לאה סחיווסחורדר היתה בת 10 כאשר נפצעה קשה ואיבדה את הוריה ושלושת אחיה הקטנים לפני 12 שנה בפיגוע הרצחני במסעדת "סבארו" בירושלים. השנה, ביום הזיכרון, היא תמלא חלק מהחלל שנפער בה ותסגור מעגל עם הולדת בנה בכורה. לצד הזיכרונות והפצע הפתוח, היה חשוב ללאה להמשיך בחייה ולהקים משפחה, בדיוק כמו המשפחה שהיתה ואבדה לה. לרך הנולד בחרה לקרוא רעי, על שם אחותה המתה רעיה. "מבחינתי, לא היתה התלבטות. בחרתי להנציח את אחותי, ואני רואה בכך המשך ישיר להגשמת השליחות והערכים של ההורים שגידלו אותי ושלא זכו להיות פה איתנו", היא אומרת.
אוגוסט 2001 חקוק היטב בזיכרונה של לאה. בקיץ ההוא החלה את מסע ההישרדות האישי שלה. היא לא תשכח את היום שבו הגיעה עם משפחתה לבילוי בירושלים, בילוי שנקטע באכזריות כאשר מחבל מתאבד נכנס למסעדה שבה ישבו בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ויפו בלב המרכז המסחרי בירושלים. המקום היה הומה אדם, והמחבל שהתפוצץ קטל את חייהם של 19 איש, ובהם מרדכי (44) וצירל־עדי (42) סחיווסחורדר ושלושה מילדיהם: רעיה (14), אברהם־יצחק (4) וחמדה בת השנתיים.
לאה ואחותה חיה, אז בת 8, נפצעו בינוני עד קשה. האחים מאיר, שבואל ובן ציון לא היו עם המשפחה באותה עת.
לאה, שממיטת חולייה בבית החולים נאלצה לקבל את הבשורה המרה על האובדן הקשה, התעקשה להגיע להלוויית בני משפחתה. שוכבת על אלונקה, והיישר מבית החולים, ליוותה את הוריה ואת שלושת אחיה בדרכם האחרונה. "ככל שאני חושבת על הפיגוע ועל האירועים שקדמו לו, כך אני מבינה שזה לא סתם שדווקא הוריי והאחים שלי היו שם ומתו על קידוש השם", היא אומרת, "הרי התלבטנו אם לשבת במסעדה. אבא שלי הלך להוציא כסף ובכלל רצה שנשב במקום אחר, ובכל זאת קרה מה שקרה. אני זוכרת שעדיין לא הספקנו לשלם, עמדתי בקופה ליד אבא, ואז נשמע הפיצוץ".
גם היום, כמעט 12 שנה אחרי, מנסה לאה להדחיק ככל שאפשר את הזיכרונות מהפיגוע שניפץ את ילדותה, ובוחרת להתמקד בתקומה האישית שלה ושל משפחתה. את רגעי התופת היא מעדיפה להרחיק, אבל בלילות הם חוזרים אליה. "את הפיגוע עצמו, למרות שהייתי שם ונפצעתי, כמעט הדחקתי. זה נשמע מוזר, אבל חלק מההתמודדות שלי זה בהחלט לא לחיות את הזיכרונות האלה. אולי זאת הדרך שלי לשרוד. ברור שהדבר הזה שינה לי ולאחים שלי את החיים באופן קיצוני מאוד, אבל אני מעדיפה לא לחיות אותו ביומיום ומתרחקת מכך ככל האפשר. ובכל זאת, יש דברים שאני לא יכולה לשלוט בהם, וזה קורה בעיקר בלילה, כשמגיעים החלומות, ואז כמובן יש שם גם פחד ומוות. בכל מקרה, אני מעדיפה להתמודד עם זה בעצמי".
מאז הפיגוע ההוא נאלצו האחים שנותרו ממשפחת סחיווסחורדר להתמודד עם שלל תלאות וביורוקרטיה. בתחילה הם חזרו להתגורר בבית הוריהם שביישוב טלמון, אבל מאוחר יותר הוחלט כי שתי האחיות, לאה וחיה, יעברו להתגורר אצל דודן בשווייץ. בעקבות געגועים וקשיי התאקלמות בחו"ל הן חזרו ארצה ועברו להתגורר עם האח הגדול מאיר, לצד אשתו וילדיהם.
