אביטל ז'נט קשת - משלנו או משלהם
אני מתגוררת בבני ברק, על הגבול. הזמן הוא זמן מגפה. ציבורית אני מוגדרת כחרדית גמורה, לא בעלת תשובה, כי בעלת תשובה זה משלנו, את משלהם - שהם יטפלו בך, תלכי אליהם. אבל אני יתומה, אבי נפטר השנה, אני כמעט מוחה, ואז מוותרת, כצפוי - מתבגרת.
מתרגלת. מתרגלת למחסומים, לחיילים, למילה "אדומה", לשיח הער שמתרחש בקבוצות וואטסאפ מקומיות עם קוסמטיקאיות, מאפרות, מעצבות, כובעניות, שכמוני הפכו בין לילה למחוסרות עבודה. אני מציעה להן סדנאות כתיבה - השיח מסתיים בקול היענות חלושה. במקביל, דירתי הצנועה חוברת להמולת החצר שבה מתחלפים חזנים, אני מצטרפת בחשאי למניינים. התפילות מעפילות על עוד מצוקות שכבר לא מסתתרות, שכן, אני מרגישה לא משויכת, זרה. מתברר שהרבה מהכותבות החרדיות עברו הסבה ומתמחות בכתיבה שיווקית-מגזרית, או שהן מקושרות לעיתונות המקומית.
אני עם עצמי, מעניינת כי אני מביאה נקודת מבט חדשנית על החברה החרדית ועל החברה הכללית, הצבעונית, כולל על הקהל המהפכני שלי - קהל החוזרים בתשובה. אבל לצפות שזה כשלעצמו יביא לי פרנסה...
בשעת לילה אפופה אני מתרוממת מתוך ההפיכה ומצליחה להביא את עצמי לכתוב סיפור קצר נחמד, ואחר כך עוד אחד. האביב קצת גונח, אבל מתעורר. אני מייסדת כתב עת מקוון שמביא קולות נשים משם ומכאן. בין הדפים חבוי גם סיפור של אבי. הכתיבה חוזרת לחבק אותי.
רועי סלמן - ספרות ריאליסטית הפכה לפנטזיה
באחד הלילות בזמן הסגר השנה, קלטתי שהתפרעתי. כתבתי סצנה חדשה בספר שאני עובד עליו. הסצנה התרחשה ברחוב הומה אנשים. כולם היו צמודים זה לזה, ומסכות בכלל לא באו בחשבון, בטח לא אלכוג'ל וכל אווירת הבהלה. עצרתי לרגע וחשבתי, "אוי לא, זה לא אמין! מה כל האנשים האלה עושים בחוץ?! הרי יש סגר". ואז נזכרתי שלא, בספר הזה אין סגר, ואין קורונה, אפילו שעלילתו מתרחשת ממש עכשיו. פתאום ספרות ריאליסטית נהפכה לפנטזיה.
הבטחתי לעצמי לכתוב את הפרק האחרון של הספר הזה ("סוכת המציל") עד סוף השנה, אבל זה לא קרה. המצב הנוכחי גרם לי לכתוב הרבה פחות, בין השאר בגלל שאני רגיל ואוהב לכתוב בעיקר בחוץ, כשיש תנועה סביבי, אבל גם בגלל שמשהו במוטיבציה נפגם. במיוחד כי הכרתי אישית מישהי שנפטרה מקורונה. משהו במוות הפתאומי שלה ערער אותי מאוד. ספרי הראשון עוסק באבדן וזה נושא שאני מתמודד איתו בתהליך הכתיבה, אבל פתאום הרגשתי צורך עז לקרוא על זה יותר מאשר לכתוב, וכך מצאתי את עצמי בעיקר קורא השנה.
בנוסף, ספר שכתבתי למבוגרים, "קירות", היה אמור לראות אור לקראת שבוע הספר 2020. ההוצאה ואני חשבנו שהמצב יירגע עד אז, אבל שבוע הספר לא התקיים, וגם זה השפיע על מצב הרוח לא רק בנוגע לספר שנדחה בשל כך, אלא גם בנוגע להמשך כתיבה. המועד הבא ליציאת הספר היה חגי תשרי, אבל כאמור, הכול נדחה בלית ברירה. יחד עם זאת, הרצאות רבות בוטלו, וכיוון שאני מתפרנס מכתיבה ומהרצאות - המצב לא מזהיר. אני מתנחם בכך שקוראים ממשיכים לקרוא ולשתף אותי בחוויית הקריאה שלהם. זה בהחלט נותן כוח.
• הסופר יואב איתמר: "קשה להתפרנס מכתיבה"
• "לבני נוער רבים אין דמויות ספרותיות להזדהות איתן"
יואב איתמר - מעבדת הכתיבה
הקורונה תפסה אותי כשעבדתי על הוצאת ספר השירה השני שלי. חמש שנים לערך חיכיתי לזמן שבו אוכל לתת לספר את הגב שרציתי, לעמוד מאחוריו ולקדם אותו - וכשסוף סוף הצלחתי, פרצה המגפה, ולא יכולתי לעשות שום ערב, שום השקה ושום אירוע. בלית ברירה, העברתי את הפעילות שלי לרשתות החברתיות והתחלתי להכניס את הקוראים למעבדת הכתיבה שלי. פתחתי עמוד בפייסבוק ומדי כמה ימים ניסיתי לספר מה היו מקורות ההשראה שלי לשירים שבספר.
עוד נקודת מפגש שהפכה להיות מרכזית יותר ויותר היא ערבי השירה שעברו לזום, הצגות וסדנאות כתיבה. בגלל שעברתי לדרום, מעבר הפעילות לרשתות גרמה לי להרגיש שוב במרכז. את ערב השירה הראשון שבו השתתפתי במתכונת זו בכלל עשיתי בחוף הים של אשקלון, בין סגר אחד למשנהו.
כאמור, בגלל שהפעילות עברה לזום, מצאתי את עצמי לומד מהטובים ביותר מחזאות, כתיבת פנטזיה ועוד מיומנויות כמו כתיבה ארוטית. פתחתי כיתת כתיבה מצומצמת שבה בימי ראשון בבוקר אנחנו עושים תרגילי כתיבה, ולומדים בכל שבוע מיומנות חדשה על מנת להרחיב את אוצר הכלים הספרותי שלנו, ומלווה כותבים שביקשו להגדיל את הנוכחות שלהם ברשתות החברתיות.
המגפה לא נתנה לי עדיין השראה ליצירה, כי אני מרגיש שזה משהו המוני ולא אישי, אבל אני מקווה שאוכל לכתוב עליה ממרחק של זמן, במיוחד לאחר שהחיסונים יתגברו עליה.
יונתן ילון - הבלגן בחיים האמיתיים תועל לכתיבה אסקפיסטית
אחרי שהוצאתי בשנה שעברה את הרומן ההיסטורי "כורש הנסיך האחרון", הרגשתי תחושת מיצוי. הנחתי את הספר הבא בצד, ולא ידעתי מתי ואפילו אם אחזור לכתוב. הקריסה המתמשכת של ענף הספרים וההקרבה שדורשת כתיבת ספר גרמו לי לחשוב שהימים האלה חלפו.
הסגר הראשון שינה לי את התוכניות. פתאום מצאתי את עצמי בבית, עם זמן פנוי שהוקדש עד אז לנסיעות לעבודה, לבילויים או לסידורים בחוץ. המציאות נעשתה מופרכת כל כך, עם הטירוף ברשתות החברתיות, ההכרזות הדרמטיות בטלוויזיה והגזירות החדשות שהוטלו השכם והערב. רציתי להתעסק במשהו אחר, אבל חוץ מכמה סדרות בנטפליקס, לא ממש היה בְּמָה.
תוך כמה ימים חזרתי לכתוב את הספר הבא, ומאז אני עושה את זה לאט אבל בטוח. אני מקפיד לכתוב באופן פחות אובססיבי מאשר בעבר, רק כשבאמת יש לי פנאי ורצון. כמו שהיה כאשר כתבתי את הספר "המלך צ'ינגיס הראשון" בתקופה לא פשוטה, גם הפעם תיעלתי את הבלגן בחיים האמיתיים לכתיבה אסקפיסטית ובעיקר קומית. במהלך רוב שנת 2020, כשלא עבדתי או הייתי עם המשפחה, הייתי 'טרוד' בהרפתקאותיו המשעשעות של גיבור הספר הבא שלי בלונדון של שנות ה-80. אני יכול לומר בביטחון מלא שהרבה יותר מעניין להסתובב שם מאשר בין ארבעה קירות.
