מה עוד נותר לומר על השנה שחלפה? 12 חודשים שעברו כמו בשנייה אבל נמתחו כנצח. פרק זמן בהיסטוריה האנושית שנראה כמו טריפ פסיכדלי רע, אשר מסרב להסתיים ושאת אותותיו עוד נרגיש שנים קדימה.
אם 2016 הייתה שנה שעוררה לא מעט תסכול - בעיקר בעקבות עזיבתם את העולם של אגדות תרבות כמו דיויד בואי, פרינס ולאונרד כהן - 2020 נחשבת לשנואה אפילו יותר. היא הציבה אותנו מול מצבים שמעולם לא יכולנו לדמיין את עצמנו נמצאים בהם, העלתה אל זירת קרב השקפות, דעות ותפיסות עולם שונות, ובעיקר עימתה עולם שלם עם עצמו באופן שלא ידע לפני כן.
ואם כל שיש לומר עליה כבר נאמר, זו הזדמנות להיפרד מפרק הזמן המוזר והמבעית הזה עם התמונות שהגדירו ויגדירו אותו עוד רבות בהמשך.
אוסטרליה בוערת
הן אמנם נראות היום כאילו התרחשו ממרחק זמן של 9,750 שנה, אבל השריפות באוסטרליה (שהחלו ביוני 2019) תפסו את הכותרות המרכזיות בתחילת 2020. גל של שריפות שהחל באזורים המיוערים של הלאנד דאון אנדר, התפשט גם לערים ולאזורי מחייה. אוסטרליה כבר ידעה שריפות על בסיס עונתי, אך הפעם היה מדובר בממדי אש חדשים ואיומים מתמיד.
עולם שלם הזיל דמעה בעודו צופה בתמונות של שדות ועצים נשרפים, ובשלל חיות יער אומללות שחוו על בשרן את האש והתופת. כחצי מיליארד מהן מתו בשריפות. בתחילת 2020 עוד חשבנו שזה יהיה האסון הגדול ביותר שנדע השנה. כמה תמימים היינו.
טיימס סקוור ויתר מוקדי התקהלות - ריקים
חדי הזיכרון וחובבי הקולנוע שבינינו ודאי זוכרים את סצנת הפתיחה של הסרט "ונילה סקיי" מ-2001. טום קרוז נראה בה רץ ברחובות ניו יורק, הריקים מאדם באופן כמעט מצמרר. בעודו רץ, הוא מגיע לכיכר טיימס הומה האדם בימים כשגרה ומבין שגם שם - אין איש.
אז היה מדובר בסצנת חלום בלהות מתוך סרט עלילתי, אבל ב-2020 החיים של כולנו הפכו לסוג של סרט אימה/מותחן עתידני אפוקליפטי. אחת מתופעות הלוואי המקריפות של משבר הקורונה הייתה התרוקנותם של מקומות ואתרים תיירותיים, שבזמני שגרה הינם שוקקים חיים והתרחשויות. השאנז אליזה, מגדל אייפל והוותיקן נמנו עם האתרים המיותמים מתיירים השנה. וכמוהם גם רחובות ניו יורק, בהם אותה כיכר טיימס מהסיוט של טום קרוז לפני כמעט שני עשורים. לפעמים חלומות מתגשמים.
.jpg)
ארונות המתים באיטליה
בשיא הגל הראשון של הקורונה, חלק ממדינות אירופה שעוד לא הצליחו להשתלט על ממדי האסון שימשו כתמרור אזהרה לעולם שלם. מהדורות החדשות דיברו על כמויות בלתי נתפסות של מתים, במיוחד מבוגרים. רבים מצאו את מותם באופן טראגי, בזמן שאלה העומדים בראש מדינתם לא מפנימים את גודל הזוועה.
המפורסמת שבמדינות הללו הייתה איטליה, שבמרץ מניין מתי הקורונה שלה חצה את רף ה-8,000. למעלה מ-700 אנשים מתו ביום אחד. השלטונות קראו לתושבים להישאר בבתים, אבל התמונות דיברו בעד עצמן ושימשו מקור הפחדה יעיל.
שיירות המתים מברגמו וכלי הרכב הצבאיים המפנים ארונות קבורה נמנים עם האימג'ים המזוויעים והקשים ביותר של משבר הקורונה. רגע בהיסטוריה של איטליה, ולמעשה של העולם כולו, שקשה יהיה לשכוח ממנו גם בעוד שנים רבות.
• אוסטרליה: כחצי מיליארד בעלי חיים נספו בשריפות
שירת המרפסות
בתחילת המשבר היכה את הרשת גל של סרטונים ויראליים, המציג אזרחים איטלקיים מבודדים שרים ממרפסות בתיהם. זו הייתה דרך לגיטימית לתקשר ולפרוק מתח, נוכח הטירוף שמצאו את עצמם חיים בו. אבל זהו משבר עולמי, וממש כמו הנגיף - מדינות נטו להדביק אחת את השנייה בתופעות ייחודיות ומשונות. אחת מהן הייתה כמובן שירת המרפסות, לצד מחיאות הכפיים ההמונים והתשואות לצוותים הרפואיים, שזכו לכינוי ההירואי - "המלאכים בלבן".
באמבטיה עם מדונה
בחודש מרץ, כשכל העולם הסתגר בבתים וניסה להבין מה לעזאזל קורה לו, גם מדונה מצאה עצמה בסיטואציה דומה לזו. כלומר, בהנחה שממש כמוה - לכולנו יש כמה אחוזות ענק וכמות כסף בחשבון הבנק ששוללת אפשרות לפגיעה כלכלית משמעותית בעקבות המשבר. זה לא הפריע לה להעלות סרטון ותמונה ביזאריים לרשתות החברתיות, שבהם היא נראית טובלת עירומה באמבט פאר מלא פרחים ומלהגת אודות מסתרי הנגיף. הוא, לטענתה, נחשב לא פחות מה"משווה הגדול".
"מה שנפלא בו הוא שהוא עשה את כולנו שווים, בדרכים רבות", אמרה. היא סיימה את מניפסט האמבטיה שלה במשפט: "אם הסירה טובעת, כולנו טובעים ביחד". ובכן, לא בדיוק.
התגובות ברשת, כמו שקורה ב-2020, לא איחרו להגיע. "מצטער מלכתי, אוהב אותך הרבה אבל אנחנו לא שווים. אל תעשי רומנטיזציה של האסון הזה", כתב לה מעריץ. אחרים, מעט פחות מעודנים, הגיבו במבחר קללות. "בולשיט!", כתב לה אחר. "אני צריך ללכת לעבודה בזמן שאת עושה אמבטיות קצף". בתגובה נוספת נכתב: "הדברים מחוץ לאחוזה שלך שונים ממה שאת חושבת".