המשא הנפשי בעבור ילדה בת 10, שאיבדה כמעט את כל עולמה ברגע אחד ובגיל צעיר כל כך, הצריך מלאה ומהסובבים אותה התמודדות מיוחדת. "כל מה שקרה איתי ועם האחים שלי הכריח אותי להתבגר מאוד מאוד מהר, למרות שאני חושבת שתמיד הייתי בוגרת לגילי", היא מסבירה. "המציאות שנכפתה על כולנו הכריחה אותי להתבגר, אבל העובדה שאיבדתי את אבא ואמא שלי בגיל כל כך צעיר אילצה אותי להחזיק מעמד במלוא מובן המילה. אני זוכרת, למשל, שבמשפחה שלנו זיכרון השואה תמיד היה מאוד מדובר ונוכח: הסבים והסבתות משני הצדדים היו ניצולי שואה וממש גדלנו על הסיפורים האלה, שהם ידעו שהם חייבים לשרוד למרות שאיבדו את המשפחות שלהם. לימים הם הקימו משפחות משלהם, ואני חושבת שזה מאוד השפיע עלי. מהסיפורים ששמעתי בבית הבנתי שאין אפשרות אחרת אלא לשרוד. הרי הם בחרו בחיים למרות מה שעברו. חונכתי על התקומה של סבא וסבתא, וידעתי שאני חייבת לקחת את זה למקום של תקומה אישית. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת, כמו שכל שאר האחים הגדולים שלי התחתנו והולידו ילדים.
"אבא שלי עלה לארץ לבד בגיל 21 מהולנד. הוא עשה זאת ממקום ציוני ואידיאולוגי, וכך גם אמא שלי. הם התחתנו בגיל צעיר, וכילדים לניצולי שואה הם היו חדורי אמונה להקים פה משפחה לתפארת. היה להם מאוד חשוב להעביר את המסר הזה הלאה, ונראה לי שאני ספגתי מזה הרבה מאוד, אף שהייתי צעירה".
לאה (22) מספרת כי העובדה שרק היא ואחותה שנכחו באירוע נשארו בחיים גרמה לה להבין באופן חד וברור את משמעות החיים: "המחשבה שנשארתי בחיים גרמה לי להאמין שזה לא סתם, שיש לכך סיבה אמיתית ומהותית, שזה לא במקרה. עד היום אני מאמינה שנשארתי בחיים כדי לבצע את השליחות שלי בעולם הזה, ובעיקר עזרה לי האמונה שגם המוות של היקרים לי מכל הוא בעצם שליחות. מבחינתי, הם מתו על קידוש השם, הם נרצחו רק בגלל היותם יהודים, ויש נחמה גדולה בזה שצריך להמשיך לקיים את ייעדונו בעולם הזה".
ואכן, לפני כשנתיים החליטה לאה, על אף גילה הצעיר, להתחתן עם בחיר ליבה ולהתמקד בבניית תא משפחתי. מאז היא מתגוררת במושב ליד הרי ירושלים ועסוקה בעיקר בשיקום חייה. לפני כשלושה חודשים הפכה לראשונה לאם, ובגילוי לב היא מדברת על חוויית האימהות לצד יתמותה שלה.
"הדבר הכי טבעי זה שאמא היתה מלווה אותי ונוכחת בלידת בני הבכור, אבל היתה לי הכנה נפשית בכל השנים האחרונות שעברו שאצטרך לעבור את זה בלעדיה", היא אומרת, "המזל הגדול הוא שיש לי אחיינים, כך שידעתי מה זה אומר ילדים, ומובן שהיו לי את האחים הקטנים שלי. אבל זה ממש לא אותו דבר כשזה שלי לגמרי. אין לי אמא להתקשר אליה ולהתייעץ איתה כמו שכולן עושות, אז אני מתקשרת הרבה לגיסתי ומתייעצת איתה בכל מה שצריך.
"כל בני המשפחה שנותרו נשארו קרובים מאוד ומנסים להתגבר על החסכים. הנוכחות של אמא שלי לאורך כל השנים תמיד היתה חסרה לי. למשל, בתיכון בתקופת הבגרויות או בשירות הלאומי. למעשה, בכל שלב בחיים אנחנו זקוקים לאמא, ולי אין את זה מגיל צעיר, אז עם השנים אתה פשוט מתרגל לחיות עם החלל העצום הזה. אני והאחים שלי דבקים במשימה להישאר קרובים ולסייע זה לזה. היום, כשאני אמא בעצמי ויש לי אחיינים נוספים מהאחים שלי, זה הניצחון הכי חזק שלנו כמשפחה. אנחנו ממשיכים את השושלת ולא, חלילה, קוטעים אותה".
על ההריון ועל ההחלטה לקרוא לבנה בכורה על שם אחותה המתה, לאה מדברת בתחושת שליחות עמוקה ורואה בכך קיום ממשי לצוואת הוריה: "כשגיליתי שאני בהריון זה היה כמובן אושר גדול, היתה הרבה ציפייה. הבנתי שאני עומדת להפוך לאמא בעצמי וכמובן רציתי מאוד לדעת אם זה בן או בת, אבל בשיחות שהיו לי עם בעלי לא היה לי כל ספק שמי שייוולד יזכה להיות המשך של המשפחה שאיננה. זה בעצם חלק מהמשך הקיום שלי ושל ההורים שלי. ככל שההריון התקדם, כך התחלתי לחשוב באופן ממשי על שם שישקף את המציאות שלי וינציח כמובן את מי שאיננו. ואז הגיעה הבשורה שאנחנו מצפים לבן. מכיוון שהאחיינים שלי כבר נקראו על שם ההורים ואחי, נשארו בעצם שתי אחיותיי - רעיה וחמדה - ששמן טרם ניתן. רעיה, שהיתה בת 14, היתה ילדה טובת לב ומיוחדת מאוד, ותוך כדי ניסיונות יצירתיים חשבנו על השם רעי, שדומה במשמעות שלו לשם המקורי של אחותי רעיה. מתברר שגם גיסתי ואחי חשבו על השם הזה בזמנו, כשעמד להיוולד להם ילד, אבל השארתי את זה בסוד ביני לבין בעלי עד הלידה. ידעתי שזה השם המתאים, ובטקס ברית המילה נתנו לו את השם רעי בהתרגשות גדולה. בשבילי זאת זכות עצומה להנציח את אחותי ולתת לבני הבכור את השם שלה, סוג של סגירת מעגל חיים".
לאה אינה חוששת שהשם יהיה בבחינת מעמסה על בנה כאשר יידע כי הוא נקרא על שם האחות שנרצחה. "מבחינתי מדובר ב'צל' מאוד מאוד חיובי. רעיה היתה ילדה שמחה ומיוחדת, שנתנה לכולם הרבה אהבה וחום. היא היתה ילדה צדיקה וצנועה, ולכן לרגע לא היססתי לקרוא לילדי על שמה. זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. גם אני קרויה על שם סבתי, ומבחינתי לא היה שמץ של חשש. האימהות הזאת ממלאת אותי מאוד, ואני בהחלט מעריכה כל רגע של נחת עם הילד".
העובדה שאיבדה את הוריה בגיל מוקדם נוכחת בכל רגע מחייה של לאה, אבל היא מקווה כי לא תהיה לכך השפעה על תפקידה כאמא. "אני מאוד משתדלת להיות אמא טובה ולעשות את הבחירות הנכונות בשביל הילד שלי, שנולד לתוך סיטואציה שבה הוא יידע אילו סבא וסבתא היו לו מהסיפורים שלנו", היא אומרת. "הרי היום אני ממשיכה להגשים את החלומות של ההורים שלי ולממש את החינוך שקיבלנו בבית - כל אחד בדרכו שלו. כרגע אני מתעסקת בלהיות שם בשבילו ולא חושבת שאהיה אמא שונה משאר האמהות. חבל לי מאוד שהוא לא יזכה להכיר את סבא וסבתא ואת הדודים שהיו לו, אבל ברור לי לגמרי שהוא יכיר את כולם מהסיפורים שנספר לו, זה משהו שילווה אותו".
נוכחות הזיכרון של הוריה ושל שאר בני משפחתה שנרצחו ניכרת היטב בבחירות שעשתה הילדה הצעירה מאז היתה ניצולת פיגוע בת 10, ולדבריה, הם מלווים אותה בכל רגע, בלי שתזדקק לשם כך ליום הזיכרון. "עם ההורים שלי אני מקיימת סוג של דיאלוג כמעט תמידי. בקיץ אני ואחיי עולים לקבר, וזה לא פשוט לראות חמישה קברים זה לצד זה, אולי בגלל זה אני לא מרבה ללכת לבית העלמין. אני זוכרת שגם בתור ילדים לא הלכנו מעולם לבתי קברות, ככה היה נהוג במשפחה, אז אני לא חושבת שהם מצפים ממני להגיע יותר. מובן שלפני החתונה הרגשתי צורך להתייחד ולעלות לקברם, אבל בחיי היום־יום אני נאחזת במחשבות עליהם ובעיקר בכך שהחיים שלי לא נעצרו אלא ממשיכים, למרות מה שעברתי".
ובכל זאת, לצד האושר הגדול והסיפוק על ההצלחה במשימת ההמשכיות, לאה מדברת בכעס על כך שהיא ואחיה נאלצים להתמודד חדשים לבקרים עם הפצע המדמם של עיסקת גלעד שליט, שבמסגרתה שוחררו האחראים לרצח בני משפחתה. אותם רוצחים מעולם לא הביעו חרטה ואף התגאו במעשיהם, וזכו לקבלת פנים חמה ואוהדת עם שחרורם בחודש אוקטובר אשתקד.
"מבחינתי, כל מה שקרה בעקבות עיסקת שליט ושחרור המחבלים הוא שבר מאוד גדול", היא אומרת, "אני מרגישה שבגדו בי, שבגדו בהורים שלי ובשלושת האחים שקברנו. כולם דאגו לומר לפני חתימת העיסקה שאם לא ישחררו אותו מייד זה יהיה הסוף שלו, ואם לא עכשיו אז אף פעם לא. בפועל כל המידעים האלה שהציבור ניזון מהם בדבר מצבו של גלעד לא היו מבוססים על האמת. הפעילו לחץ על כל משפחות נפגעי הטרור, ובשביל מה? כדי שהמרצחים ימשיכו במעשים שלהם? המחיר שאנחנו כמשפחה שילמנו הוא מחיר שאי אפשר לסלוח עליו. ההורים שלי זועקים את זעקתם שפשוט הפקירו אותם, את אלה שהקריבו את החיים שלהם כדי להקים ולהתיישב במדינה הזאת".
הכאב של לאה נובע, בין היתר, מכך שנוסף על ביצוע העיסקה קיבל שליט בתקשורת הישראלית מעמד של סלבריטאי, בלי להתחשב ברגשות המשפחות שרוצחי יקיריהן שוחררו. "בכל פעם שאני רואה תמונה של גלעד שליט מבלה במסיבה כלשהי, הפצע הזה נפתח מחדש וזה כואב נורא. לדעת שמי שהיה אחראי למוות של ההורים שלי מסתובב חופשי זה קושי עצום, והעובדה שכל התקשורת ממשיכה את פסטיבל שליט ומתעדת אותו חדשים לבקרים רק מעצימה ומחדדת אצלי את הכאב על המחיר הכבד מדי שכולנו נאלצים לשלם בשם העיסקה הזאת".
במהלך השנים חלמה לאה להיות מעצבת אופנה בעקבות ההשראה מאמה, שניחנה בטעם משובח כהגדרתה. בינתיים היא ממתינה עם החלום. "סדרי העדיפויות שלי השתנו", היא מודה. "אם פעם חלמתי להיות מעצבת, היום אני מחכה עם החלום הזה, לא ממהרת לשום מקום. אני מנסה להיאחז בתא המשפחתי החדש. אחרי שאיבדתי את ההורים שלי בגיל כל כך צעיר, אני רואה בזה סגירת מעגל. עצם העובדה שאני במקום שבו צמחתי ובניתי לעצמי קן, ולא חלילה זרוקה בודדה וגלמודה, מדגיש את הניצחון האישי שלי ובעיקר את הניצחון של ההורים שלי.
"היום אני מעריכה אותם יותר מאי פעם. אני רק צועדת את צעדיי הראשונים בתור אמא וכבר מבינה את המשמעות העצומה שהיתה להורים שלי בחיים של כולנו. זה נשמע טריוויאלי, אבל כשאתה מאבד את הדבר הכל כך טבעי הזה שנקרא משפחה, שום דבר לא מובן מאליו".
לאה מוסיפה לסיום כי חשוב לה להדגיש שהיא אינה "שורדת": "מבחינתי, לשרוד זה רק מי שנמצא בין חיים למוות, או חיה שנמצאת בטבע שצריכה לשרוד. והרי אני חיה - ולא רק שאני חיה, אני גם בוחרת בחיים האלה ממקום של שמחה, של אופטימיות ושל צמיחה, ולא ממקום של חוסר ברירה, למרות ובגלל כל מה שקרה"√
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו