חיי דיילת

חידה: אם את צריכה להיות בשדה התעופה ב־03:00 בבוקר, לטיסה שיוצאת ב־04:50, שבמהלכה עלייך לשרת 190 נוסעים ולהגיש קרוב ל־100 כוסות מים, באיזו שעה את צריכה ללכת לישון כדי שתיראי כמו בן אדם?

התשובה היא כמובן 19:00. נכנסתי למיטה בסביבות 21:00 (הדיליי הוא תוצאה של הימצאותה של פעוטה בבית, שלא קיבלה את שעות העבודה החדשות שלי בהבנה), התהפכתי עד חצות, התעוררתי סופית ב־01:00, והתחלתי להתאפר ב־02:00. דיילת, זוהר, כל זה.

הוצאתי מהארון את בגדי הדיילת החדשים שקיבלתי בהשאלה. גרבונים דקים, ליצירת מראה של רגל חלקה. חצאית כחולה, חולצת כפתורים לבנה, ז'קט שעוזר להקניית גיזרה מהממת - יותר ברמת התחושה מאשר בפועל - והכל נקי ומגוהץ למשעי. והנה הצעיף, שיהפוך אותי בשדה התעופה לסמכות בעיני הציבור, שלא יכול לזהות שמדובר במתחזה שבקושי יודעת לקרוא כרטיס טיסה. אני אוספת את השיער ("בלי שוונצים", ביקשו בחברה), מוותרת על שרשרת, ומסתפקת בשתי טבעות ("לא בומבסטיות") ובעגילים קטנים. מהמראה ניבטת אלי מישהי שאני בקושי מזהה: אה, זו דיילת!

אני אורזת נעלי בובה שחורות, עולה על עקבי הדיילת הייצוגיים - עוד נחזור אליהם בהמשך - ובמזוודת הטרולי הקטנה שלי אורזת בגדים להחלפה (הלוואי שהמטוס ייתקע באמסטרדם ולא נוכל לחזור), ולא שוכחת לקחת איתי את תיק האיפור. דיילת, זוהר, כל זה. זהו. אני מוכנה לזנק לקוקפיט בכל רגע, אם רק יבקשו ממני. נוסעים יקרים, שבו במקומותיכם. אני באה! 

חוק חיוך חובה

ב־03:00 הגעתי לשדה התעופה, מוכנה לעלות על טיסת ארקיע 2513 לאמסטרדם. לשרת, להגיש, להקשיב ולהכיל את הנוסעים, לא רק בכיוון אחד, אלא הלוך ושוב. מתל אביב להולנד וחזרה ב־12 שעות. 

כשאני מסתובבת בשדה התעופה בתחפושת החדשה שלי, הקהל מגיב מייד. טוב, נו, לא בדיוק מגיב, רק מתייחסים אלי כאל מודיעין מהלך. ניגשים עם כרטיסי טיסה, מבררים מתי יוצאת הטיסה לקייב, איפה עולים למטוס וגם איפה השירותים. אני מנסה לעזור. כשניגשת אלי נוסעת שאינה דוברת אנגלית אני מתקשה לסייע לה. היא לא מבינה אנגלית, ואני, חרף המדים, לא מבינה רוסית. 

בארבע לפנות בוקר אנחנו מתכנסים בחדר קטן וסודי לתדרוך לפני טיסה. אנחנו = שישה: מנחם, הכלכל הראשי, שאינו מזכיר בכלום את ברוריה פסקל מ"פיק אפ", ואיתו ליאת סגניתו, וארבעה דיילים ודיילות צעירים ופוטוגניים. 

אני מרגישה שנקלעתי לאודישנים לריאליטי דוגמנים חדש. יכול להיות שבחרו במיוחד לטיסה הזו את הדיילים הכי יפים שיש? הנשים מידה 34 ביום חורפי במיוחד, וטום, הדייל הבלונדיני, הוא יצירה רוסית העומדת בסטנדרטים בינלאומיים. אני נמסה. ומקנאה. ממוצע הגיל של ארבעתם: 25 וחצי. אוף. 

הדבר הראשון שמסבירים לי על תפקידי החדש הוא שהדיילת היא קודם כל סמכות בטיחות, ורק אחר כך אשת שירות. טוב, זה ייתן לי לגיטימציה לסנן חלק מהנוסעים שיבקשו כל מיני דברים שלא יהיה לי כוח להביא להם. המטוס מחולק לשני אזורי שירות - קדמי, ליד תא הטייס, ואחורי - שמעניין אותי בגלל הימצאותה של הקופסה השחורה. לכל דייל בטיסה יש מספר: מנחם הוא מספר 1, ליאת היא מספר 2, טום מספר 3 (מספר 1 אם תשאלו אותי), וכך הלאה. המספרים מחולקים לפי הוותק (למה לא לפי היופי?), וכך אני הופכת למספר 7, האחרונה בתור. 

היום נטוס על מטוס ארבע איקס בראבו אלפא וויסקי (טייסים: אל תתפסו אותי במילה, שמעתי רק את הוויסקי) מדגם 757-300, החוגג השנה בר מצווה. בהלוך יהיה לנו העונג לשרת 190 נוסעים. בחזור המטוס יהיה מלא, 260 בני אדם רעבים וצמאים. הכלכל עובר איתנו על נוהלי הבטיחות בטיסה, ומדגיש את חשיבות הדיווח על תקלות. הוא עובר על "נוהל טיטולים" - מדי פעם יש הורים שזורקים חיתולים מלוכלכים באסלת המטוס, כשכל מה שצריך זה רק לשים אותם בשקית ולהגיש לדיילת. 

אנחנו בטיסת "אקספרס", מותג הלואו־קוסט של ארקיע, המשמעות היא שאנחנו מחלקים שתייה קלה ושתייה חמה בלבד, ומציעים אוכל חם בתשלום. אני שואלת את טום מה זה אומר לגבינו. "אל תדאגי, לדיילים יש אוכל מיוחד", הוא מרגיע.

במטוס שתי עגלות, שיעשו כמה וכמה סיבובים בטיסה. מספרים 3 ו־4 יעבדו על העגלה הקדמית, מספרים 5 ו־6 על העגלה האחורית. ויש תורנים לכל דבר - ניקיון, שירותים וכאלה. אני תוהה ממה אוכל להבריז ואיפה מתחבאים במטוס מפני הכלכל. מנחם מציין שמכיוון שהרוב המוחלט של הנוסעים יירדם לאחר ההמראה, עגלת הדיוטי פרי תצא שעה ועשרים לפני הנחיתה. הוא מחלק זמנים צפויים לחלוקת מים ומודיע שתהיה תורנות מנוחה, לפי הזמן שיישאר. כולם צפויים לנוח בהלוך - בשורות מעודדות עבור הדיילת החדשה.

טום (27) גר בתל אביב עם בן זוגו. מאז שהוא זוכר את עצמו היתה לו חולשה למטוסים ("חולה על מטוסים, מכור"). לישראל עלה בגיל 12, וכבר חמש שנים הוא בארקיע, מגשים את החלום. "אני אוהב את העבודה, את הנוסעים, את הדינמיות. אוהב להיות בשמיים, לטוס, לא משנה לאן", עתידות: יבוא יום וטום יהיה כלכל ראשי.

לאן אתה הכי אוהב לטוס?

"כל עוד אין שהייה, זה יכול להיות כל יעד. אם יש שהייה - אז חד־משמעית ברצלונה. יש שם חיי לילה אדירים, כמו תל אביב, רק יותר פרנדלי".

בניגוד אלי, טום הלך לישון בתשע בערב. הוא הצליח להירדם בקלות, אולי משום שהוא היה עייף, אחרי שעשה שלשום הלוך ושוב, לאילת. 

בחורף מספר הטיסות יורד, וטום משלים הכנסה בתור ברמן. טיפ קטן לגבי משכורתם של דיילים: חרף סירובו הנמרץ של הצוות למסור סכומים, ציפורים קטנות לוחשות לי שבחורף המשכורת נעה סביב 6,000 שקלים לחודש, ובקיץ היא מרקיעה לאזור ה־9,000, כי יש יותר טיסות, ודיילים מרוויחים פר שעת טיסה.

הכלל הראשון והחשוב בשירות: תחייכי. מעצבנים אותך? תחייכי. מציקים לך? תחייכי. שואלים אותך קושיות? תחייכי. ובקיצור - חח"ח: "חוק חיוך חובה", או "חוק חיוך חובה חינם".

אני מצטרפת לנטלי, ליד דלת המטוס. היא רווקה מעלפת בת 24 מרמת השרון, וטוענת בחוכמתה הרבה שאני נראית ממש בגילה. ממש. "בוקר טוב!" אנחנו מקדמות את פני הנוסעים בחיוך רחב ולוקחות את כרטיסי הטיסה שלהם לעיון חטוף. "שורה 13, בהמשך", אני מחקה את נטלי, ולומדת להחוות בידי על "ההמשך", אי שם במטוס. כשנטלי מרגישה שאני מוכנה, היא מלמדת אותי לכוון את הנוסעים ימינה או שמאלה - לפי המושב. ABC מימין, DEF משמאל. זה לא מסובך.

רוב הנוסעים מיומנים בטיסות - הם לא באמת זקוקים להכוונה, אבל מרוצים מנוכחותנו שם. "איזה יפות", מחמיאים לנו. נטלי ואני מצחקקות. "אתן נראות כמו ב'מד־מן'", מעלה נוסע אבחנה מעניינת. "פעם ראשונה שאני שומעת את זה", אומרת נטלי.

הרוב המוחלט של הנוסעים נראים מאושרים. שקיות דיוטי פרי בידיהם, שלל טרי בתיקיהם, חיוך על פניהם. חבר'ה צעירים, דתיים, זוגות, אמהות, נערות בנות עשרה וקצת, משפחות עם פעוטות.

כשמסתיימת העלאת הנוסעים, ונטלי שומעת מהדיילות בטרמינל שכל הנוסעים שעשו צ'ק־אין עברו אצלן בדרך למטוס, אפשר להתחיל להתכונן להמראה. הצוות מקצועי מאוד, מהיר, יעיל. לכל אחד יש תפקיד, שכולל שורת מטלות, וכשהם נעלמים למטלות שלהם, אני נשארת להביט בהם מהצד. הם יודעים מה נמצא איפה, מהיכן לשלוף כוס מים לנוסע שכבר צמא, כפית לאמא עם הפעוט, שמיכה לבחורה שקופאת מקור, כרית לצעיר שמוכרח לנמנם. חבר'ה, עוד לא המראנו!

אני עוקבת אחרי הדיילים, אצים רצים במעברי הקבינה (תא הנוסעים) כאילו היו בביתם הפרטי, מבקשים בנימוס מהנוסעים להתנהג כמו נוסעים. "אדוני, בבקשה לחגור חגורה", מזכיר טום לנוסע מה שנאמר כבר לפחות פעמיים. טוב, חמש בבוקר. אנשים עייפים, מבולבלים או סתם מפונקים.

מנחם, 29 שנים בארקיע, נולד כדי להיות כלכל. הוא הגיע לעבודה דרך מודעה בעיתון, עבר את כל שלבי הראיון, מבחנים והכשרה, והפך לדייל קרקע. בהמשך עשה קורס לדיילי אוויר וקורס כלכלים, ומאז השמיים הם כבר לא הגבול. 

"יש לי אהבה מטורפת לאווירה, למקצוע ולשירות. כל טיסה זו חוויה. עם החיידק הזה נולדים, זה משהו גנטי. אם יש לךְ את זה אז יש לך את זה, ואם אין לך את זה - זה יבוא לידי ביטוי בשירות, אפילו אם תתאמצי. אם אין לך שקט, חיוך פנימי ואהבה למקצוע - לא תצליחי כדיילת".

אני תוהה אם יש לי את החיידק. נראה שלא. אולי אדבק במהלך הלילה. 

"צוות, שתי דקות להמראה", מודיע הטייס מהקוקפיט, והדיילים תופסים עמדות על הג'אמפ־סיטים - המושבים המתקפלים המפורסמים של הדיילים, שבהם הם יושבים בהמראה, בנחיתה ובארוחה חפוזה, רק שהם נוחים בעיקר לבעלי ישבן קטן במיוחד.

המראנו.

אפשר לאזוק נוסע

רוב נוסעי הטיסה לאמסטרדם עומדים לשוב לישראל בתום ארבעה ימי בילוי, אחרי שיחרשו את המוזיאונים, החנויות ובתי הקפה. בעיקר את בתי הקפה.

הדיילים עוברים עם עגלת השתייה ומציעים משקה קל או חם. את הנוסעים הישנים לא מעירים לצורכי שתייה. אל דאגה: מי שישן, ישלים את מכסת כוסות השתייה שלו כשיקום. הנוסע הישראלי מוכן לשתות בשמחה. הוא ישמח לקולה, מים או סודה ("אין סודה"). מלבד שתייה, הוא גם אוהב לאכול. אנחנו בטיסה בלי ארוחות, ולכן מסבירים באדיבות שבהמשך תעבור עגלת חטיפים בתשלום. מכיוון שהנוסעים עייפים, הם לא מתווכחים. נוסע עייף הוא נוסע נוח. יש כאלה שנרדמו ויתעוררו רק כשגלגלי המטוס ייגעו באדמת הולנד. כיף להם, כיף לנו.

והנה מגיח הטראבל מייקר. בכל טיסה יש אחד כזה. הוא מבקש - לא, דורש - בוטנים. הוא מריח כמו מישהו שעישן ממש לא מזמן. סקופ: במטוס אסור לעשן. הצוות מטפל בו במהירות. מנחם ניגש אליו ולוחש לו כמה מילים שסוגרות את הסיפור. הטראבל מייקר נרגע. הוא לא יהיה יותר מטרד. מנחם לא מתרגש ממנו. "דייל הוא פסיכולוג, פסיכיאטר, תרפיסט ועובד סוציאלי", הוא אומר לי. "העניין העיקרי הוא להשרות אווירה רגועה. להיות נינוחה, לדבר בחיוך. לא לנסות לחנך - זה תמיד נכשל; לדבר בגובה העיניים, לא להתעמת ולא להתווכח. הכל בכיף".

אם צריך, במקרים קשים, אפשר גם לאזוק נוסע שמשתולל, ולארגן לו ביקור של נציגי המשטרה המקומית ביעד. לא מומלץ.

בעיקרון, נוסעי המטוס שלווים מאוד: רובם בעיצומה של שנת לילה ערבה. המעטים שלא מצליחים להירדם שקועים באייפדים ובחוברות תשחצים. פה ושם מבצבצים כמה ספרי טיסה. אורלי קראוס־ויינר, גם דיוויד באלדאצ'י, שפרה הורן, ואפילו "מובי דיק" אחד. המטוס רגוע ושלו. זה הזמן לשאול את הדיילות, למשל, אם מתחילים איתן כל הזמן.

"לא כל הזמן, אבל הרבה", מודות ליאת (39) ושירן (23). אני מביטה בהן: עור פניהן מושלם, איפורן מבריק, השיניים מושלמות. ברור. "מתחילים גם עם הנשואות, גם עם הרווקות וגם עם טומי".

טומי? מי מתחיל איתו, נשים או גברים?

"כולם" (טומי שולף את הנייד: פוסט אהבה מנוסע מפאר את הוול שלו. טום הוא טעם חוצה מגזרים).

איך מעיפים נוסע מחזר? זה לא שאפשר להגיד לו "עוף לי מהעיניים". 

"בנימוס. יש כאלה שמנומסים יותר כשהם מתחילים איתך ויש כאלה שפונים בבוטות, אבל תמיד אפשר להמציא חבר או להגיד 'תודה, אבל לא תודה'. יש גם פעמים שזה מצליח להם", הן מחייכות חיוך מסתורי. על הרומנים בין הטייסים לבין דיילות כולם שמעו, אבל כאן מכירים גם רומנים של דיילות עם דיילים (מנחם הכיר את אשתו כשהיתה דיילת בארקיע), וגם רומנים של דיילות עם נוסעים. זה הזמן להגיד להן ששמתי עין על 7A שטס לבד, והוא לגמרי הטעם של חברה שלי.

האודם נמרח לי על השיניים

האסתטיקה של הדיילים חשובה. הם מנצלים כל דקה פנויה כדי ללכת לשירותים להתרעננות, הכוללת גם גרגור מי פה או שיפור אודם. אני לומדת מהם להשקיע בעצמי. זו לא חוכמה להיראות נפלא חצי שעה אחרי המראה. השאלה היא מה קורה לעור הפנים של בת 34 אחרי ארבע שעות טיסה.

אז אני מתחברת לתיק האיפור שלי. התנאים רחוקים מלהיות מושלמים: תא השירותים קטן, התאורה לא מדהימה (מזעזעת), ובכל זאת אני עושה מאמצים לשוות לעצמי מראה ידידותי לסביבה. הנוסעים לא צריכים לראות את העייפות המצטברת שלי, המתנקזת לשקיקים שחורים מתחת לעיניי. לודה (מספר 6) מעירה לי שהאודם נמרח לי על השיניים. זו חברת אמת.  

האם שאלתם את עצמכם פעם כמה אשפה מייצרים 190 בני אדם בחמש שעות? התשובה היא: המון. טום ממיס בקבוקים במים רותחים ואז מועך אותם כדי לצמצם מקום. זה עובד כמו קסם: הבקבוקים מתפוגגים לכדור קטן. אני מנצלת את הרגע לברר עם טום אילו תגובות מקבל דייל ברחוב. "אנשים מתלהבים מזה כאילו אני מטיס חללית", הוא אומר. מעולם לא נתקל בתגובות עוינות או ארסיות מצד נוסעים, אבל בחיזורים כן. נמרצים. תגובתו לחיזורים? "אני פשוט נחמד, ואז הטיסה מסתיימת".

איזה חתך של קהל הכי מתעניין בך?

"נשים בנות 40, אני חושב". כן, יכולתי לדמיין לעצמי.

ועל מה אתה חולם כשיש לך מנוחה בטיסה?

"צר לי לאכזב. על החבר שלי".

הטייסים אסף ואורן יושבים בקוקפיט כמו שאתם יושבים על הספה בבית. נינוחים. אני היסטרית. תא הטייס מלא שעונים, כפתורים, אורות, והם רגועים. רגועים מדי. משדרים קוּליות השמורה רק לגנרלים בסדרות צבא אמריקניות. 

"מסוכן יותר לנסוע בכביש", מבהיר אסף את דעתו באופן נחרץ. אני מנסה להתווכח, נאלמת מול השאלה איפה יש יותר תאונות. טוב, נו. כנראה הם צודקים.

הנוף בחוץ עוצר נשימה. מימיננו הרי האלפים. זה לא כמו בסרט - זה סרט. העולם נראה קטן ומרהיב שם למטה. תחושת שכרות עוטפת אותי: שכחתי איך זה להרגיש כמו ילדה בחנות ממתקים כשאומרים לה שהיא יכולה לקחת הכל. 

הטייסים לא מבקשים ממני כלום. הם כבר מילאו דו"חות, עברו על תנאי הטיסה, עשו מה שעשו עם פנקס קבלות, שתו תה, עכשיו הם מדברים עם מישהו בקשר וחוזרים למצבם הטבעי: השוואת הכישורים של הצאצאים (שלושה לכל אחד), מחוננים כל אחד בתחומו.

אז הגענו לשלב הזה, שהבטן מקרקרת. מה אוכלות הדיילות בלילות? אני מזהה שמדובר במאכל עם עלים. טום ממלמל משהו על קוטג', ואכן קוטג' משמש לדיילים תוספת. לסלט. שלא תבינו לא נכון: יש מבחר של ארוחות לדיילים - בלינצ'ס, חביתות, בקר, עוף, סלמון ועלי גפן. כל מה שתרצו עטוף בקופסאות אסטרונאוטיות, מוכן לחימום ולאכילה. רק שהדיילות מעדיפות להתרכז בסלט. "גם ככה הטיסה מנפחת", מסבירה לי נטלי (מס' 4), "עדיף לאכול משהו קל, לא אוכל רציני. הסלט הוא הארוחה הלאומית שלנו". בגלל זה הן נראות ככה.

דיילות ודיילים אוכלים מהר, אם בכלל. ההרגל עושה את שלו: הם רגילים לאכול בעמידה, בזריזות, מוכנים לחסל עדויות לכך שאכלו אי פעם ולחזור מייד לשירות. אני מביטה בנטלי יושבת על הג'אמפ־סיט, נותנת ארבעה ביסים, וזהו. הסתיימה הארוחה. העלים מפתים, ובכל זאת אני הולכת על החביתה. שירן (מס' 5) מכינה לי קפה. זו אחת מכוסות הקפה הכי טובות ששתיתי בזמן האחרון: אני שוקלת ללמוד איך עושים את זה. בגאלי - המטבח, שבו יש את כל מה שהנוסעים חולמים עליו וידם אינה משגת (מים, קולה, עוד קולה, כוס, מפית, במבה, שקית, תשומת לב) - מראים לי את האמת: זו לא הדיילת, זו מכונה מבית קפה נחשב. גם הנוסעים שותים את הקפה הזה, אבל אני לא בטוחה שהם יודעים להעריך.

לודה מסיימת את הסלט שלה בהיחבא, ועכשיו היא בסיבוב נודניקים. היא פונה לגברים בתואר "אדון", ולנשים - "גברת". הנימוס בא לה בטבעיות. אני מרגישה מאוד מזויפת בהענקת השירות, אבל אני היחידה. לפחות אני מקפידה לשמור על החח"ח, וכל עוד אני מחייכת, והנוסעים לא יכולים לקרוא את המחשבות שלי - הכל טוב (גבר, הגרביים שלך מריחות רע).

נחיתה

אנחנו עוברים בקבינה. סוגרים מגש, מרימים נייר מהרצפה. עוד שעה נוחתים. לכל דייל יש שעון, אי אפשר בלעדיו. צריך לדעת מה השעה, מתי יידלקו האורות, מתי תחל מכירת הדיוטי פרי. דיילת אחת מוציאה את הבשמים. אנחנו מתבשמות ומייד מתחילות להרגיש טוב יותר. כשהמטוס נוחת, הנוסעים מוחאים כפיים ופותחים את הניידים עוד לפני עצירת המטוס. ישראלים? אתם אמרתם. אני נוגעת בארץ המובטחת, ומייד נפרדת ממנה לשלום. הדיילים נשארים במטוס. הם אחראים לצוות הניקיון המקומי, שמגיע כדי להחזיר למטוס מראה מכובד. אנשי אבטחה עוברים במטוס, והדיילות מתגנבות החוצה להפסקות סיגריות חפוזות, שאותן מכנה מנחם "התגנבות יחידים".

הטייסים מתחלפים. כל טייס יכול לטוס עד שמונה שעות ברצף, ולכן אורן יבלה איתנו עכשיו, זאת אומרת, ינוח, וברוך ישמש טייס ראשון במקומו.

עוד רגע, ואנחנו כבר מתייצבות שוב בכניסה למטוס, לקבל את פני הנוסעים שחוזרים לארץ. הם נראים הרבה פחות עליזים מאלה שהבאנו לכאן, אבל מתעודדים קצת כשהם רואים אותנו. "היום הביאו את הדיילות הכי יפות", אומר מישהו. די, תמשיך.

רובם ישראלים. פה ושם נראה תייר מזדמן, האנגלית שבפיו מסגירה את מוצאו ההולנדי. גם הנימוס. "גבר, אתה יכול לשים את זה שמה למעלה", מבקש נוסע ממוצא ישראלי מטום. הדייל מבצע את הבקשה בזריזות, אבל לא זוכה לתודה. התלונות מתחילות עוד לפני ההמראה, רובן עוסקות באוכל: החבר'ה עלו רעבים. אני מודיעה לכל מי ששואל ש"בהמשך יימכרו כריכים", ומציעה מים. מים הולכים חזק בטיסה חזור.

המראה

זהו, נגמר הרומן הקצרצר שלי עם אמסטרדם. אני חושבת שזה פרק הזמן הקצר ביותר שביליתי בחו"ל.

כמה דקות אחרי ההמראה, צוות הדיילים כבר עובד במרץ. מתרוצצים בקבינה, ממלאים בקשות, עוזרים, ולא שוכחים לחייך. בניגוד לדיילים מחברות תעופה זרות (רמז: טורקיש משהו?), הם לא רואים בנוסעים אויב שיש להכניעו, אלא בני אדם.

זמן לחלוקת שתייה. אני מצטרפת לגאלי הקדמי, ואנחנו יוצאים לדרך. טום מסיע את העגלה קדימה, אני זאת שמושכת אותה תוך הליכה לאחור. על עקבי 12 ס"מ. במטוס. ואמא שלי חשבה שאני אגיע רחוק מאוד בחיים.

הלקוח הישראלי יודע מה הוא רוצה: הרבה. תפוחים, תפוזים, קולה, מים, סודה ("אין סודה"), עוד קולה, עוד מים. "חצי מים חצי תפוחים", היתה הבקשה הכי מגוונת שקיבלתי, ו"למה מזגת כל כך מעט? תמזגי עוד", היתה התלונה הכי בוטה. נוסע אחד גמע בשלוק את כוס הקולה הראשונה, מייד קיבל עוד אחת, דרש גם מים, עוד מים וכוס קפה. חמש כוסות הגשתי לנוסע החביב, בזו אחר זו, ובסיומן הוא הלך למטבח הקדמי ודרש בקבוק קולה של ליטר וחצי לעצמו. רק בישראל. או באוויר.

במהלך סיבוב השתייה אני מגלה שמלבד יוצאי דופן, הנוסע הישראלי הוא חברמן. אין לו בעיה להושיט יד ולעזור לדיילת המתלמדת, יש לו סבלנות לחכות עד שאמזוג קפה (נצח, אם תשאלו אותי), והוא אפילו מסוגל להחזיק לעצמו את הכוס אם יבקשו ממנו. הפתעה.

"יכאבו לך הרגליים", מעירה לי נוסעת אכפתית בטון אמהי. צודקת. העקבים שלי אינם מתאימים לעבודה. לזכותי ייאמר שהבאתי גם נעלי בובה נוחות. לחובתי ייאמר שלא עלה על דעתי לחלץ אותן מהמזוודה בזמן. נתקעתי על העקבים, וזו בעיה שלי ושל הגב שלי, ואולי גם של כירופרקט טוב ביום מן הימים. 

שוב מציקים לי על האוכל - מתי יוגש ("בהמשך"), מה יש לאכול ("כריכים, פוקצ'ה"), ומה יש בכריכים ("פסטרמה ושקר כלשהו"). מכיוון שהמטוס גווע ברעב, מכירת האוכל תלך די טוב. עד אז אנחנו ממשיכים בהגשת קפה ותה ("לא לשכוח להציע לימון עם התה". ברור שאני שוכחת), נוכחותו של טומי (כן, עברנו לכינויי חיבה) משרה עלי רוגע. אני מניחה שהביצועים שלי נופלים בהרבה מאלה של דיילת אמיתית, אבל לפחות אני לא שוכחת לחייך.

ברגע שהמסלול שלנו במטוס מסתיים - בדרך חזור המטוס התארך, נשבעת לכם, אין מצב שהוא היה כל כך ארוך גם בהלוך - טומי עובר לעגלת החטיפים. אני מבינה שהגיע זמני לנוח. בדרך לג'אמפ־סיט, אמא עם תינוק בן עשרה חודשים מבקשת ממני עריסה. אני אומרת לה "מייד" ושוכחת מזה. מישהי אחרת מבקשת שמיכה. אני מחזירה לה חיוך. כשאני מגיעה לגאלי אני אומרת לטומי שמישהי ביקשה שמיכה - בלי מושב או פרטים מזהים - אבל הוא כבר קלט את הבקשה ומטפל בזה. יש נוסעים שחושדים שאינני דיילת, וגם אומרים לי את זה. אני לא מכחישה.

זוהר שם עין על נטלי

אחרי מנוחה מסוימת על הג'אמפ־סיט אני עושה SD - סיבוב דאווין. מנחם אמר לי שהנוסעים אוהבים לראות צוות, אז אני מסתובבת. זוהר (23) חזר ממסיבת האוס מטורפת "סטייט אוף טראנס", שגררה 20 אלף איש מרחבי העולם, חלקם נמצאים כעת בהתאוששות במטוס. "היתה מסיבה בקטע מפחיד", הוא אומר, ואני מבינה תוך כדי האזנה ש"מפחיד" זו מחמאה. זוהר הוא הנוסע שרוצה לחלוק. בניגוד לבני גילו הבליינים, הוא כבר מחזיק עסק ("חנות של קפה ומאפה ליד הבורסה, תבואי"), ויש לו דעה על כל דבר. החלום שלו הוא להיות יצואן אופנה, ויש לו עניין רב במשקפי שמש.

חרף העניין הרב שאני מגלה בו, זוהר שם עין על נטלי. "פעם דיילות היו להיט היסטרי, היום זה כבר לא ככה", הוא מסביר. "אין לי בעיה להתחיל עם דיילת. נגיד, אם נטלי פנויה, והיא עוברת לידי שלוש־ארבע פעמים ומחייכת, אני אחייך חזרה. אולי יקרה משהו". טוב, ביטחון עצמי מופרז לא יכול לפגוע בך כשאתה בן 23. 

