האתגרים והקשיים שסיפקו לנו אירועי השנה האחרונה לא פסחו על העוסקים בכתיבה: ספרים שמועד צאתם לאור התעכב, אחרים שראו אור אך לא זכו לקידום הנדרש כדי להגיע לקהל רחב של קוראים, סדנאות כתיבה ומיזמים המשמשים כמקור פרנסה שבוטלו, והשראה - דבר חמקמק גם כך - שאינה מרבה לפקוד את שולחן הכתיבה בימים עתירי דאגות בענייני בריאות ופרנסה.
ומנגד, עודף בזמן להרהורים וצורך עז לכתוב, מי מתוך בריחה אל עולם אסקפיסטי שמעניק הפסקה ממציאות היומיום ומי מתוך רצון לפרוק את אלפי המחשבות והתחושות ולהעלות אותן על הכתב. שמונה סופרים ומשוררים שיתפו אותנו בשנה שעברה עליהם.
הדס גלעד - לתת נגיחה בנצח
הסגר הראשון תפס אותי לא מוכנה. הייתי באמצע הרבה עניינים, כמו רוב האנשים סביבי. שבועיים קודם לכן פתחתי שתי סדנאות כתיבה. היומן היה מלא אביב קדימה. ופתאום עצירה. חריקה עזה. בחילה. צריך היה לעכל את כל זה. אי אפשר היה לעכל את כל זה. בשביל זמנים כאלה המציאו את המדיטציה. חזרתי אל הנשימה. צעד צעד, פנימה החוצה. סדר עדיפויות, רק מה שהכרחי.
קודם כל, הבנתי שאאלץ למצוא פתרון טכני לסדנאות. המילה זום הייתה חדשה. פגישה אונליין נראתה לי כאפשרות חיוורת אל מול פגישה ממשית. שדרגתי את סירת הנייר העדינה שלי. למדתי מהר על מערכת ההיגוי החדשה - והפלגתי בים האחר אל תוך הממד הווירטואלי.
זה לא היה קל בהתחלה. בעיקר הרגשתי שחסר לי מפגש העיניים. אט-אט למדתי לקרוא שפת גוף ואפילו שפתיים מבעד למסך, פיתחתי אינטואיציה גם לזה בחוש ההסתגלות. משהו מופלא הצליח לקרות גם כך ואף על פי - כמו מחתרת קטנה, הסתופפנו ברחוב החלונות בזום ומול כל המצוקות המתגבהות, הדלקנו אור, נגענו במהות, קול מצא מילה.
ומה עם הכתיבה? כתבתי פחות השנה. ההישרדות, חיזוק הבסיס, המשפחה, הקשרים בקהילה הקרובה והקשרים המיוחדים שנרקמו בעבודתי - כל אלה העסיקו אותי מאד.
שנת הקורונה הייתה זמן מצוין לעריכה. זה היה זמן אינקובטור, שבו הסתכלתי לעומק על מה שנצבר וראיתי שיש לי חומר לספר שירה. בסגר הראשון התמסרתי לתהליך עריכה של ספרי הבא, "מעל אופק השכמות" שעומד לצאת בינואר 2021 בהוצאת לוקוס.
מה חוללה השנה הזו? הזמן נתפס בה אחרת. החופש נתפס בה אחרת. הוודאויות התרסקו. שנת תרכיז - רק מה שחשוב נמצא בפנים. אי אפשר להתעלם משבריריות הגוף, כשסטטיסטיקת חולי ומוות נמצאת בכותרות. בשבילי זו הייתה שנה שדוחפת אל לב החיים, יחד עם איזו דחיפות להשלים תהליכי כתיבה, לצאת לאור, לתת נגיחה קטנה בנצח.
• 2020 בסיפורים: הספירה מתחילה מחדש
• להאמין במין: איריס אליה כהן עושה אהבה במילים
• 2020 בסיפורים: איך כותבים את ירושלים?
איריס אליה כהן - חמשת שלבי האבל, מהסוף להתחלה
הו, 2020. איזו שנה מקורננת! אני חושבת שעברתי במהלך השנה הזאת את כל חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה – רק ברברס, כלומר, מהסוף להתחלה.
בינואר קיבלתי את המצב כמות שהוא. אמרו להיזהר, נזהרתי. אמרו מסכה, מיסכתי. אמרו לחטא - חטאתי בכתיבה, כמו שאומרים. כל הזמן כתבתי. אני לא יודעת לעשות משהו אחר. למעשה, יש להגיד את המובן מאליו: סגר והסתגרות הם דרכו של כל כותב. בפברואר-מרץ שקעתי בדיכאון. נראה היה שכלו כל הקיצים. כולם כולל כולם, כולל אני, כילו זמנם מול הטלוויזיה ולאיש לא היה חשק לקרוא. גם לא לי. ובטח שלא לכתוב. בתום הסגר השני, ביוני, התחלתי להתמקח עם המצב: מה? מבטלים את שבוע הספר? למה? איזה מהלך חסר היגיון!
חודשיים אחר כך כבר כעסתי. התפוצצתי. בעיקר כשהתברר שמשרד התרבות מעכב את העברת התמלוגים שלנו מהספריות. וסוגר את הספרייה הלאומית. ומבטל, וממדר, ומחל"ת, ומוציא מחוץ לחוק את כל מה שכרוך ואת כל מי שנפשו כרוכה בספרים. אבל מה, כל הזמן כתבתי. גם עכשיו. כרגע אני בשלב ההכחשה. מבחינתי אין קורונה. אין ייאוש בעולם, כמו הסטיקר ההוא. ולראייה - שני ספרים חדשים שלי עומדים לצאת בקרוב, ועוד אחד בעבודה.
יפתח אשכנזי - היעלמותו של הממד האנושי בעיסוק בספרות
לא מזמן נזכרתי בסדנת הכתיבה שהעברתי כשהתחילה הקורונה. חשבתי שזה משעשע לומר למשתתפים לכתוב סיפור שמבוסס על המקומות שבהם ביקרו החולים המאומתים. הייתה חולה אחת, שישבה בשלושה סניפים שונים של קפה "רימון" בירושלים ביום אחד, וכולנו היינו מאוד משועשעים ממנה.
ואז היה השלב שבו הקורונה הפסיקה להיות משעשעת. על-פניו לא היה לי יותר מדי על מה להתלונן. אני צעיר (יחסית), לא נמצא בקבוצת סיכון, לא איבדתי יותר מדי עבודה ואני גר בכפר, ככה שגם כשהיה סגר תמיד היה אפשר לברוח להר מחוץ לבית. אבל כל השינויים בחיים שקיבלנו כמובן מאליו הצטברו. זה לחגוג יום הולדת 40 בלי חברים, זה לא להגיע לאזכרה של בן דוד שלי ביום הזיכרון, זה ללמד בזום ולהבין שייתכן שלימדת אנשים שאותם לא פגשת באמת ואולי לא תפגוש אף-פעם. אבל מה שהכי הפתיע אותי ולמעשה גם הביא את המועקה, זה להבין שהממד האנושי שיש בעיסוק בספרות כמעט נעלם.
כדי לכתוב ספרים צריך להיות הרבה לבד. לכן, כל הסופרים שאני מכיר מנסים לשבור קצת את הלבד הזה. חלק כותבים בבתי קפה. אחרים הולכים להשקות, נפגשים, מרכלים. לא סתם לסופרים תמיד יש את המקום או המקומות שבהם הם פוגשים במקרה כותבים אחרים. בשנה האחרונה, כשהאופציה הזאת נעלמה כמעט לגמרי, גיליתי עד כמה חשובות הפגישות החברתיות, שיש בהן מעבר לשבירת השגרה. אותו עולם של פגישות, שיחות על ספרים עתידיים והרבה רכילות, הוא לא רק פתרון לבדידות אלא גם - ואולי בעיקר - הדבר שמזכיר שספרות היא בעיקר שיחה עם אחרים. בזכות השיחה עם הכותבים האחרים אנחנו נזכרים גם כמה חשוב לשוחח עם הקוראים.
(מוקדש ליהושע קנז, שהיה איש שיחה נהדר ונפטר השנה מקורונה).
תמר ורטה זהבי - תובנות שצפו בימי הסגר
במבט לאחור, אני חשה שברכה משמים הייתה על הספר "פנתר שחור", סיפור חייו של ראובן אברג'ל, ממנהיגי הפנתרים השחורים. כתיבתו הסתיימה ממש על סף הקורונה. אילו היינו מתמהמהים הוא לא היה נכתב, שכן הוא מבוסס על עשרות מפגשים בביתם של מרסל וראובן, שיחות, או נכון יותר – מונולוגים, של שעות ארוכות, שבהן אני בקשב מלא לאברג'ל. סופגת את מילותיו, שתיקותיו, שפת גופו, התלהבותו, כוחו, עלבונו וכאבו.
ואני, תמר הסופרת, ילדה טובה שכונת רחביה, לא מוצאת שום דמיון בין חוויות המצוקה של אברג'ל לבין עולמי. הרי תמיד הייתי שבֵעה, היה לי חדר גדול משלי, הוריי היו אקדמאים, חברותיי וחבריי כולם "מבית טוב".
רק כשהסתיימה מלאכת כתיבת הספר והגיעו ימי סגר הקורונה, הוצפתי בממשקים שבין חייו לחיי. הנה, אבא שלי ז"ל אוסר עליי ללכת למרכז ירושלים כי יש שם פושטקים, צ'חצ'חים מסוכנים. אני לא שואלת אותו מיהם. החינוך המתנשא כבר הוטבע בי. אני יודעת ש"הם" זה לא "אנחנו", ואיני הולכת לבדי למרכז העיר. אבל אבא לא טעה, הרי אברג'ל סיפר שהוא וחבריו היו תולשים את גביעי הגלידה מידיהן של ילדות מרחביה, בורחים וזוללים אותם בכיף. אילו חבורת נערים הייתה חוטפת לי את הגלידה, ודאי הייתי מכנה אותם, כמו גולדה מאיר, "לא נחמדים". ומי היה הנער שזיפת לנו את הגג ברחוב אברבנאל 13 שבלב רחביה? צף בי זיכרון. גם אנחנו לא הצענו לו כוס מים? אולי זה היה אברג'ל, או אחיו הצעיר?
ימי קורונה הביאו עליי את כתיבת סיפור הבבואה של "פנתר שחור". אולי אקרא לו "חתולה תפוחת פרווה"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו