תשעה באוגוסט 2006, יום קיץ חם בגבעות המוריקות של דרום לבנון, שלהי מלחמת לבנון השנייה. בעוד ימים ספורים יכריזו ישראל וחיזבאללה על הפסקת אש - אבל בינתיים כאן, ב"שמורות הטבע" הלבנוניות שהפכו לקיני המחבלים של חיזבאללה, הקרבות מתנהלים בעוז. כוחות הנדסיים של צה"ל מנסים לסלול דרכי גישה אל הכפר השיעי עייתה.
צפו בריאיון עם אביו של נמרוד ז"ל
צילום: סוכנות ג'יני
א־שעב, שבו מתבצרים המחבלים בבתי התושבים ומשתמשים בהם בתור מגן אנושי, בעוד רס"ל נמרוד שגב, חייל מילואים בן כמעט 29 ואב לשניים, עומד על המשמר בטנק המרכבה המחפה על העבודות. הוא לא לבד: בצוות המשוריין נמצאים גם המפקד סגן גלעד שטוקלמן, רס"ל נועם גולדמן וסמ"ר ניר כהן - כולם מזדחלים כעת לאיטם במעלה הדרך, מגינים על הטרקטורים הצה"ליים המתקרבים בהדרגה לעבר היעד.
אך השקט היחסי שבו התנהלו העבודות במשך כל אותו הבוקר היה מטעה. לאחר שעות של התקדמות איטית, פיצוץ עז מאפיל על רעש העבודות של הכלים ההנדסיים הכבדים, ושניות לאחר מכן נשמע פיצוץ נוסף. זירת המצב מתבררת בתוך שניות: הטנק עלה על מטען צד, ושניות לאחר מכן ספג פגיעת טיל נ"ט בעל מנגנון השהיה וראש נפץ כפול. הפגיעה היתה ישירה - וקטלנית: הטיל גרם להתפוצצות כל התחמושת שהיתה בתוך המרכבה, שהפכה במהרה למלכודת מוות. לנמרוד, לגלעד, לנועם ולניר לא היה סיכוי, הם מתו במקום.
"כמו עץ לקרקע"
כמעט שבע שנים לאחר המלחמה, בעיצומה של התקופה מלאת הזיכרון והמשמעות שבין יום השואה ליום העצמאות, עומד חזי שגב, אביו של נמרוד, ומשקיף ממרומי הר כנען לעבר נופיו של הגליל העליון. "אני יכול רק לשער", הוא אומר לפתע, "שברגע שהטנק נפגע וספג את הפגיעה הישירה, נמרוד חייך לעצמו בשקט הנפשי האופייני לו. הוא ידע שהוא הולך למות. הוא חזה זאת, בפירוט מדהים ומצמרר, חודש בלבד לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־29".
משפחת שגב היא אחת המשפחות הוותיקות והמוכרות בראש פינה. ילדיהם של חזי ואשתו איריס, נמרוד ואחיו הצעיר אהוד, הם דור רביעי במושבה הגלילית הקטנה שבה כולם מכירים את כולם. "נמרוד היה מחובר למושבה ולסביבתה כמו עץ לקרקע", נזכר חזי, "הוא אהב את הטבע והטבע אהב אותו. גם לאחר שהתחתן, קיבל משרה בכירה במיקרוסופט ועבר לגור במרכז הארץ, נמרוד הקפיד להגיע לעיתים קרובות לראש פינה ולברוח לזוּלות שלו שבפיסגת הר כנען כדי לנקות את הראש, להתחבר לטבע ולהירגע. כנראה מכאן הגיעו לו הכוחות להתמודד עם מה שראה בחזיונו, ימים ספורים לפני התגשמותו הטרגית".
מבקרים רבים גודשים כעת את הפיסגה, מתבשמים מנקודת החן הגלילית הקרויה כעת "מצפה נמרוד". חזי מספר את סיפור נפילתו של בנו, ולאט לאט מתחילים המבקרים להתקבץ סביבו, מבקשים לשמוע עוד על חייל המילואים שלזכרו הונחה כל אבן ונשתלו כל עץ ופרח הנמצאים כאן מסביב לעץ התאנה הוותיק במצפה. "נמרוד גויס בט' באב", ממשיך האב, "באותו יום באוגוסט 2006 הוא עוד הספיק לקחת את הבן הקטן שלו עומר, שהיה אז בן 3, לגן כאשר קיבל הודעת טקסט שעליו להתייצב מייד ביחידת המילואים שלו בחיל השריון בפיקוד צפון. הוא הודיע למקום עבודתו כי קיבל צו 8 וכי הוא בדרכו למילואים. גם תחנוניה של אשתו איריס (המכונה במשפחה 'איריס הקטנה', בעוד אמו של נמרוד מכונה 'איריס הגדולה', ד"ס), שיוותר הפעם, ינסה להשתחרר ולא ירוץ לחזית לא הניאו את נמרוד מלהתייצב בשטחי הכינוס של פיקוד הצפון לצד חבריו ליחידה".
חזי מזהה לפתע על המצפה פרצופים מוכרים: אלו נערים מבתי ספר בחצור הגלילית ובסביבה, שלהם נתרמו מחשבים וכיתות לימוד על ידי מקום עבודתו של נמרוד במיקרוסופט ותורמים נוספים, שביקשו להנציח את שמו של הלוחם שנפל. "כאשר נמרוד הגיע לשטח הכינוס", ממשיך האב ומספר, "אמר לו המג"ד שיש קצת בלאגן ברשימות ומשום שהוא קיבל צו 8 הוא למעשה הועבר ליחידה אחרת, ולכן הוא יכול לשוב לביתו עד שיקראו לו שוב. נמרוד סירב בתוקף ואמר למג"ד: 'קיבלתי צו 8 והגעתי לכאן. זו היחידה שלי ואני אהיה כאן עד שיסדרו את הרשימות'. זמן קצר לאחר מכן הוא נשלח לימ"חים והתבקש לסייע באספקת הציוד לחברים שלו, אבל כאשר הגיע לשם חשכו עיניו. הוא התקשר אלי ואמר: 'אבא, יש פה בלאגן שלם. חסר המון ציוד ואין בכלל אוכל ומים. אנחנו לא רחוקים מראש פינה, תראה אם אתה יכול לארגן לנו משהו לאכול ולשתות'".
"אבא, אני פוחד"
"באותו יום הבאתי לנמרוד ולחברים שלו אוכל ושתייה, זה היום האחרון שראיתי את הבן שלי בחיים", משחזר חזי, ומסביבו הקהל ממשיך להתאסף ולהאזין, "מילאתי את האוטו שלי במנות פלאפל שרכשתי ובשישיות של מים מינרליים. בזמן שנמרוד לקח וחילק לחברים שלו את האוכל, תהיתי בפניו איך זה שהימ"חים ריקים ושאין מזון ושתייה ללוחמים בשטח, וגם ביקשתי ממנו בשקט שישמור לעצמו בצד כמה שישיות של מים שיהיו לו בטנק. 'אבא, נראה לך?', הוא ענה לי, 'לא ככה גידלת אותי'. הוא קרע את הניילונים של הבקבוקים והתחיל לחלק לכל החברים שלו. הסתכלתי עליהם והצטערתי שלא הבאתי עוד".
"כמה שעות לאחר מכן קיבלתי טלפון שנמרוד פונה לבית החולים זיו בצפת כשהוא סובל מהתייבשות", הוסיף, "מיהרתי לחדר המיון וראיתי אותו חיוור כמו סיד. 'מה קרה?' שאלתי, 'חילקת את כל האוכל והשתייה ולך לא נשאר?'. פניו הרצינו. 'אבא, אני פוחד', הוא ענה, ואז שמעתי ממנו לראשונה את החלום שבו חזה את מותו. 'אני מהמלחמה הזאת לא חוזר', אמר, 'ראיתי את המוות שלי. אני אמות ובארון המתים שלי לא יהיה מה לקבור, אז ישימו שקי חול בשביל המשקל. אנחנו נעלה על זירת מטענים ולא נוכל להתקדם. ננסה לפרוס זחל, אבל נחטוף פגיעה ישירה. ראיתי את הטנק עולה כולו באש ומתפוצץ ואנחנו נשרפים חיים. אני יודע, אני מהמלחמה הזאת לא שב. אבא, אני פוחד'".
"הצטמררתי כולי", משחזר האב, "התחננתי בפניו שלא יחזור לצבא. 'הרי הם שיחררו אותך, נמרודי', אמרתי לו, 'אמרו לך ללכת הביתה. אתה עכשיו בבית חולים. כשתשתחרר מהמיון תיעלם להם. תכבה כבר עכשיו את הטלפון ובוא איתי הביתה למושבה ראש פינה. אם יחפשו אותך, הם יחפשו בבית שלך ברמת גן'. ראיתי את המבט בפניו של נמרוד, שהביט אלי ואמר לי בחיוך ובהמון שקט נפשי של השלמה: 'אבא, לא ככה חינכת אותנו. אני צריך להיות שם בשביל המדינה שלי, בשביל החבר$ים שלי ובשביל המשפחה שלי. אני לא יכול להפנות עורף לערכים שגדלתי עליהם'.
כשראיתי את הנחישות ואת העקשנות של נמרוד לשוב לשדה הקרב, התביישתי בעצמי שניסיתי לשכנע אותו שלא לשוב ליחידה שלו", ממשיך האב, "אמרתי לו: 'אני יודע שאתה תלך, ולא יעזור גם אם אני אקשור אותך למיטה של בית החולים בחבלים ובשרשראות. אם אני אעשה מעשה שכזה כדי להציל אותך, אני יודע שאתה לא תסלח לי על כך בחיים. נכון שאתה כבר לא ילד, אבל אתה תמיד תהיה הילד שלי'". ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, בט"ו באב, עלה הטנק של נמרוד על מטען הצד ליד עייתא א־שעב.
"רחמים משמיים"
ט"ו באב של אוגוסט 2006 היה הכי רחוק שאפשר מחג האהבה. בראש פינה האוויר היה חם ולח, וממטרי הרקטות של חיזבאללה החליפו את הרומנטיקנים שתרים בכל שנה ברחובותיה הקסומים של המושבה היפה. באחת מהפוגות הירי יצאו חזי ואיריס להתאוורר ולנשום מעט אוויר גלילי. לא היה להם מושג שבנם נמרוד נהרג שעות ספורות קודם לכן, אבל ממוחו של האב לא הרפתה המחשבה כיצד לשתף את אשתו בחיזיון הנורא שהיה לבנם ערב יציאתו ללבנון. "ידענו שבאותו היום היו נפגעים רבים", שיחזר, "והיו לנו חששות שנמרוד נפגע, אבל לא קיבלנו עוד שום הודעה".
ההודעה הגיעה ב־11 וחצי בלילה, 12 שעות לאחר התקרית הקטלנית. "התברר שנציגי צה"ל היו קודם כל בבית שלו ברמת גן ורק אחר כך הודיעו לנו", אמר האב, "שמעתי את הדפיקה, פתחתי את הדלת וראיתי את קציני הצבא והרופא. ברחתי פנימה אל תוך הבית וממש קרסתי על הברכיים והתחננתי שיגידו לי שהוא פצוע, שהוא חי ולא מת. ביקשתי רחמים משמיים, אבל זה לא עזר. הם הודיעו לי שנמרוד מת ושמהגופה שלו לא נותרו שרידים.
"באותו הזמן האח הצעיר אהוד, אמן טלפתיה במקצועו, שהיה במסע הופעות במקסיקו, התקשר הביתה ושאל: 'אני רואה בחדשות שיש חיילים ישראלים שנהרגו, אבל לא מוסרים את כל השמות. נכון שנמרוד נהרג ולא אומרים את שמו בגלל שעדיין לא בישרו לי?'. שאלתי את קציני הצבא מה לענות לו. הם ביקשו שלא להגיד דבר, כי נציגי השגרירות היו בדרך אליו. אחר כך התברר לנו שכאשר השגריר הגיע אליו ובפיו הבשורה המרה, אהוד אמר לו: 'אני יודע, אני מחכה לך כבר יומיים'".
שלושה ימים לאחר מכן, כשאהוד הגיע ממקסיקו, נטמן נמרוד בבית העלמין של ראש פינה שאותה אהב. גם בזמן ההלוויה לא הפסיק חיזבאללה לנסות לטווח את המושבה, והאבלים התהלכו כאשר סביבם נשמעות כל העת אזעקות עולות ויורדות. "נמרוד חזה את מותו באופן מפורט ומצמרר", אומר האב, "ואני הייתי זה ששמע ממנו וראה את הפחד בעיניו, כמו גם את הנחישות להיות לצד חבריו בשדה הקרב. ממה שהמג"ד שלו סיפר לנו, המוות של נמרוד היה אחד לאחד כפי שחזה. זה פשוט מדהים".
לאחר תום תקופת האבל החליטו בני משפחת שגב להקדיש את מאמציהם להנצחת זכרו של נמרוד. "במשך ארבע שנים עמלתי על הקמת המצפה", מספר האב לקהל במקום שבנו אהב כל כך, "מילדותו נמרוד בחר את הנקודה הזו בהר כנען כמקום שלו, ובאותה המידה ההר הזה בחר אותו".
מאז נפילת הבן פרש חזי מעבודתו כמנהל משאבי אנוש בחברת אופטיקה והוא מקדיש את כל מרצו לפעילויות הסברה בפורומים של משפחות ישראליות ופלשתיניות. "אני מלא הערכה למועצה המקומית ראש פינה, שאיפשרה לנו לטפח את נקודת החן הזו בפיסגת הר כנען וכן לצוות אתר המורשת הלאומית הסמוך, לתורם סנדי גרינברג, לאחרים המסייעים לנו, ולפסל יובל לופן, שפסליו עיצבו את מצפה נמרוד. אנו יודעים שאף שנמרוד מת, הוא חי כאן במצפה, בבית הקפה שאחיו פתח לזכרו בנמל תל אביב ובכל סרטי האנימציה לזכרו. ההנצחה זו הצוואה הלא כתובה שנמרוד הוריש לי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו