בוקר יום ראשון בשבוע שעבר היה יום מיוחד עבור צוות הארכיאולוגים והחופרים של חניון גבעתי בעיר דוד שבירושלים. ביום הזה האתר הארכיאולוגי שבו הם עובדים צ'ופר בציליות גדולות שנמתחו מעל לחפירות, כך שקרני השמש היוקדות שקפחו על ראשיהם בימים האחרונים נסוגו סוף סוף.
הגנה מהשמש היא תנאי הכרחי כשעובדים בחפירה ארכיאולוגית, עבודה שבה יושבים כפופים מעל לעפר ולסלעים במשך שעות, חופרים בעזרת מכוש קטן וטורייה שטחי אדמה גדולים ומחפשים מציאות בנות אלפי שנים.
חניון גבעתי הוא אתר החפירות הארכיאולוגיות הפעיל הגדול ביותר בירושלים, שמתנהל מטעם רשות העתיקות ונעזר במימון של עמותת אלעד, שמעוררת מחלוקות פוליטיות ופועלת לחיזוק הקשר היהודי לירושלים תוך כדי ביסוס נוכחות יהודית ותיירות באזור עיר דוד. בחפירה זו נמצא לפני כשש שנים מתחם רחב של כמה מבני מגורים גדולים המתוארכים לסוף ימי בית שני ואילך, שחלקם כנראה שימשו את הלני המלכה, ומתחתיהם נמצאו גם עתיקות המתוארכות לימי בית ראשון.
מדובר במה שנקרא בעגה המקצועית "חפירת הצלה", משום שמדובר בהצלת העתיקות לנוכח הבנייה של "היכל התנ"ך", מרכז מבקרים חדיש שאמור ליצור רצף עם מרכז המבקרים בעיר דוד ובמתחם הכותל, שאיימה להחריבן. בעת כינון תשתית הבנייה נמצאו עתיקות ארכיאולוגיות רבות, שהיכו בתדהמה ארכיאולוגים ישראלים, ובשל כך הופסקה הבנייה לאלתר והחלו החפירות.
עד עתה הגילויים הם מדהימים: מטמון שלא יסולא בפז של 264 מטבעות משנת 613 לספירה שנמצא בתוך מבנה מהתקופה הביזנטית, עגיל זהב משובץ פנינה ואזמרגדים, פסלונים יקרים ששימשו משקולת ואוצרות נוספים.
בתוך כך, בצהרי יום ראשון שעבר, צוות החופרים המוכשר של האתר היה עסוק בפעילות הרבה יותר מעניינת וחשובה: ארוחת צהריים. על שולחן עץ מאולתר נערמו מטעמים רבים וכולם היו עסוקים בבליסה, תוך כדי ניהול שיחות נמרצות בינם לבין עצמם. מתחתיהם וביניהם היו מונחים ממצאים שונים מקוטלגים ומסודרים: חתיכות חרס, אבנים, שברי זכוכיות וכל פיסת עפר או אבן שיכולים להתגלות כממצא רב חשיבות.
את הנ"ל הם הוציאו מתוך שטח העפר העצום שמתחתיהם, שבו הם מבצעים במרץ רב עבודת נמלים מפרכת. מימינם - הכותל, משמאלם - חפירות עיר דוד. אל מול תמונת שולחן האוכל המשותף אווירת החברותא וקול המואזין שנישא באוויר, קל היה לי לדמיין שחזרתי אחורה בזמן אלפי שנים אל אתר בנייה קדום מראשיתה של העיר, אל תקופה קדומה ובראשיתית.
עברית על מגרש הבייסבול
זקן החופרים הוא ג'יי רגוסין מברוקלין שבניו יורק, וכיום מנחלאות שבירושלים, שעלה לישראל ב־1996. מתוך פניו חרושות הקמטים וצרובות השמש נוצץ זוג עיניים כחולות. כשהוא מדבר, ניכר כי העברית שלו מתובלת במבטא ברוקלינאי כבד.
לאחר לא מעט התפתלויות, ניאות רגוסין להודות שהוא בן "קצת יותר מ־52", כפי שהוא מציג עצמו בהתחלה, ויותר קרוב ל"70 פלוס, אבל בואי נשאיר את זה ככה", הוא מבקש. אם גיל היה מתבטא במרץ ובחיוניות, רגוסין היה בן 25 לכל היותר.
הוא מעיד על עצמו שהוא מכור לארכיאולוגיה. "כשגרתי בארה"ב, הייתי מגיע לישראל בחופשות הקיץ שלי כדי לחפור באתרים ארכיאולוגיים שונים שבחרתי מהמגזין 'Biblical Archeology 'Review. אני משוגע על חפירות לגילוי עתיקות - כמה שיותר עתיקות, ככה יותר טוב. הכי טובות הן אלה שמתוארכות לתקופת בית ראשון או לתקופת בית שני. במשך 17 ימים הייתי קם בארבע לפנות בוקר, הולך לאתר וחופר עד סיום יום העבודה. אז לא היו לנו ציליות כמו אלו ששמו לנו עכשיו, והיה מאוד חם. אבל המפגש עם אנשים מכל העולם היה שווה את זה".
אחרי שנים של עבודת חפירות קשה בארץ הקודש בזמן החופשות שלו, רכש רגוסין כמה חברים, ובשלב מסוים הם הציעו לו לסיים את ענייניו בארה"ב ולבוא לחפור בישראל במשרה מלאה. הרעיון מייד שבה אותו. "חשבתי לעצמי 'למה לא בעצם?' ואחרי כמה שנים הגעתי", הוא משחזר. "חיפשתי לעשות שינוי בחיים באותו זמן, וזה היה חתיכת שינוי. עליתי לארץ והגעתי לירושלים".
כשהגיע לארץ, נזכר רגוסין דווקא בילדותו ובמחנה קיץ שבו נכח בפנסילבניה בהיותו בן 10. "גדלתי בסביבה מאוד מסורתית", הוא מספר ומוסיף: "במחנה הקיץ הזה הכריחו אותנו לדבר עברית כל הזמן, כך שהתקרבתי מאוד לשפה ולדת כששהיתי שם. כל בוקר היינו מניפים את דגל ישראל וכל ערב מורידים אותו, והיית יכול להיזרק ממשחק הבייסבול היומי אם צעקת על המגיש או על התופס באנגלית. אם צעקת עליהם בעברית - זה היה בסדר, אבל חס וחלילה לא באנגלית".
יש מבחינתך משמעות מיוחדת לעבודה בחפירה הנוכחית?
"בוודאי. כשהייתי קטן, אמא שלי היתה צועקת עלי לצאת מארגז החול ולא לשחק בעפר כי זה מלכלך. היום אני יכול להגיד שלא רק שאני משחק בחול, אלא שאני גם מקבל על זה כסף.
"אבל ברצינות, מה שאני עושה כאן הוא לחפור את השורשים שלי מלפני אלפיים שנים. אי אפשר להתקרב יותר מזה לבסיס שלך כאדם יהודי, זו ממש ההתחלה של הכל".
אלפיים שנים בכלי חרס
לחפירות של עיר דוד הגיע רגוסין לאחר שמנהל הפרויקט, ד"ר דורון בן־עמי, שכר אותו כעובד זמני כיוון שלא האמין שהעולה מארה"ב יוכל לעמוד בקצב של הצעירים באתר לאורך זמן. מאז הוא "עובד זמני" קרוב לארבע שנים.
"פעם הצעירים היו אומרים לי לשבת לנוח, היום הם אומרים לי 'ג'יי אנחנו צריכים אותך שם ושם' וזה הרבה יותר טוב. זה גורם לי להרגיש ממש חלק ממשהו", הוא מספר וחיוך נפרס על פניו. "זו עבודה מאוד איטית ומאוד סיזיפית. יש לכל אחד מאיתנו שטח קטן שעליו הוא עובד; יורדים למטה 15-10 סנטימטרים בכל פעם, עוברים על העפר ומחפשים ממצאים. זו עבודה קשה אבל מאוד מתגמלת, כי כשאתה מוצא משהו, אתה האדם הכי שמח ביקום".
מה הדבר הכי מרגש שמצאת?
"מדי פעם מוצאים מטבע או כלי חרס מעניין. יש פה חלקים של כלים מימי הבית השני בני יותר מאלפיים שנה. בזמן ההוא יהודים ייצרו כלים מאבן כי הם לא יכולים להפוך לטמאים. זה מאוד יהודי ומאוד נדיר. אם אני מוצא משהו כזה, אפילו אם זה כלי שבור, אני מאוד מתרגש, כי אין יותר יהודי מזה. חוץ מזה מרגש אותי לעבוד עם החבר'ה שבאים לחפור כאן. כולם טיפוסים מעניינים וכולם חברים טובים, עד שמישהו זורק עליך דלי מלא בחול, אבל שטויות, זה מובן".
אתה מאושר להיות כאן?
"זה חלום גדול שהתגשם עבורי. אני מקבץ בכל יום במו ידיי את ההיסטוריה של עם ישראל. אני מתעורר עם חיוך על הפנים. בסוף היום אני מדווש מכאן הביתה 40 דקות בעלייה, אבל הגב והידיים שלי מוערכים במקום הזה. זה שווה הכל".
הכל בגלל מקום ברכבת
את שמה הנורבגי של נעמה שרעבי אני מתקשה לבטא, שלא לדבר על לכתוב. תוך כדי שאני שוברת את שיניי, היא לוקחת בגלגול עיניים את מחברתי וכותבת בעצמה את שמה הקודם: לנה שולינגסט (מבוטא "שולינגסטה"). שרעבי היא ג'ינג'ית בהירת עיניים, ושם משפחתה לא ממש מסתדר עם המראה החיצוני שלה. בכלל, בנוף המאובק של חפירה ארכיאולוגית, ביום חם ומיוזע, היא נראית מאוד לא קשורה. גם בנעלי העבודה הכבדות, בדגמ"ח ובחולצה המהוהה, נוף קריר של פסגות הרים מושלגות ושל אגמים קפואים נדמה כמו סביבה יותר טבעית עבורה. אבל היא ישראלית לכל דבר, גם אם לא מבחינה חוקית. "נורבגיה לא מרשה החזקת שתי אזרחויות", היא אומרת בעברית מושלמת. "אבל יש לי בעל ישראלי, אז זה מספיק".
לנה־נעמה ,41, עלתה לארץ בשנת 2000. היא בכלל היתה נוצרייה ציונית, והגיעה לישראל לכמה ביקורי צליינות קלאסיים. במהלך הביקורים הללו היא התאהבה בארץ ובשפה והחליטה ללמוד אותה. "באתי להתנדב בקיבוץ לפני 20 שנים והתחלתי ללמוד, או יותר נכון ניסיתי ללמוד עברית, ועם הזמן התקרבתי יותר ליהדות והחלטתי להתגייר".
את בעלה הכירה, מכל המקומות, דווקא ברכבת בנורבגיה, בשעה שהיתה בדרכה ללימודי התואר הראשון שלה בארכיאולוגיה. היא רכשה כרטיס למושב הטוב ביותר ברכבת, וכאשר הגיעה למקומה גילתה שבחור ישראלי החליט להתיישב בו אף שידע שזה לא המושב שלו. "כמו ישראלי טוב", היא מחייכת. כמה חודשים של "לונג דיסטנס ריליישנשיפ" הספיקו לה כדי להבין ש"זה זה", והיא ארזה את הפקלאות ובאה לחיות בארץ, ופה גם סיימה את התואר השני בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. חתונה, מגורים בהתנחלות בגוש עציון וחמישה ילדים אחרי כן הושלמה המטמורפוזה: להתראות לנה, שלום נעמה.
איך הגיבה המשפחה על השינוי?
"הם חושבים שזה מגניב שאני ארכיאולוגית, אבל קשה להם שאני רחוקה מהם. הם לא ממש מבינים את השינוי הזה, אבל בהחלט מקבלים אותו. כנראה הם חושבים שאני קצת משוגעת".
הם חוששים לך? את הרי גרה במקום שהוא לא ממש הכי בטוח בעולם.
"כן, אין ספק. אבל הם היו פה וראו שהסיקור החדשותי בתקשורת בחו"ל לא תואם את המציאות. לדוגמה, בזמן מבצע עמוד ענן, כשנפלו טילים בגוש עציון, הייתי בטוחה שהם מתים מדאגה, אז מייד סימסתי להם שהכל בסדר. להפתעתי לא היה להם מושג על מה אני מדברת - כל מה שהם שמעו שם היו דיווחים על הנפילות בעזה. הם לא ידעו שנופלים טילים גם בישראל. לא דיווחו על זה בכלל".
נעמה לא מבינה מדוע אני מתעקשת לשאול אותה על חייה האישיים ועל המצב בנורבגיה כשאנחנו יושבות בתוך הריסות היסטוריות כה מעניינות. בתור ארכיאולוגית, העבודה בחפירות עיר דוד היא חלום שהתגשם. "מכיוון שזה שטח כל כך גדול אפשר להבין בדיוק מה הלך פה, כי יש פה את המבנה כולו", היא מסבירה. "בדרך כלל בחפירות הצלה יש רק קיר אחד או פיר או בור, ואילו פה יש כמה בניינים. ממש שינינו את ההבנה הארכיאולוגית והגיאוגרפית־היסטורית של התקופה הרומית למשל, כי עד עכשיו היינו בטוחים שלא הקימו מבנים מחוץ לחומות העיר, אבל המבנה העצום שבו אנחנו עומדות עכשיו מוכיח שההנחה הזו שגויה, הרי יש פה שכונת פאר".
מה הכי מרגש אותך בעבודה כאן?
"עבורי זו הגשמת חלום. תמיד היתה לי שאיפה להגיע לישראל, וזה חלום לעבוד במרכז ירושלים, קרוב למקורות. מדובר בשורשים שלנו. כארכיאולוגית מרגש אותי לראות ראשונה את מה שראו אנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים. למשל, למצוא את סיר הבישול של אדם, שלפני אלפיים שנה ישב והתקין סעודה בעזרת הסיר הזה. לפני כמה זמן מצאתי כפית נחושת קטנה בתוך בור של עצמות שמישהו כנראה שכח. זה פשוט מדהים".
חופרים בנפש
חופרים הם אנשים מיוחדים. אני מניחה שכל צוות חופרים באתר ארכיאולוגי מורכב מטיפוסים שונים ומשונים. המצב בארץ לא שונה, ואולי עוד יותר מובחן מהבחינה הזו שמדובר במדינה שמייצרת ומושכת אליה טיפוסים מכל הגוונים.
שניים כאלו הם לו יהי בן־ארי (כן, קראתם נכון) וויקטור דואק, עולה מוונצואלה. בן־ארי מתמודד כבר 24 שנים עם שם מאוד מיוחד, שאותו קיבל מדודו, יהונתן גפן.
"בגן היו לי הרבה בעיות עם השם הזה, אבל אחר כך התאהבתי בו", הוא חושף. בן־ארי, במקור ממושב נהלל שבצפון ("מושב העובדים הראשון", הוא מכריז בגאווה), מגיע ממשפחה מאוד מיוחסת של אינטלקטואלים שמאלנים חילונים עם קשר ישיר לאצולה הישראלית: משה דיין הוא האח של הסבתא.
חשוב לו להדגיש שאין שום קשר בין תחביב איסוף העתיקות המפורסם (ולא תמיד החוקי) של הרמטכ"ל המהולל ובין תחביב החפירה העכשווי שלו. "התנדבתי בעבר באתר חפירות בציפורי וכך התחלתי לאהוב את ההתעסקות הזו. אני מעדיף עבודות פיזיות בחוץ. בעבודת חפירה יש משהו מאוד פסיכולוגי, אתה חושף ומגלה גם ממצאים עתיקים וגם לפעמים את הנפש שלך".
תובנות אלה הוא זוקף גם לעבודה המאומצת בחפירה. "הגעתי לפה לפני שלושה חודשים, וכן, אני יכול להגיד שעברתי סוג של תהליך. מאוד מתאים לי לעבוד כאן, גם מבחינת הפיזיות והעניין בעבודה, אבל גם בגלל הקונפליקט שיש במקום הזה.
"אני בא ממשפחה מאוד שמאלנית", הוא מפרט, "ועמותת אלעד שמעורבת במימון החפירות די רחוקה מהדברים שעליהם גדלתי. למעשה, האינטרסים שלה שונים בתכלית ממה שחונכתי לו. בשנים האחרונות אני בגישה שחייבים להכיר מקרוב משהו שיש בו קונפליקט, כדי לנסות בכלל להבין אותו. הרי הייתי יכול לבטל את כל המקום הזה ולהגיד שהם ימנים ואנשים רעים שרוצים להשתלט על בתים של ערבים ולא לבוא לכאן בכלל, אבל היה לי חשוב להיות בתוך המורכבות ולהבין שהמצב הוא לא שחור או לבן, שלא מדובר בשתי שורות בוויקיפדיה וזהו".
עלייה עם 300 דולרים
אין ספק שלו יהי מתרגש גם מממצאיו הארכיאולוגיים ("לא מזמן מצאתי חתיכת חרס קטנה, מאוד לא משמעותית, אבל אחרי ששטפתי אותה מצאתי עליה טביעת אצבע של מי שהכין אותה. טביעת אצבע בת אלפיים שנה. זה היסטרי"), אבל התרגשותו נובעת בעיקר מכך שהוא מוקף באנשים שחיים וחושבים אחרת ממנו ובאים מרקע שונה לחלוטין.
יש ביניכם ויכוחים אידיאולוגיים?
"ממש לא. אנשים עם דעות כל כך שונות, בסופו של דבר כולם יחד הופכים לאחד. אנשים הם אחים, לא משנים ההבדלים ביניהם. אנחנו יכולים לא להסכים על דבר אחד, אבל כן להסכים על אינספור דברים אחרים, וזה מה שחשוב לי. הדעות פה הן לא ימניות כפי שהיית מצפה, ממש לא, זה די מתחלק באמצע. הדינמיקה פה מאוד אורגנית. אנחנו כחברה כל כך טובים באינספור דברים, וחייבים להתמקד בהם במקום בדברים שמפלגים".
דואק מסכים עם דבריו של לו יהי, שאם לא כן, כיצד היה יכול לעלות ארצה מוונצואלה לפני כשנתיים בגיל 30, בלי לבקר אפילו פעם אחת בישראל? "ממש עלייה עיוורת", אני אומרת לו והוא צוחק. "ראיתי את ישראל בתמונות", הוא מספר ואחרי מחשבה קצרה מוסיף: "אבל רק בתמונות יפות", ופורץ בצחוק. "זה לא ממש שינה לי", דואק ממהר להסביר: "אני מגיע מוונצואלה, ושם המצב קשה יותר".
דואק, בחור חסון וצרוב שמש, הגיע לעבודה בחפירות אחרי שחבר הבטיח לו שמדובר בעבודה טובה ומעניינת. גם הוא מצא הרבה עניין בעבודה הפיזית המאתגרת ובמפגש עם צוות עובדים שהוא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית - ערב רב של טיפוסים מכל העולם.
"אני מגיע מעיירה קטנה בהרים של ונצואלה" הוא מספר. "החלטתי לעלות כי רציתי ללמוד את השפה העברית כמו שצריך. בעיירה שלנו אין בית כנסת או חינוך יהודי, ולא היתה אפשרות ללמוד עברית כמו שצריך, אז החלטתי לעלות. מה גם שהמצב שם לא טוב, המשטר דיקטטורי והכלכלה על הפנים. פה הרבה יותר טוב. עליתי עם 300 דולרים בכיס, והיום יש לי עבודה, שפה ומקום שאני מרגיש שייך אליו. מה עוד אני צריך?"
ואיך בעבודה?
"העבודה באתר מדהימה. מאוד רציתי ללמוד על ההיסטוריה של העם היהודי כשעליתי, וזה בדיוק מה שאני עושה כאן. הכל נמצא פה, ממש מתחתינו. זה בכלל לא משנה אם אתה אדם מאמין או לא - אנחנו מוצאים פה עובדות בשטח, וזה מה שחשוב וקובע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו