החיסול של מדען הגרעין האיראני הבכיר, מוחסן פחריזדה, הוא אחד השיאים למדיניות המקסימום לחץ מול טהרן. זוהי פעולה ששנייה רק לפיצוץ מכוניתו של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, קאסם סולימאני, בינואר 2020. בשני המקרים נקטע ראשו של אחד הנחשים האיראניים. בפעם הראשונה, היה זה מוביל הבחישה הצבאית במזרח התיכון, ובפעם השנייה בזה שהוביל את המרוץ שלה לנשק להשמדה המונית.
אף על פי ששלושה מקורות מודיעיניים אמרו אמש ל"ניו יורק טיימס" שישראל עומדת מאחורי החיסול, מוקדם להעריך מה הייתה מידת מעורבותה, ומה היה חלקן של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור. בכל זאת, סעודיה ואיחוד האמירויות לא פחות מוטרדות מפרויקט הגרעין.
מכל מקום, הטענה המרכזית נגד החיסול של פחריזדה בפרט, ומדיניות החיסולים בכלל, היא שכל אדם הוא בר תחליף. בכל זאת, לא הגיוני שכל המידע של תוכנית הגרעין יאחוסן במוח של מדען גרעין אחד.
מופרך עוד יותר לחשוב שהרפובליקה איסלאמית תעצור את המרוץ לנשק גרעיני בגלל החיסול. אדרבא, חיסול של אדם כה בכיר במשטר האיראני עלול לדרבן את משמרות המהפכה להאיץ את תוכנית הגרעין, ולגרור אותה לנקמה אכזרית בישראל ובארצות הברית, שתדרדר את כל האזור לעימות מזוין.
למרות זאת, המציאות מלמדת שלחיסולים אלה יש לכל הפחות גורם מעכב, שדורש מארגון הטרור או במקרה הזה ממדינת הטרור, להיערך מחדש. מה גם שחילופה של דמות מרכזית משפיעה על הארגון כולו, אפילו אם לא מדובר בחיסול. רב ההבדל למשל בין הנהגתו של יחיא סינוואר בחמאס בעזה, לעומת איסמאעיל הנייה. בהקשר זה יש לציין שייתכן ומחליפו של פחריזדה יתעלה עליו.
אך מעבר לכך, לא מדובר בצעד בודד, אלא על מלחמה של ממש: שורת חיסולים ממוקדים, חבלות במתקני הגרעין, סנקציות כלכליות ומאבקים צבאיים שלכל הפחות בולמים את התפשטותו של המשטר המהפכני במזרח התיכון. רק אתמול התבשרנו כי ארצות הברית הטילה עיצומים על ארבעה גופים בסין וברוסיה שתמכו בתוכנית הטילים של איראן.
דומה כי כל צעד בנפרד לא היה מאט באופן משמעותי את המרוץ האיראני לנשק להשמדה המונית ולהגמוניה אזורית. אך עוד חיסול ועוד סנקציה מצטברים למאסה אדירה, שאיראן מתקשה להתמודד מולה, בטח בימים של משבר כלכלי ומגפת הקורונה.
מנגד, הסכם הגרעין של ממשל אובמה הגביר את התיאבון האיראני, והזרים אליו כסף רב שבחלקו יש להעריך, הופנה בעקיפין לפעילות צבאית באזור. לאור דברים אלה, נדמה שדרך הפשרה וההימנעות מעימות, כבר נחלה כישלון למרות הכוונות הטובות.
רק בשנה שעברה מדיניות ממשל טראמפ הייתה נתונה בספק. ב-2019 הותקפו מתקני הנפט בסעודיה, ביוני הוטמנו מוקשים על מכליות נפט במפרץ הפרסי, בספטמבר השתלט כוח של משמרות המהפכה על מכלית נפט בריטית ובדצמבר נהרג קבלן אמריקני בתקיפה של "גדודי חיזבאללה בעיראק".
והנה, בשנה הבאה הרפובליקה האיסלאמית הייתה הרבה יותר זהירה בפעולותיה. בעיראק המיליציות הפרו-איראניות הסתפקו בשיגור מרגמות לעבר רובע הממשל בבגדד ובמפרץ הפרסי לא היו תקריות חריגות על אף האיומים לחסום את נתיב הסחר. גם מתקפת הטילים על הבסיסים האמריקנים בעיראק בתגובה לחיסול סולימאני הייתה רפה מן המצופה, ולא הסתיימה באבידות.
המעורבות הצבאית של איראן התרכזה בשנה האחרונה בשני מוקדים, ובכל אחד מהם העדיפה בדרך כלל את פעילותם של שליחיה: לאורך הגבול הישראלי דרך חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי ובמלחמה נגד הקואליציה הסעודית בתימן דרך המיליציה חות'ית.
מסתמן כי איראן ממתינה בקוצר רוח לחילופי השלטון בוושינגטון. אם ממשל ביידן ישוב למדיניות הפייסנית מהעבר ולעוד הסכם גרעין מחורר, טהרן תוכל להעצים עוד יותר את זרועותיה במרחב. במקרה כזה, אפקט החיסולים של ראש פרויקט הגרעין ומפקד כוח קודס במשמרות המהפכה – באמת ייחלש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו