מרכז הקוביד: נתניהו, בנט ושאשא-ביטון / מוריה קור
רגילים לצייר אותו עגול עם קרניים, אבל המדענים שבודדו את הנגיף מתחת לזכוכית המגדלת ראו צורת כתר ומכאן שמו: קורונה. בכתר הקורונה של הפוליטיקה הישראלית שובצו ב־2020 שלושה יהלומים: נפתלי בנט, יפעת שאשא-ביטון ובנימין נתניהו.
בנט זהר מרגע שפרצה המגיפה, אך כל יום שעובר מעמעם את עוצמתו; ד"ר שאשא־ביטון, שגילתה מעל דפי עיתון זה כי ניסתה את כוחה בעבר כזמרת של להיט אחד, הפכה ליהלום של מגיפה אחת, והאחרון - מי היה מאמין שראש ממשלה שפישל רבות בזמן המגיפה יעפיל בשנייה האחרונה לגמר הגדול, ובמחי טריקו שחורה, זרוע חסונה ומחט יטשטש את הזיכרון הישראלי וייהפך למר־חיסון.
נחזור להתחלה: קשה לשכוח את הסרטון שהפיצו אנשי נתניהו ברשתות החברתיות בראשית מארס, תקופה שבה הבטנו בהתנשאות על מלוכסני עין שעברו לידנו בנתב"ג כשהם עוטים מסיכות. בעיצומו של יום הבחירות ביבי ישב ברכב שרד, קרא לציבור לצאת להצביע והפציר לא להילחץ מהקורונה כי "זה הכל קשקוש. זה לא קשקוש, הקורונה זאת כמובן בעיה גדולה אבל אנחנו מטפלים בזה באחריות, וביום הבחירות דאגנו לבידוד מוחלט של הנבדקים".
הציטוט ההוא מיצה את היחס של נתניהו כפי שהשתקף אלינו, האזרחים, לאורך כל המגיפה - הקורונה מעניינת בעיקר לאור השפעתה על הבחירות. כשהן מתקרבות, המגיפה מטופלת; כשהיא מטופלת - חשוב לוודא שהציבור יידע שרק נתניהו אחראי לכך ולא, נניח, שר הביטחון. לו רק נתניהו היה מפנים שהציבור חושב שכאשר שר הביטחון מטפל הוא עושה זאת כשליחו הנאמן של רה"מ - היינו היום במקום אחר.
נפתלי בנט, שר הביטחון בממשלת המעבר התפקודית להפליא, אוהב אתגרים ויכול להם. בכירי משרד הבריאות התלבטו האם שמירת מרחק היא פתרון יעיל לקורונה, כאשר בנט כבר עבר על מחקרים מסין ומאיטליה, זיהה הבדלים דרמטיים בתחלואה בין ילדים למבוגרים והקליט הודעה עם הנחיה גורפת: "אל תבקרו את סבא וסבתא אם אתם אוהבים אותם באמת", שהפכה לתשתית של "מכל העולם מתקשרים לשאול אותנו" כי בתוך יממה נפוצה בין מדינות רבות בגלובוס.
בנט // צילום אריק סולטן
ימים אחדים אחר כך, מספר בנט בספרו "איך לנצח מגפה", כבר פגש אם חד־הורית והבין שהחללים הכלכליים יהיו רבים מנפטרי הקורונה; תוך כדי זיהה את בני ברק והחברה החרדית כליבת המצוקה החברתית־תחלואתית, ותמונות השנאה התחלפו במהרה בסצנות של אחדות ישראל, כשחיילים פינו משפחות חרדיות למלוניות. בנט, שלפני רגע לקח הימור פוליטי שגוי שזרק אותו מחוץ למערכת, תוגמל בסקרים מחמיאים וקיבל הזדמנות להדגים את מבחר כישוריו - כשהוא נבנה על מקרה הבוחן של הקורונה, ולא על שנאת נתניהו.
לא הרחק משם, שרת השיכון מממשלת המעבר נדחקה לתפקיד יו"ר ועדת הקורונה. יפעת שאשא־ביטון היתה שרה מעולה אבל זה לא עניין אף אחד. דווקא בוועדה התבלטה בהיותה בעלת תכונה נדירה: שכל ישר מגובה בנאמנות לציבור ויכולת לקרוא מחקרים עדכניים באנגלית. מול גל הפייק ניוז, שאשא־ביטון האקדמאית נצמדה לאמת, ועלתה לגדולה כשעמדה באומץ מול בכירי הליכוד מחד ובעלי האולמות מאידך, מצוידת בידע שהוא כוח, גם בלי תיוג של שלוש הכ"פים. התעקשותה לוודא נתונים ולא לקבל החלטות על סמך פופוליזם, הקנתה לה פופולריות ואת המקום השני במפלגה המבטיחה של סער (עוד לא ברור מה, אבל מבטיחה).
הקורונה הציבה את שלוש הדמויות הללו באור חדש. האם היא תשפיע על משחקי הכס בסיבוב הרביעי? כולי תקווה שנדע זאת בטרם הסיבוב החמישי.
גיבורים בעל כורחים: המורים / דויד פרץ
מוזר לסכם שנה כשכרגע כולנו עדיין בשוחות המערכה, שורדים במשיכת כתפיים, עם הרבה זעף והומורשת את המצב המוזר שנקרא 2020. כעת, כשהחיסון מסמל תקווה לשינוי - הוא גם סימן מקדים לכך שבשוך הקרבות מתחילה המלחמה על תהילת המנצחים.
מדיניות היא מושג ערטילאי. פוליטיקאים זורים מילים כעננים, ומתחת להם עומדים אנשי המעשה שצריכים להפוך רעיונות שהופרחו לפרחי העשייה. אך מה יעשו אנשי מעשה בשנה זיג־זג? שבה כל חודש בחודשו הביא איתו מדיניות־גחמה חדשה?
מהגנון עד האוניברסיטה, אנשי מערכת החינוך הפכו ב־2020 לגששים חיוורים. הם נשלחו הרחק אל מעבר לקווי המגיפה, לנסות לתפקד בעולם שונה, משונה ומשתנה. כשרובנו תהינו אם אי פעם נחזור לעבר, המורים יצרו את הווה העתיד. עם הרבה טעויות ולמידה תוך כדי עשייה, אבל כן - תוך הסתכלות, הסתגלות, למידה ועשייה.
אם ב־2019 מישהו היה מציע תסריט שבו ילדי ישראל ילמדו עם מורים דרך מחשבים, הייתם חושבים שמדובר בהזיה נאיבית. לא בגלל חוסר הקשב של הילדים, אלא בשל רמת ההערכה הכללית למורים. איך הולך המשפט הידוע עליהם? מי שיודע לעשות - עושה, ומי שלא יודע לעשות, מלמד איך לעשות. במשך שנים מערכת החינוך נהגה כמורה סלחנית, ספגה והכילה כל האשמה ובדיחה אפשרית. מה לא אמרו עליה - עתיקה ומקובעת, ארכאית ולא מותאמת לעולם החדש. והנה ב־2020 נדרש ממנה שינוי עמוק ומהיר, והיא הוכיחה סתגלנות תחת אש.
אם בחודש מארס המורים והמורות עוד ניסו להבין איך מחברים מיקרופון למחשב, היום הם מתנהלים דיגיטלית בשלל אמצעים. הם פיתחו בגב עיני זום ועיני ווטסאפ. השאלה "גם בבית אתה מתנהג ככה?" עברה מהעולם - הילדים היו בבית. שיטות חדשות הומצאו ויושמו, כישורי הוראה חדשים הוטמעו. ואם ללמד מרחוק ודרך מסכים לא היה שינוי מספיק גדול, השנה הצטרפו לכיתה גם קפסולה חדשה ומאתגרת במיוחד - ההורים. כולנו, גדולים כקטנים, היינו השנה חלק מבית הספר של הסגרים. ואם קל הדבר בעיניכם, דמיינו את עבודתכם היומיומית, רק בתוספת 40-20 מפקחים צמודים וביקורתיים על כל פעולה שביצעתם.
בשנה כה מורכבת ומטלטלת הצליחו מערכות החינוך השונות לבצע זינוק מטאורי לעבר העתיד, ולייצר פתרונות זריזים לאינספור מצבים. מכל הדברים הרעים שהביאה איתה 2020, דבר טוב אחד קרה בה: מודל החינוך מהמאה ה־17, שבמרכזו העברת ידע מהמורה לתלמידים, השתנה לחלוטין. ילדי ישראל חוו שגרת בראשית כשמסביב הכל תוהו ובוהו, וזה הישג ראוי לשבח של המערכת.
צילום: אורן בן חקון
ומיהי המערכת? מאות אלפי הגננות, מורות ויועצות, מרצות ומנהלות (וגם הגברים שביניהם). אנשי חינוך הם דון קישוטים: אבירים מוגחכים שהולכים ללמד כנגד ההיגיון הכלכלי של התקופה. כמו בכל שנה, גם ב־2020 הם נשאו את אלונקת החברה הישראלית ביתר שאת, ובמחיר סיכון בריאותם האישית.
בעוד שנים, כשנביט אחורה אל זמנים קשים, שבהם רבות ממערכות הממשל והשלטון הכזיבו ואכזבו, נזכור את אנשי מערכת החינוך הללו. הם לא האשימו אחרים אלא קיבלו אחריות. והם מנצחים של השנה הזאת, וימשיכו לנצח עוד שנים רבות קדימה.
האיש שבקצה: יוסי כהן / יואב לימור
2020 היתה שנה ביטחונית רגועה יחסית. כל ארבע החזיתות המיידיות - עזה, יו"ש, סוריה ולבנון - היו אלימות פחות מבעבר, פועל יוצא של העליונות הצבאית הישראלית, ובעיקר של המנצחת הבלתי מעורערת של השנה החולפת: הקורונה.
הקורונה שיתקה את העולם סביבנו. בעזה וביו"ש מבועתים מהמגיפה וזקוקים לישראל כדי להתקיים. לבנון שבורה כלכלית, פוליטית, חברתית ובריאותית, ושורה של אירועים פנימיים - הבולט הוא הפיצוץ בנמל ביירות בקיץ - סייעו לרסן את חיזבאללה, שנמנע כבר כמה חודשים מלממש את איומיו לנקום על מות אחד הפעילים שלו בתקיפת חיל האוויר בסוריה.
סוריה נפגעה לכאורה פחות מהקורונה (לא שמישהו שם בודק או מתייחס לנושא ברצינות), אבל היא שקועה בענייניה ולא מעוניינת בעימותים שיקשו את שיקומה ממלחמת האזרחים. ארה"ב הרימה תרומה משמעותית לשקט בגזרה הזאת, כאשר חיסלה בראשית השנה את קאסם סולימאני, ושיבשה משמעותית את פעולותיו לבסס נוכחות של מיליציות שיעיות בסוריה ולחמש את בני החסות שלו באמל"ח מתקדם.
המכה שספגה איראן בשנה החולפת לא פגעה רק ב"שירות החוץ" של כוח קודס, שעליו פיקד סולימאני (ששילם גם מחירים כבדים בתקיפות חיל האוויר בסוריה). היא הוכתה גם בבית־פנימה, בסדרת פעולות שמיוחסת למוסד על אדמתה. שלוש פעולות בלטו במיוחד: החבלה ביולי במפעל לייצור צנטריפוגות מתקדמות בנתנז; חיסולו באוגוסט של בכיר אל־קאעידה בטהרן; וחיסולו בנובמבר של פרויקטור הגרעין מוחסן פחריזאדה.
הפעולות האלה לימדו על יכולת מבצעית יוצאת דופן שיש לכאורה למוסד באיראן. מדובר ביכולת שלפי פרסומים שונים נבנתה במהלך העשור האחרון, והחלה בעקבות המבצע שבו חוסל איש חמאס מחמוד אל־מבחוח בדובאי. נראה כי לאחר המבצע החליט המוסד לצמצם את הסיכון לאנשיו, ופיתח יכולת לבצע פעולות דומות תוך הסתייעות בשכירי חרב שפועלים מטעמו - מבלי להותיר עקבות.
סביר שהיכולת הזאת שוכללה משמעותית בשנים האחרונות. יוסי כהן דחק בארגון ללכת לקצה (ולעיתים מעבר לו) בחיפוש אחר פעולות שיפגעו באיראן וישבשו את תוכניותיה. בהיבט הזה, 2020 היתה טובה במיוחד עבור הארגון: הוא הגיע לשיאים מבצעיים, תוך שידע למנף את מטריית ההגנה הרחבה שממשל טראמפ פרש מעל ישראל. גם כאן, לכהן יש חלק בהצלחה, כמי שפיתח קשרים מצוינים בממשל היוצא, בעיקר עם שר החוץ פומפאו שהפך לידידו האישי.
יוסי כהן // צילום: גדעון מרקוביץ'
אבל תרומתו של המוסד לא הסתכמה בצד המבצעי. לארגון ולעומד בראשו יש מניות יסוד גם בצונאמי המדיני החיובי שפוקד את האזור. לצד המועצה לביטחון לאומי (שאחראית להסכמים עם סודאן ומרוקו), הוביל המוסד את בניית היחסים עם מדינות המפרץ, עד להוצאתם לאור. זה היה שיאו של תהליך שנמשך כמה עשורים, ופרוס על פני יותר מדינות מכפי שהעין רואה; תעיד על כך הפגישה של נתניהו עם יורש העצר הסעודי בעיר החוף ניאום - שבה השתתף כהן - וביקורים שלו שדווחו בקטאר, בעומאן ובמדינות מוסלמיות נוספות. כהן אמור היה לסיים את תפקידו ולפרוש בשבוע הבא, אבל נעתר לבקשת רה"מ להאריך את כהונתו בשישה חודשים נוספים - עד לחודש יוני. סביר שיבקש לנצל גם אותם להמשך תנופת העשייה שבה מצוי הארגון, אם כי המציאות תהיה סבוכה יותר.
עם ממשל ביידן, ואפשרות שמסתמנת לחידוש השיחות על חזרה אמריקנית להסכם הגרעין, יפחתו בוודאי חופש הפעולה המבצעי והאינטימיות המדינית ששירתו את המוסד היטב בשנים האחרונות. ממילא זאת תהיה בעיקר הבעיה של ד', מחליפו של כהן, שמונה בשבוע שעבר; כהן עצמו כבר מביט הלאה, לפוליטיקה, שם הוא ינסה להמשיך ולמנף את הישגיו במוסד.
איש איש ומבוקשו: הטלוויזיה / עדי רובינשטיין
קשה היה לפספס שכבר עם פרוץ הקורונה לפריים־טיים הישראלי, פקידים שעד חודש מארס הסתפקו בהדלפות לכתבים בכירים - התאהבו באקלים האולפני. לפתע, משרתי הציבור האלמוניים הללו, אנשים אפורים במובן הטוב של המילה, הפכו לגיבורים ראשיים במחזה שאין בו כוכב. מבעד לאורות הפלורוסנט המרצדים במשרדי הבריאות והאוצר, הגיחו לפתע כוכבי השעה וקשרו את גורלם בגורל המגיפה: ככל שהיא תימשך - כך יארכו 15 דקות התהילה שהבטיח אנדי וורהול הרבה מעבר למצופה.
אולפני הטלוויזיה חיבקו את הדמויות החדשות שהגיחו לחיינו כמוצאי שלל רב. באירועים גדולים וטראומטיים דוגמת מגיפת הקורונה בולט ביתר שאת ההבדל בין אחורי הקלעים לקלעים עצמם - בין הדמיוני שנבנה בחדר העריכה הנסתר מעין לפני השידור החי, לבין מה שמתרחש בשידור עצמו.
בעוד המנכ"ל, העורך הראשי והצוות שיושב בקונטרול שממנו מועבר השידור משתדלים להידבק לתכנון המקורי, ההתלהבות של ה"טאלנט" מנצחת את קול ההיגיון שנשמע באוזנייה. הבקשה למתן ולהרגיע את הציבור נעלמת כאשר שימוש במילים כמו "מגיפה", "מסוכן" ו"ריסון מהודק" נאמרות הלוך ושוב. הכמיהה הראשונית, התמימה, לייצר "נחמן שי של הקורונה", התחלפה בשרשרת נביאים וחזאים שהכניסו את הציבור חליפות למאניה או לדיפרסיה. הדילמה של הערוצים השונים היתה ברורה: ציור המצב כקטסטרופה לאומית תצמיד את הצופים למסכים ותעלה את הרייטינג. מאידך, היא תפגע קשות בפרסום.
בקרב הזה ניצחו הטאלנטים את מנכ"לי חברות החדשות ועורכיהם. עד מהרה הפך קבינט הקורונה לחדר הלבשה של קבוצת כדורגל בינונית בישראל. ההדלפות הועברו בזמן אמת, לעיתים מרוב התלהבות גם מתוך מסרונים שביקשו לא להדליף. הקבינט, גוף סודי, כמעט שכחנו, עבר להתנהל סביב הפושים - מעצב התודעה המודרני של צרכן האקטואליה התמים. וכך, שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות התחשב גם בכותרת המיידית, מסיבות העיתונאים של פקידי משרד הבריאות ושל רה"מ הלכו והתארכו, וכל המעטפת הרצינית והגורלית קיבלה ממד גרוטסקי, עד כדי כך שתוארה בהומור ברשתות כסדרות בהמשכים: "מתי נותנים הערב ביבי?"
ניב סולטן ב"טהרן". צילום: ורד אדיר
בשלב מסוים נטש הצופה הישראלי את מסע ההפחדות והסתירות הניבט אליו מהמסך הקטן מדי ערב. בעוד הטאלנטים מכרו את מרכולתם החדשה כמומחי קורונה להרצאה בזום לרשויות מקומיות וועדי עובדים, רוב הציבור בחר להתנחם במשכך השעמום הגלובלי - נטפליקס - ובשידורי הספורט שחזרו לחיינו. אבל בעיקר, הישראלים גילו את יצירת המקור הטלוויזיונית.
תאגיד "כאן" נטול הרייטינג ניצל את הכליאה הביתית והמטיר עלינו סדרות רבות בעברית מכל קצוות הקשת: מוסד ("טהרן"), צבא ("שעת נעילה" ו"לבנון"), משטרה ("מנאייכ") וסוגיות תרבותיות וחברתיות ("חזרות, "אחד על אחד"), שסיפקו תקווה ונחמה לקהל שאינו מסתפק בריאליטי. זה עדיין מיעוט, שכן 18 מתוך 20 התוכניות הנצפות של שנת 2020 ניסו לשדך בין גבר לאישה, ולחלופין כללו תחרות בישול או שירה במסיכה. אבל בסופו של דצמבר, אפשר לקבוע ללא היסוס - הטלוויזיה הישראלית עמדה בכבוד רב במעמסת מגיפת הקורונה: בין שהתעקשתם על בידור אינטליגנטי, או שבחרתם לברוח לתהומות הטראש. איש־איש קיבל את מבוקשו.