אני לומדת הרבה על הרגלי השינה של הישראלים. יש פה מכל הסוגים. שינה רוחבית (לרוחב המושב), מפושטת (איברים פזורים בכל מקום), רומנטית (זוגות זה על זה; כפיות - גירסת המטוס), עוברית וערסית (בסגנון "הרגל על הדשבורד"). לפתע אני מגלה את הדבר הכי חמוד בטיסה: תינוקת בת 7 חודשים בעריסה. היא התעוררה, אמא שלה עוד ישנה, וכך גם אביה ואחותה הפעוטה. אני מנצלת את הרגע ומשחקת איתה במשחק הבינלאומי "קו־קו". היא מחייכת באושר. סוף סוף נוסעת שיודעת להעריך שירות!

האמת, גם יתר הנוסעים שמחים לראות אותי, רק שאצלם זה לא אישי. הם לא באמת זקוקים לי, הם רוצים ממני משהו: שמיכה, כרית, שתייה, אהבה. נוסעת מבקשת ממני לעבור לשבת קדימה, ואני מסבירה לה בנימוס שאין מקום. נוסע מבקש עזרה עם המזוודה. אני מחפשת את טומי ונזכרת במשהו שאמר לי מנחם קודם, כששאלתי על הגובה המינימלי לדיילת (מטר ושישים, אגב): "הכל תלוי בטיב המילוי", הוא השיב. זה לא הסנטימטרים, זו האישיות שקובעת. עכשיו אני מגלה שגם כשהאישיות שלי יוצאת מגדרה, וממרומי עקביי הפסיכיים, אני עדיין לא מסוגלת לדחוף מזוודה עד הסוף לתא שמעל המושב. טומי נחלץ שוב לעזרתי.

הנוסעים מדברים איתי בלחש, ממלמלים, האוזניים שלהם סתומות, וגם ככה השמיעה שלי לא כמו פעם. חצי מהזמן אני מנחשת מה הם ביקשו. טומי מבהיר לי שככה עובדים דיילים: פנטומימה עובדת פה חזק. רוב הזמן הם פוגעים בול. 

אני מבחינה שבניגוד לאחיותיי בנות ה־24, אני נראית כמו שאני מרגישה: מותשת. לוקחת את עצמי לעוד סדנת רענון איפור בשירותים. כשאני יוצאת, מאוששת, אני מגלה שהנוסעים שקועים בעצמם. האייפדים רצים טוב, אנשים פותרים סודוקו, מעלעלים שוב בעיתון של חברת התעופה, ואצל נוסע אחד אני מאתרת חומר קריאה קליל, "עלייתו של הרייך השלישי". יש נוסעים עם קוצים בתחת שמוכרחים לזוז (אולי תישנו קצת?), כיסי אוויר מונעים מהם לחצות את המטוס הלוך ושוב. הצוות לא מספיק לנשום.

כל הנוסעים מתבקשים להתיישב במושבים. זה עובד. אפילו המתחכמים מצייתים. "מבחינה בטיחותית כדאי שתשבו", אני מבקשת משני חבר'ה שמגיעים לגאלי שלי - עכשיו הוא כבר שלי - לבקש כריכים. הי, הם מצייתים! בתמורה, הכריכים יגיעו אליהם. עם טומי.

כמו להטיס חללית (על עקבים)

נוחתים. כפיים. נדמה לי, או שאלה רק הישראלים שמוחאים כפיים כשהמטוס שלהם נוחת?

טרטור של טלפונים סלולריים. הנוסעים מוכנים לרדת מהמטוס בעודו משוטט ברחבי נתב"ג. כשהוא נעצר, אנחנו נפרדים מהם לשלום. עומדים בכניסה ומברכים אותם לשלום. הם כבר לא איתנו. הילדים, הבוס או אמא כבר צמודים להם לאוזן. 

אני חוזרת הביתה משדה התעופה מותשת, כאילו הטסתי חללית למאדים על עקבים של 12 ס"מ. הדיילים שהיו איתי מתפזרים גם הם לבתיהם, חלקם יחזרו לכאן כבר מחר, בדרך ליעד חדש, הלוך ושוב. לי יידרשו 24 שעות רק כדי לחזור להכרה מלאה. כאבי הרגליים הם כלום לעומת כאב הראש.

בלילה אחלום שאנשים מבקשים ממני חטיפים, שמיכות וסודה (אין סודה גם בחלום). בחלומי, אני גם זוכרת להביא להם את מבוקשם. 

shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו