים רבות עד ששחרר את עצמו והצליח לבסס סמכות מספקת כדי להוביל קווי מדיניות ברורים בתחום הביטחון הלאומי, ולאחרונה גם בתחום בריאות הציבור. במקביל, הממסדים השונים, באמצעות מערכת המשפט, כבלו אותו וסרבלו את יכולת המשילות שלו.
כבר בתחילת דרכו התברר שמאוד משתלם לבגוד בו. לפעול נגדו. להלשין עליו. התקפה עליו היא מתכון בטוח להישרדות פוליטית, זמנית ככל שתהיה; שלב בקריירה הפוליטית. אבל נתניהו מצידו הוכיח שרק הישרדות ארוכת טווח בתפקיד ראש הממשלה מאפשרת להוציא לפועל אסטרטגיה עקבית שתזכה להצלחה. כל קודמיו מאז בן־גוריון כשלו בתחום הזה. הם היו ראשי ממשלה של הצלחה אחת גדולה ללא המשך או ראשי ממשלה של כישלון גדול או רצף מכשלות. כולל מנחם בגין.
יש מי שגורס כי כל אסטרטגיה בעלת היתכנות מינימלית תזכה להצלחה, לפחות חלקית, אם יפעלו לפיה לאורך זמן. אסטרטגיה טובה שמנוהלת בעקביות לאורך שנים על אחת כמה וכמה. התוצאות בישראל של השנים האחרונות ניכרות לעין.
המקוריות של נתניהו, שהביוגרפים שלו כמובן רחוקים מלתפוס אותה ובוודאי להכיר בה, היא הכנסת האסטרטגיה הלאומית הביטחונית של ישראל למסלול המאבק הארוך. ב"מאבק הארוך" ישראל נוחלת הצלחה ברורה. היסטורית, אסטרטגיית המאבק הארוך כשיטת לוחמה בניהול סכסוך ממושך שימשה את אויבי המדינה והציונות; הפלשתינים, האיראנים, השמאל הבינלאומי.
בפעם הראשונה ישראל היא זאת שבנתה כלים למאבק ארוך, ממושך, והיא זאת שמחלישה את אויביה ונוחלת הצלחה גדולה, כאשר השימוש במילה ניצחון איננו מתאים כאן. מדובר במאבק בהתבססות האיראנית בסוריה, שיתוק חלקי של חמאס, דיכוי הנכונות למלחמה של חיזבאללה עם הרתעה מתאימה, ופעולות נקודתיות עוצמתיות בליבה של איראן, העורף הפעיל של האויבים הקרובים.
האסטרטגיה הזאת שמאפשרת לחברה הישראלית נורמליות (בניכוי המגיפה), שגשוג, חופש, היא עבודה של נתניהו והקרובים אליו. היא מנוגדת לתפיסה של יריביו שלא הבינו וגם עכשיו אינם מבינים את הנושא, והתגלגלו מסבב מלחמתי אחד למשנהו. טראומה רדפה טראומה. ועדת חקירה רדפה תחקירים והקזת דם פוליטית.
לא קשה להבחין בכך משום שיש קו שבר ברור בין העשור הראשון של המאה עם ברק, שרון ואולמרט, לעומת 11 שנות נתניהו. השילוב הייחודי של הסכמי שלום עם 5-4 מדינות ערביות, ובמקביל חיזוק הלחץ הביטחוני על איראן, הוא סיפור הפוך למדיניות השכול והכישלון המקובלת על ההנהגה הישראלית מני אז.
אבד בתרגום
הביקורת הסמויה של אלקין על מדיניות ישראל בסוריה היתה יכולה לרמז על הצעדים שינקוט בעתיד
עכשיו צריך לתת בנושא קרדיט דווקא לחרדים. צריך להביט בגדעון סער, יפעת שאשא־ביטון, צביקה האוזר ויועז הנדל, ליברמן ולפיד, וצבא הרמטכ"לים לשעבר המשחר לשלטון. כל הטסטוסטרון הימני ושומר־הספי, לא כולל גרם של יושר ואמינות בהשוואה לחרדים. הם אלה שהיו הבלוק שעליו נבנתה היכולת לנהל מדיניות עקבית.
הרכש החדש של סער הוא זאב אלקין, אדם אינטליגנטי ביותר. נאומו נגד נתניהו היה כתב הוקעה והלשנה בסגנון פאווליק מורוזוב, "הגיבור" הסובייטי שהלשין על אביו. פעם אלקין סיפר כי בהפסקה של אחד מאותם מפגשים בין הנשיא פוטין לנתניהו, שאל אותו רה"מ, "תגיד, איך אני יודע שמה שאתה מתרגם לפוטין זה מה שאני באמת אומר?" אלקין ענה: "תגיד, אתה מרוצה מהתוצאה?" ביבי אמר "כן". "אז מה אכפת לך", אמר אלקין, וביבי התפרץ בצחוק.
למה שראש ממשלת ישראל יעלה בדעתו ששר בממשלתו, דובר רוסית, ישבש בצורה מכוונת את דבריו? זה כואב רק כשצוחקים. בשיחה סגורה אחרי פגישה שנערכה בעקבות הפלת המטוס הרוסי מול חופי סוריה, אלקין אמר שצריך להבין את הרוסים. החיילים הרוסים צריכים לעמוד ולא לעשות כלום, בשעה שהמטוסים הישראלים דופקים איראנים, או אנשי חיזבאללה, או חיילים סורים שנמצאים ממש באותו מתחם. הוא תיאר את זה כאילו ישראל מותחת את החבל.
אם "נתרגם" את התחושות, אלקין חלק על מדיניותו של נתניהו לדפוק בסוריה כל דבר שזז. המדיניות הזו, לפי דברים שאמר יעקב עמידרור לאחרונה, הצליחה לגרום לנסיגה בפרויקט ההתבססות האיראנית בסוריה ב־85-80 אחוזים. האלוף עמידרור מצוטט במאמר של ג'ונתן ספייר שפורסם במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. במבט מבחוץ זה נראה כאילו שר שהיה מעורב יותר מאחרים ביחסי ישראל־רוסיה, מביע אי־אמון מוחלט במדיניות רה"מ.
בינתיים הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ירד מרשימת הכוח־אדם. כנראה שמבחינת הימין, כולל מפלגת סער, הוא נטל אלקטורלי. אבל סער ללא איזנקוט סובל מחוסר משקל. מבחינת איזנקוט, אפשר להבין אותו: הההתפרקות הפוליטית משמאל לא עושה חשק להיכנס לזירה.
עדותו של הדוקטורט
התשתית הרעיונית של ד"ר יפעת שאשא־ביטון רחוקה מהימין, ומציגה "חינוך לשלום" בדרך מפתיעה
אבל הכוכבת של גדעון סער היא יפעת שאשא־ביטון, שנסקה בתקשורת בעקבות תפקוד ועדת הקורונה לצורך מאבק נגד מדיניות הממשלה במאבק במגיפה. כשבודקים, למשל, את עבודת הדוקטור שלה מאוניברסיטת חיפה (2002), נראה שלא ניתן לשייך את שאשא־ביטון למחנה הימין. ההשקפות, כפי שהן מתבטאות בדוקטורט, הן על טהרת הפוליטיקלי קורקט האקדמי, רלטיביזם מוסרי ודבקות באידיאולוגיה של הרב־תרבותיות.
המחקר של שאשא־ביטון עוסק במושג "השלום" והשפעת הנרטיב הקולקטיבי והחינוך לשלום על תפיסות השלום. החינוך לשלום הוא מבית מדרשה של מדרשת אדם. היא מתייחסת לרעיונות המכוננים של החברה הישראלית כ"אמונות פונקציונליות לתנאי קונפליקט". אמונות כאלה "הן אמונות של דה־לגיטימציה של הצד האחר".
לפי "אביה הרוחני" (כפי שהיא מגדירה אותו), פרופ' גבריאל סלומון, שנפטר לפני כארבע שנים, "חינוך לשלום" הוא חלק מהחינוך הפרוגרסיבי, השואף לפירוז נשק ונגד אתנוצנטריות. בין תפיסה זו לבין התפיסה הלאומית של "שלום מתוך עוצמה", מיגור האויב והרתעה, קשה לגשר.
שאשא־ביטון בעבודתה אפיינה את ישראל כחברה שבה "ביטחון (הוא) ערך עליון ואחדות". "היהודים רואים את החברה הערבית כלא־אנושית. הערבים נתפסים כרוצחים, טרוריסטים, פרימיטיביים וכמי שלא מעריכים חיי אדם", היא מצטטת את פרופ' דניאל בר טל, אחד מאבות הפסיכולוגיזציה של החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית. בדוקטורט מוצגים "הנרטיב היהודי־ישראלי" והנרטיב הפלשתיני הנכבאי. יש אצלה סימטריה גמורה. היא קובעת שהפלשתינים מתאימים את ספרי הלימוד שלהם המציגים את ייחודם ומותאמים למציאות החדשה שנוצרה (בעידן השלום). דו"חות רבים על תוכניות הלימוד של הפלשתינים מוכיחים ההפך.
"חינוך לשלום" בדרך מפתיעה. שאשא-ביטון // צילום: אורן בן חקון
שאשא־ביטון תופסת את החינוך לשלום ש"בצורתו הבסיסית פועל לשינוי דרך החשיבה על 'האחר', דבר שיכול להוביל לשינוי עמדות כלפי האחר כולל דפוסי התנהגות". החינוך לשלום עשוי להוביל לקבלת הנרטיב של האחר, ול"נטייה של כל קבוצה לראות את הטעויות והפשעים שלה כלפי האחר..."
היא מקבלת את תפיסת בר טל, ש"חינוך לשלום... חייב לסייע למשתתפים בו לבנות תפיסת עולם המשקפת את המציאות של תהליך השלום, ועוזרת לקבל אותו ומכינה אותם לחיים באזור של שלום". או בתרגום שלי, החינוך לשלום הוא מסגרת של עיצוב תודעה, שלא לומר שטיפת מוח, כדי להתאים את המחשבה לתהליך השלום - במקרים שהשלום הופך למלחמה.
אחד הממצאים המעניינים של שאשא־ביטון, שדגמה קבוצות של תלמידים פלשתינים וישראלים, הוא שיש קיטוב מוחלט בתפיסת השלום של הישראלים לזו של הנערים הפלשתינים. התפיסה הישראלית מכונה כמובן "שלום שלילי". היא לא מבררת מה משמעות הדבר שישראלים רואים בשלום מצב פשוט ש"לא יהיו מלחמות" וטרור. כך ראו 97.7 אחוזים מהנערים הישראלים את השלום במחקר. בעוד אצל הנוער הפלשתיני ראו רק 3.7 אחוזים את השלום בצורה כזאת.
בשביל הפלשתינים הותאם המושג "שלום מבני" ו"שלום חיובי". ל"שלום החיובי" מוצמדים גם ערכים של שוויון וצדק חברתי. היא מצאה שכ־70 אחוזים מהנערים הפלשתינים רואים בכלל את השלום במונחים של "לצאת למלחמה עם הצד השני" ו"להילחם על זכויות עמי". "שלום מבני", לפי הדוקטורט, הוא עשיית צדק. תיקון העוולות. במקום אחד היא מגדירה את התפיסה הפלשתינית כ"שטחים תמורת שלום".
בעבודתה המחקרית, היא מצאה שהנערים הפלשתינים חדורי גילויי שנאה עזים כלפי היהודים, ולמעשה השינוי העיקרי ש"החינוך לשלום" עושה זה לקרב את הנערים היהודים לקבלת "השלום המבני", דהיינו הנרטיב הנכבאי.
התחושה של מי שקורא את המחקר - לא של המחברת - היא שהקונספט הזה של שלום מבני נועד להלבין את שאיפות המלחמה, הנקם והשנאה של הפלשתינים. אין אצל שאשא־ביטון גישה מהותית עקרונית, שלפיה החברה הישראלית היא חברה דמוקרטית, חופשית, ומטבע הדברים שוחרת שלום. √