קארל צ'אפק מתבונן באיזה מוצר לא מוצלח, "מין קשקוש מאיכות ירודה, עשוי מחומרים גרועים, שרק בקושי מסוגל לשמש למטרתו הבינונית", הוא כותב, והמוצר העלוב גורם לו לחשוב על הפועל שייצר אותו, והעבודה הסיזיפית, חסרת התכלית, שהושקעה בו. זה גורם לו להרהר שאולי ועדי עובדים צריכים להילחם לא רק למען העלאות שכר, אלא גם על הזכות לא לייצר מוצרים מיותרים, כלומר על הזכות לעבוד עבודה משמעותית יותר. זאת כמובן הצעה קצת תמימה ואולי אפילו מטופשת: אנחנו יודעים איך בנוי השוק הקפיטליסטי, על העיוותים שלו, ואנחנו יודעים שהעודפות - של מוצרי הצריכה כמו גם של שוק העבודה - היא חלק מהמאפיינים ההכרחיים שלו, אבל דווקא מהסיבה הזאת יש בהסתכלות הילדית של צ'אפק משהו משחרר, נחוץ: הוא כאילו מחזיר לדברים המוכרים את השאלות ששכחנו שאפשר לשאול עליהם, ומשמר בהם איזו מוזרוּת שאבדה להם.
"על הדברים הקרובים" הוא אוסף של רשימות כאלה, חלקן פורסמו בעיתונות בזמן כתיבתן בשנות העשְׂרֶה והעשרים למאה ה־20, המתבוננות במיני תופעות וחפצים יומיומיים, ומחלצות מהם מחדש את המוזר, הבלתי־הגיוני, החידתי. שואב האבק נראה לצ'אפק כמו מין אליל פגאני שאוסף לתוכו את קורבנות האבק שלנו; וכשהוא רואה מחלונו כוס של בירה על גג זפת סמוך, בלי שום אדם או סולם לצידה, המראה לא מפסיק להטריד אותו, אף על פי שהוא יודע שיש לזה מן הסתם הסבר מתקבל על הדעת. הוא מתעקש על הפליאה, על הסוד, דווקא באותם דברים שאנחנו בדרך כלל פוטרים במשיכת כתפיים.
אין פירושו של דבר שהוא כותב כתיבה של סימני קריאה או של קריאות התפעלות, אלא של חקירה קפדנית, ארצית, שהולכת עקב בצד אגודל עד שהממד המטאפיזי מתפרץ ממנה כמו מעין "אאוריקה!" מדעית. באחד הקטעים היפים בספר הוא מהרהר על אודות המרדף של המבוגרים אחרי החדש - בעיקר בקריאה של סיפורים חדשים או רשימות חדשות בעיתון. הוא מזכיר כי אצל הילדים המצב הוא הפוך: הם רוצים שיספרו להם את אותו הסיפור בדיוק, פעם אחר פעם, בלי שום סטייה, ואת החדש הם יחפשו דווקא אחרי סוף הסיפור, כשהם ייצאו לחפש הרפתקאות בארגז החול. הוא שואל את קוראיו: מה אם גם אתם הייתם קוראים שוב ושוב את אותו טור בעיתון, ואז קמים והולכים לחפש משהו חדש בין הדברים הקרובים אליכם בחייכם?
הטירה של צ'אפק
הרשימות של צ'אפק מעוררות מחשבה על ההבדלים בינו לבין בן־דורו ובן עירו פראג, פרנץ קפקא. כמו קפקא, גם צ'אפק נפטר בטרם עת, בגיל 48, בשנת 1938, מדלקת ריאות, אבל בניגוד לקפקא שכתב בגרמנית, ולא היה מוכר יותר מדי מחוץ לבני חוגו בפראג, אך נכנס אחרי מותו להיכל הנצח של הספרות העולמית, צ'אפק כתב בשפת המקום, בצ'כית, וגם אם זכה להערצה עוד בחייו, הוא מעט נשכח מאז, בוודאי בהשוואה לתהילת העולם שזוכה לה קפקא. לעומת הפרוזה של קפקא, שמסווה את הנוף הספציפי שמתוכו היא נכתבה (למרות שאפשר לשער, למשל, ש"הטירה" שלו קיבלה השראה מהמצודה המפורסמת המשקיפה על פראג), אצל צ'אפק עולה הלוקאליות של פראג ושל התרבות הצ'כית מכל רשימה ורשימה בספר: ככל שהוא כותב רשימות הספוגות ברגש הומני "אוניברסלי", בה־במידה הן ספוגות גם בתבנית נוף מולדתו, ומשובצות אינספור התייחסויות לסופרים, להוגים ולפוליטיקאים מקומיים.
אינספור ההתייחסויות הללו לספרות ולהיסטוריה של צ'כיה הציבו אתגר בפני התרגום, שהמתרגם פאר פרידמן עמד בו בגבורה: הוא הצליח להעביר את צ'אפק לעברית קריאה, ועם זה כזאת שמשמרת מדי פעם ניסוחים מליציים שמעניקים לה ניחוח עסיסי של יושן. היושן הזה נחוץ כאן, כמעין תזכורת מתמדת שהטקסטים אינם בני התקופה, מאחר שיש בהם גילויים אחרים, מהותיים יותר, של יושן, בעיקר ביחס לנשים ולזרים - במילים אחרות, זה לא טקסט שהיה עובר את כללי הפוליטיקלי קורקט העכשוויים (כמו הרבה מהספרות של אותה עת).
באחת הרשימות, למשל, צ'אפק קורא לנשים, שבאותה עת כובשות מעוז אחר מעוז של מקצועות שהיו עד אז גבריים במובהק - עריכת דין, פוליטיקה, הנדסה, וטרינריה - לעצור את המרדף אחר ההתמקצעות ה"גברית" כדי לשמור על ה"רוח האוניברסלית" שלהן, כנשות חברה נוחות־להתרועע שאינן מתקבעות במקצוע אחד ומתעניינות בכל דבר. ברשימה אחרת הוא כותב כי בניגוד לאמונה הרווחת, כאילו הגבר הוא היצור הרציני והאישה היא החייכנית, לאמיתו של דבר הגבר הוא שנושא בקרבו את כל אוצר הבדיחה והחידוד. "אוכל להציב לכם הוכחות שיתמכו בכך. למשל, מספרן המועט של קומיקאיות והומוריסטיות. אפשר לומר שהומור הוא פריבילגיה גברית בעליל, כמו פילוסופיה, לחימה ובנייה חופשית" (הכוונה לתנועת "הבונים החופשיים" שלא התירה לנשים להצטרף אליה).
יש כמובן מידה רבה של אירוניה בתחינה הזאת שלו אל הנשים לעצור את ההתמקצעות שלהן כדי שימשיכו להיות נשות שיחה פתוחות ונעימות, או בתחינה אל הגבר שיפשוט את מעטה הרצינות שלו ויחשוף את הקומיקאי המגוחך שבתוכו. ועם זה, ההבחנות המיושנות על טיבם של נשים וגברים, או על טיבם של אנשי המזרח (שצ'אפק מצייר באחת הרשימות כאנשי מסחר ערמומיים במיוחד), מלמדות עד כמה גם כותב מקורי כמו צ'אפק, שמתמחה ב"הפיכת" תפיסות מקובלות בזמנו, מוגבל ב"קירות הזכוכית" האידיאולוגיים של תקופתו. המגבלה הזאת לא גורעת מהעניין שבכתיבתו, אלא היא מוסיפה לה עניין, ומוכיחה כיצד גם המחשבה המקורית ביותר היא גם תלוית־זמן.
ואולי דווקא משום שהיא בראש ובראשונה כזאת: מחשבה. כי בניגוד לעמדתו של צ'אפק, כאילו רק השכל הוא הפורץ את גבולות התודעה - דווקא האמונה היוקדת בכוחו של השכל היא שהתיישנה יותר מכל דבר אחר.
על הדברים הקרובים - הולְמְסיאנה וטקסטים נוספים / קארל צ'אפק
מצ'כית: פאר פרידמן; הוצ' אפרסמון, 191 עמ'